בנושא
בכרם
חדשות
 
יום הולדת שמח (?) / מתן25
בביכורים מאז י"ח תשרי ה´תשס"ד

"ראש חודש אלול יהיה ביום החמישי ולמחרתו ביום השישי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה", מחזן בקול עורבי רב בית הכנסת. מגבעת שחורה מצניעה את גבחתו, זקנו המגודל נושק לבימת ההיכל, וידיו הקטנות חובקות ספר תורה גדול מימדים. ספסלי 'בית מקדש המעט' גדושים המוני מתפללים, שחוזרים אחריו על המילים, מנידים ראשם קדימה ואחורה, לאות הסכמה. 'נער הייתי וגם זקנתי', ומהיכרותי רבת השנים עם "בית אלימלך", תגובתו של 'הקהל הקדוש הזה' לברכת ראש החודש הקרב ובא, איננה חד גונית. 'שבעים פנים לתפילה'. יש מהם שעל פניהם מתנוצץ לו אור מיוחד, 'אור זרוע לצדיק'. נראה שהרגשיות מרטיטה אוחזת בהם. כמין תחושת התחדשות, הבאה להקביל פני חודש רענן, בעת פציעתו לאויר העולם, וכל גופם אומר שירה. ישנם אלו שמפרצופם קורנת אדישות צוננת, 'והיו בעיניהם לצנינים'. נראה שתחושת חוסר תחושה אוחזת בהם. כמין מכניזם של מעגל סגור, שחוזר על עצמו לעייפה - הסתיים לו  מעגל אחד והנה מתחיל אחד חדש, וכל גופם אומר שיגרה. סוג תגובה שלישי (מסתבר שלא רק בצבא כל דבר מתחלק לשלושה חלקים) כולל את אלו שאינם לא לכאן ולא לכאן, ועינם לכל כיוון אפשרי. הא כיצד? מבטם של אלו ממוקד בסקירת ובחינת תגובות הזולת. להלן תהליך ביצוע הסקר: בתחילה, העיניים משמשות כשתי מצלמות, רבות עוצמה, המסריטות את המתרחש. מיד אחר כך, מספר עותקים טריים נשלחים בזריזות לעבר פנים הגולגולת. לבסוף, גלגלי המוח נוקשים אחד בשני ללא הרף, במגמה לנתח את הממצאים, כשהניתוח מתבצע, לרוב, על פי תורת פרויד או/וחבר תלמידיו המלומדים. מוחכם שלכם, על גלגליו המשומנים היטב, (כך תקוותי) ודאי כבר הוסיף את 'אני המספר' לקהל חסידיו המובהקים של הנ"ל.

והנה, כמידי הכרזת חודש בחודשו, הכנתי עצמי במרץ רב לקראת תצפית. שלפתי מכיסי מטלית עבשה (שלדאבוני, נשכחה שם מקדמת דנא, ועברה מספר כביסות), הברקתי בה את משקפות עיניי, כשכל כולי אחוז ציפייה דרוכה לקרב ובא. אך זאת הפעם, לתדהמתי כי רבה, מצאתי עצמי בשעת הברכה חורג מחזקתי כבוחן ובודק גנזי דעת קהל קדוש. בהביטי על האותיות המרובעות המשחירות את הדף הלבן, נדמה היה בעיניי שהן קופצות להן מתוך התבנית המגושמת, חודרות את שריון ליבי, אוחזות ידיים דקיקות, ופוצחות בריקוד חסידי סוער. מצאתי עצמי יורד מעמדת משקיף האו"ם, וחובר בטבעיות מלאה לחבורת בעלי ההרגש, כאילו מאז ולתמיד הייתי חלק ממחנם הקדוש.

"יחדשהו הקדוש ברוך הוא... לטובה ולברכה, לששון ולשמחה...". בסיימן את המחול ,יוצאות האותיות מתוכי, ופורצות אל עבר כל רקמה אפשרית, 'כל עצמותי תאמרנה' ממלמל גופי הרועד. הרגש סוחף אותי לעבר מיים עמוקים מיני ים. והנה, אולי מחשש שאטבע, שבה וצפה לה תבנית האו"מניק שבתוכי, ובפיה תהייה מוצקה: מה השתנתה שבת ראש חודש זו מכל השבתות ? מרוגז מהשתלטותו של הנייטרלי בעל לב האבן, תוך כדי ירידתי חזרה לכיוון המיים הרדודים, צצה במוחי התשובה לשבירת השיגרה הכה מפתיעה. "הרי בחודש זה, עוד כמה ימים, יש לי יום הולדת !". אודה (וכן אבוש), נראה שהולדתי שלי מצליחה לעורר בי תחושות עזות בהרבה מאשר הולדתו של חודש ! לאחר עיכול התובנה המביכה, אני מרשה לעצמי להתחבר מחדש, חיבור מהיר- א.ד.ס.ל.. בחדרי ליבי זורם דם חדש, מהול בהרבה שמחה. "וואו, חודש אלול הגיע, מי היה מאמין, הזמן רץ כל כך מהר, כאילו הוא מחשיב עצמו כמועמד בכיר להשתתפות במשחקים האולימפיים. מדהים ! עוד מעט יש לי יום הולדת ! וואאאווו !". תחושה קדומה מתעוררת מרבצה העמוק. אני מרגיש כיצד הילד הקטן שבתוכי, שעד עתה נחבא בין כלי הלב, פורץ, בשובבות מתוקה, חומות עבות לבנים, וממלא נפש נאנחה בחיוניות נעורים זכה וברה. אמחייה ! ברוך מחייה המתים !

שבוע חלף עבר ביעף, מהר מהרגיל. השעון המעורר, למרבה הפליאה, מצליח, אך זאת הפעם, להצדיק את שם התואר שלו, ולמלא את יעודו נאמנה. אני קם בזריזות לא אופיינית, מתעטף במיטב מחלצות השבת שבמלתחתי, ושם פעמיי לבית הכנסת,  מכונס בחיקי מהתרגשות עצורה. "שבת פרשת שופטים. השבת שלי, רק שלי". נרקיסיזם מתוק מציף את אגואי, הצמוק דרך כלל, וטעמו כטעם תפוח בדבש. לאחר סיום תפילת שחרית, שאודה ואתוודה שקוצר רוחו של ליבי, לא איפשר לי לכוון בתוכנה, מצאתי עצמי מלווה בקול שלישי את ניגון הציבור בשעת הוצאת ספר התורה: "ויהי בנסוע אהרן ויאמר משה... ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו". "אחחחח, תודה לך, ה", שנתת לנו את תורתך, וביחוד את פרשת שופטים, הפרשה הכל כך מיוחדת הזאת !". הציבור מתיישב, אני אינני מיושב, בדעתי/רוחי. הקורא בתורה, איש בגילאי 'משבר סוף החיים', הידוע בכינויו "מוישה תדיראן" (על שם עברו התעסוקתי בחברת מכשירי חשמל ידועה, שאיני רוצה לפרסמה חינם, את שם משפחתו המקורי מסופקני אם הוא עצמו זוכר), מתחיל להטעים בקריאת הפרשה, בשפתו העילגת, שמקורה בימים שאוסטריה והונגרייה היו מילה אחת ומדינה אחת. שערות ראשו הדלילות מתנופפות ברוח מזגני בית הכנסת. הציבור מאזין לקריאתו, האזנה מגוונת. 'שבעים פנים לתורה'. ישנם אלו שהאזנתם אקטיבית, תוך מעקב מרוכז אחר ה'גירסא דינקותא'. ישנם שהאזנתם פסיבית, מעצם נוכחותם במקום, שהרי 'אוזניים להם ולא ישמעו' ? בד בבד להאזנה הכפוייה עליהם, הם פוצחים בשיחה עם שותפיהם לדרגש העץ, שתוכנה סובב סביב דברים שבקדושה (או/ו "משא ומתן"), או/ומעיינים בעלוני השבת, בדברי תורה, מסורת (='נתור מסורת', 'בנה קינך', 'ליל הסדר במצריים, במחיר ללא תחרות' ועוד ועוד 'עובדין דשבת'). ישנם גם אלו שקריאת הפסוקים משמשת להם כנעימת ארש קלאסית, לפני התרדמה שחוטפתם.

"כן, שוב אני צופה מהצד..." (=הארה הכרחית לקורא הנבוך- ציטוט זה אין מקורו בקודש) - אוווווף, תפסיק עם זה ! תתייחס קצת לעצמך ! תזרום !". "זאת הפרשה שקראתי לפני אההה... הרבה שנים, לא ממש משנה כמה, נכון ? זאת הפרשה שלי, רק שלי. "מי הוא זה מלך הכבוד ? (עם כל הכבוד שיש לי לבורא עולם, ויש לי הרבה כבוד) השבת, אני הוא מלך הכבוד, סלה". בחזיון דמיוני העשיר, אני אף 'רואה' שלשלט המפואר המעטיר את שביל הכניסה לבית התפילה, ובו נכתב אחר כבוד שם המקום, התווסף שמי שלי, ושמו המלא כעת הוא: "בית נועם אלימלך". הרגש פועם בי בחזקה, משווה לפרצופי בוהק מופלא, בהחלט יוניקי (=לא רגיל, בלעז). שמחה אופפת את כל תרי"ג חלקיקי גופי . "איזה כיף, יש לי יום הולדת !". כיוון שחושד אני שגבאי בית הכנסת, יום טוב (=זה שמו), אינו מעודכן בתאריך הרותי לעולם, ומן הסתם שנושא זה אינו עומד אף בזנב מעייניו, אני גומר אומר בליבי (וברגליי), לגשת אל בעל הדעה, לעמוד ולהתחנן לפניו שיאות לתת לי 'עלייה'. אני משוטט בעיני בניסיון לאתרו, תוך דאגה כנה לעתידי הבימתי. לאחר תצפית שנמשכת מספר שניות ארוכות, לוכדות עיני את זיו פדחתו הצחורה. אור קרני השמש החודרות לתוככי ההיכל, מבעד לחלונות המגופים, מסגירות אותו בפני. מבעד לסינוור הזהוב אני מצליח אך בקושי ללכוד את מבטו, ומבקש ממנו, בקול דקיק, לעלות ל'ברכת התורה'. הקשיש עב הדקן, שפרצופו משדר דרך כלל רצינות תהומית עד כאב, שיש להניח ששורשיה בימי השואה הנוראה, מטעים לפתע חיוך ערמומי לעומתי, חושף שיניים תותבות, ושואל בעגה גלותית עתיקת יומין: "מה קרה, התארסת ?"

הבוהק המופלא בורח מפרצופי חיש מהר, במנוסה מבוהלת. את מקומו תופס כירכום עב. אני חש שפרצופי מתמלא בפצעים מוגלתיים ישנים. חצ'קונים גדולים ומאיימים, שדימיתי לעצמי שכבר עברו מן עולמי, שבים ומכים בבשר לחיי, ומגלים את ערוות כאבי בפני רב עם. עוד לפני שאני מספיק להגיב למהלומה המזעזעת שפגעה בי, ממשיך מוישה קשישא ומצליף בחזקה בבשרי המדמם: "אווווו, מזל טויב, מזל טויב, איזה יופי, הגיע הזמן סוף סוף, ברוך ה" ..." . הוא מפנה את גבו אלי, ומחיש צעדיו לכיוון הנגדי. לולי הייתי חושש שלמשוגע יחשיבוני, הייתי אומר שבלכתו ממני, ראיתי בחוש כיצד הוא משכפל עצמו, ולפחות ארבעה מוישים קטנים רצים במקביל, במשולב, לארבע כנפות ההיכל, תוך הפצה לכל עבר של החדשה הטרייה. "חדשות "בית אלימלך", עדכון חדשות מיוחד: נועם וינברגר, בן 31, מרעננה, התארס ! המהדורה המורחבת תשודר לאחר סיום התפילה ומקבץ הפירסומות הקצר, אל תלכו לשום מקום! לא זזים מבית הכנסת !". קולי הרפה מנסה לעצור את דהרתו/דהרתם: "לא התארסתי, סך הכל יש לי יום הולדת", אך לשווא. נראה שקולי לעולם לא יוכל להשיג את רגליו/רגליהם, שנראות עתה לפתע כה צעירות וקלילות לכת. אני נותר הרחק מאחור, מתנשף בכבדות. כנראה שטיבה (ולעיתים, גם רעתה) של שמועה טובה, שאין דבר בעולם שיוכל לעצרה מלהישמע. "יעמוד החתן נעם יעקב בן אריה נחום חמישי חזק", מטעים הגבאי, שלאחר סיבובי קילומטר'ז הריצה שהפיקו רגליו הגרומות, עדיין כוחו במותניו לתפוס את מיקומו הסטטי בימין הבימה. אני מנסה, במחי כף יד עולה ויורדת, לבטל בליבי את משמעות המילים שנאמרו זה עתה, הרי לא יכול להיות שהוא באמת ובתמים חושב שבאתי בברית השידוכים ! מסתבר שזקנתו מביישת את נעוריו, אני דורך על כבודו מטעמי הישרדות. פיקוח נפש, הלוא,  דוחה הכל, ולשקר שקר קטן מפני השלום- שלומי שלי, לא רק שזה אינו איסור, זו מצווה ! אני מנסה לבלוע את הגלולה המרה, אך ללא הצלחה . הגלולה נותרת תקועה בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא.

אני מתעטף בטליתו של אבי מורי נ"י, עולה במדרגות הבימה, עומד ביראה מול התורה הקדושה. מזמזם לעצמי שירה ישנה- חדשה: "יש לי יום הולדת, השמחה רבה...". מרגיש (כמה אירוני !) כמו חתן ביום חופתו, מחבר בתוכי שקע לתקע, וחש כבמוחש כיצד האנרגיה חוזרת, זורמת בעוצמה רבה, מטעינה מחדש בטריות מרוקנות, שחוקות. נוטל את המטפחת, מאחד אותה עם האותיות הקדושות ונושק לה, לאות קירבת אמת. קולי בוגד בי, רועד, באומרי את הברכה: "ברכו את ה" המבורך, ברוך ה" המבורך לעולם ועד..." . משב רוח רענן חודר לתוכי, וגחל קטן, חבוי, כבוי זה עידן ועידנים, נדלק קלות. "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי, בחמלה. רבה אמונתך". תודה לך ה", שזיכיתי אותי בעוד שנת חיים, כנראה שאתה עדיין מאמין בי. למרות הריחוק שנוצר ביננו, בעוונותיי כי רבים הם ולא אוכל לפורטם, ולמרות שעדיין לא מצאתי את השלמתי בעולם (מה שקרוי 'החצי השני'), מה שהכי חשוב מבחינתי זה שאני מרגיש אותך בתוכי, אוהב אותך ואתה אוהב אותי. אני, מצידי, אשתדל שלא לאכזב אותך, וכפועל יוצא מכך, גם לא את עצמי". בעל הקורא משמיע לקהל, בקולו הצווחני הדק, את פסוקי הפרשה, ואני אחריו, בפי ובליבי. פי וליבי שווים. "כי הגויים האלה... ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך...".

"מי שבירך.... הוא יברך את החתן .....". פני נצבעים באדום כהה, ובלחש שאין צעקני ממנו, אני מעיר לגבאי: אני לא חתן, אני לא חתן !!! "אה, אתה לא ?" מחייך הוא לעברי חיוך, שנדמה בעיני כשטני. אני מביט בו במבט חלול, מלא ריק. עיני כבויות, אישוני מתצמצמים וקטנים, מתחבאים בתוך מרחב הלובן. ליבי זועק: אתם שופכים את דמי הנקי! אני מרגיש שבית המקדש נחרב, בית מקדש המעט, בית המקדש שלי. בירידתי מבימת "הכבוד", קריאות מזל טוב רמות נורות לעברי, מקיפות אותי מכל רחבי ההיכל הומה האדם, ללא שום פתח מילוט. יש מבעלי הקולות שמגדילים עשות, ניגשים לקראתי ומקדמים את פני בחיוך רחב וברכות חמות, הנופלות על לב קר, קרחון.  "מזל טוב", "מזל טויב"... . אני מליט את אגלי המבוכה הנוזלים על עצמות לחיי, מנסה למנוע מהם להכתים את חולצתי הלבנה, ללא הצלחה יתרה. הרי רק בשבוע שעבר ביקשתי מה" "חיים שאין בהם בושה וכלימה" !! אני רואה אותם ניגשים לאבי היקר ומברכים אותו, ועיני כלות, משתוקקות להיסגר ולא להיפתח לנצח. רב בית הכנסת ניגש לעברי, ומכבדני בלחיצת יד אמיצה, שמנועעת בחזקה את שלדתי המדולדלת. אני מוצא את עצמי מנסה להסביר ליוסל החייט, לשמעון הגנן, ולעוד רבים רבים מהאנשים שרק השד, אולי, יודע מי הם ומה שמם, שאין לי (לצערי הרב, כמובן) עדיין חלק ונחלה עם נשואי ישראל. הרגשת החגיגיות, שמחת הנעורים, תחושת האני ואפסי עוד נעלמה כשהייתה, לא זכור לי כלל שהייתה אי פעם. את  מקומה תופס, בזריזות, כאב חד, הדוקר בכל פינה בליבי, אני שווה (=) אפסי. מגירה קטנה, עתיקה, דלוחה ומתפוררת, נפתחת ברעש גדול, מתנשאת לעומת חברותיה. מוציאה מן הנפטלין בליל אפרורי של תחושות אפלות, שפורצות את כל סכרי ההגנה הנוקשים, ומציפות את גדתי בשצף קצף. בושה, עצב, תיסכול, יאוש...  בדידות. אוקיינוס של בדידות. מקבץ הרגשות המאיימים אינם פוסחים גם על הגחל הקטנטן שעודו דולק. הם מכבים אותו בסערה, סוחפים אותו איתם, ופולטים אותו לחוף רחוק, נידח ומבודד, כשהוא מוכנס לתוך קונכיה משוריינת היטב. בשארית כוחותי האחרונים, אני מצליח לדחוק את התחושות הארורות חזרה למגירת האם, סוגר אותה בחזקה, ומשליך עמוק לפינה רחוקה בלב.  מותיר/מתיר לעצמי, מבחוץ, רק לכעוס. כעס, זעם רב. על יום טוב הבעל קורא, על מוישה הגבאי, על הרב המכובד, על קהל המתפללים, על בני האנוש כולם, על העולם כולו. כן, גם עליו יתברך. אבל וחפוי ראש/לב, בוש ונכלם, רצוץ כנפיים, אני נוטש את בית הכנסת, כאסיר הבורח מבית האסורים. את בריחתי מלווה התחושה העמוקה, שבמהלך נסיונותי הסיזיפיים והבלתי נלאים, למצוא את ה"עזר שכנגדו", ישנם אלו שרצונם להיות לי לעזר, מתממש בפועל כנגדו- כנגדי.

נהיר וברור לי שכבר החל מן השבת הב"עלט, אני חוזר לעמדת התצפית שלי. היא ממוגנת בהרבה שקי חול וברשת הסוואה גדולה. כך יש הרבה פחות סיכוי שאפגע מאש זרה, גם היא נורית על ידי בני עמי, ומוגדרת, בלשונם, כאש "ידידותית".

"חיים ומוות ביד הלשון".

 

"מאת ה" היתה זאת, היא נפלאת בעיננו".

 

 

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות למתן25
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
קודם כל השבחים - נפלא! הלשון שלך פשוט קולחת, הדימויים משובבי נפש. גם משעשע וגם בעל מסר וגם (הכי חשוב) אפשר מאוד להזדהות.
ועכשיו לביקורת - אני מקווה שאתה לא מזדהה עם סוף הסיפור שלך ח"ו. עדיף להרגיש טוב ורע מלא להרגיש כלום (עיין "תקווה" פרי עטי), כי כשאתה מרגיש כלום - אתה מת.
 
אמא´לה. / חנה מרים
קודם כל - אהבתי ממש, אם כי קצת ארוך, אבל מטובל יפה בשפה עשירה ומגוונת.
ב - אני מאוד מקווה שהסיפור לא קרה במציאות, או לפחות לא כך.
ג- תסלח לי על הספתאיות אבל "לכל סיר יש מכסה", ויש לי גם עוד כמה חברות רווקות (אם כי פחות ופחות כל יום)...
 
הסיפור הוא ממש למופת / אדם בתוך עצמו
לנו.
סיפור שמסופר היטב מזוית המספר. עגנוניות מבצבצת מבין השורות. תאורים יפים (אם כי לעיתים צפויים).
בהחלט מזדהים עם היודאיקה (רק אני קחטתי את "נועם אלימלך"..?)
ובכ"ז, חלק מן המסרים שהועברו בסיפור לא נראו בעיני לנכונים והרחיקו אותי מהדמות (אפילו כמתהיה בעלמא), בעיקר בדיבור בגוף ראשון שגורם להזדהות.
בסוף קצת התארך (לסיפור קצר, כל הנושא של תיאורי הבושה והכעס קצת הלאו), אבל בסה"כ סיפור נפלא.
 
כואב, / החולמת
כואב, כואב. בדיוק כמו שכתבת - חיים ומוות ביד הלשון. איך אנשים שוכחים את זה לפעמים ונוגעים בנקודות הכי כואבות שיש. הכתיבה זורמת, הסגנון נהדר, טיפטיפה ארוך מידי לטעמי, אבל בסך הכל מצויין.
 
סיפור יפה! / שירת הנפש
פשוט אהבתי כי גם לי היה יום הולדת באלול.
אז מאוד הזדהתי.
הבחור הזה פשוט מסכן
איך היום הולדת שלו הפכה לבושה וכילמה.
דרך אגב גם לי קרה משהו דומה ביום הולדת האחרון חברה שלי באה לומר לי מזל טוב ענקי אז כל הבנות הסתובבו וחשבו שהתארסתי , היתי צריכה להסביר לכולן שסך הכול היה לי יום הולדת.
רציתי לומר לך שהסיפור היה ארוך אך כל מילה פשוט זרמה שהרגשתי שאני חייבת לזרום לסוף .
ותיאורים שלך פשוט יפים , אתה יודע לתאר מצבים פשוט יפה.
המשך כך אני מחכה לעוד סיפורים ושאר יצירות מפרי כרמך.
 
.מצחיק ממש. במחילה. / אורח נטה ללון
תסלח לי אם אומר לך שפשוט ישבתי וצחקתי אל מול פני המחשב. זה פשוט סיפור מצחיק. אם זה היה על חשבונך (קרי: זה קרה באמת) - סליחה. אם לא אז הרעיון ממש מוצלח. וכמה הערות קטנוניות: לדעתי, טוב שתוותר על המרכאות בתחילת וסוף הציטוטים. שיהיו חלק מהסיפור עצמו. כמו כן ישנו בילבול קל בין הלשונות המספרים. מה שקצת מקשה על הזרימה. אבל בסך הכל - ממש מוצלח.
 
מתן / uv12b
בס"ד דמיינתי אותך שם כשקראתי את הסיפור. זה מעט מוזר, אבל יש בכך עוד מימד - כמו סרט בתוך הראש. הסיפור כתוב היטב, אבל יותר מהכל העברת טוב את המסר של "לא טוב היות" אוהבך, יובל.
 
נפלא / מאטיק
הסיפור עובר בצורה נפלאה, יש בו אווירה מאוד חזקה, עם סיטואציה אבסורדית למדי, והרגשה קשה.

וגם אני, כמו ר"י, ואולי בגלל ר"י, לא מזדהה עם הסוף.

-מתן-
 
מסופר יפה / אריאל1
לצערי אני לא יכול לקרוא את הסוף. אני פשוט לא מסוגל לשמוע לקרוא או לראות פדיחות של אנשים זה עושה לי בחילה. אבל לפי מה שהבנתי ממה שר"י אמר בקשר לסוף, אני בהחלט מזדהה עם ההרגשה הזו.
 
נוגע חזק! / מקיץ אל חלום
וחוצמזה שמתי לב לפרט לכאורה שולי - אך בעיני הוא משמעותי מאוד: הכותב משתייך לסוג האנשים ´המשקיפים´ (ואולי מותר להוסיף - מן הצד), שזוהי בעיני תכונת אופי המעידה על האדם רבות. ולטעמי - תכונה חיובית!!!

סיפור נפלא, ואני מאחל כמובן - מזל-טוב והצלחה במימוש החלום המופיע בסיפור...
 
אני מקבל לחלוטין את הארת חלק מכם, על כך שהסיפור היה ארוך מידי. במחשבה לאחור, בהחלט ניתן היה לקצרו (נתתי לעצמי לזרום עם עולם הדימויים)
 
ואו... / עד מתי??
מרגישה לא ממש אותו דבר אבל כמעט...
במיוחד לאור העובדה שהנה עוד מעט יש לי יו"מ בדיוק ביום חתונתה של אחותי הקטנה.
 
ללא נושא / רותש
ממש ממש ממש יפה יש לך כשרון ישר כם ובהצלחה בהמשך
 
קצת עצוב, אך המסר מועבר ישירות ויפה
 
סיפור קצר ארוך / אליהו הנביא אהי
הסיפור ברובו זורם, אך לקראת הסוף הוא כבר מלאה מעט.

ממש אהבתי את הדימויים המקוריים ("...בשפתו העילגת שמקורה בימים שאוסטריה והונגרייה היו מילה אחת ומדינה אחת").

היה ארוך אבל קצר, מתוך שנהנתי.
 
נפלא!!! / מחול הנשמות
סיפור זורם ומרתק. במחילה - גם אני, כאחד המגיבים שם למעלה, צחקתי באי-אלו קטעים בסיפור, אך בסופו הרצנתי.. הכתיבה שלך זורמת מאוד, כאיל כתבת מתוך סערה פנימית, הסיפור, כשלעצמו, עצוב, וטיבלת אותו בהרבה שנינויות, לדעתי, אולי כדי לחפות על ההרגשה הפנימית הכואבת, כמו להניח מסכה מחייכת על פצעים כואבים. בכל אופן - סיפור נפלא. תודה!
 
אאוצ´! / בדיעבד
זה היה כואב...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד