בנושא
בכרם
חדשות
 
קריאות / ריעות13
בביכורים מאז י"ג תשרי ה´תשפ"ב

הייתה בי התפרקות. פיעמה בי תשוקה להתמוטטות בניינים, לחורבן מאובק בשמי סתיו אפורים. להעמיק את התייבשות העצמות. להתפוררות.

בקיץ של שנת תשעים ושבע קנינו שולחן. היה זה שולחן עץ יציב וכהה, שולחן של שישה מקומות: לאבא, אמא, שלושה ילדים ומישהו שתמיד חסר. שני הסבלים המיוזעים הכניסו פנימה את אריזת הקרטון, קרעוה לגזרים וחיברו את הרגליים הרבועות אל משטח העץ החלק.

הייתה בי שתיקה. הנחתי לסבלים לעזוב מבלי להודות להם, בני הבכור נתן בידם את הכסף והוביל את שני אחיו הצעירים אל חדר השינה המשותף להם.

כששב בעלי מן המשרד הביט בי בשתיקת תוכחה. שתקתי באדישות. לא חשתי את מה שהייתי אמורה לחוש, את זרם האשמה שציפה ממני בעלי להרגיש. קמתי מן הספה הצרה אל המטבח.

בעלי יהודה הניח בחדר העבודה הקטן את תיקו הישן ופנה אל חדר הילדים. פסיעותיו הכבדות במסדרון החשוך הכו בליבי כמו תופי קרקס. נפעמתי מן הבהלה שחשתי. לא הייתה זו בהלה של אשמה, כי אם בהלה של התרגשות. תיכף תתחולל כאן מהומה שאינה כוללת אותי. משחק של אב ובניו, שאני לא הוזמנתי אליו.

כשבועיים לאחר מכן נסענו לחופשה. בעלי יהודה סידר לנו שני חדרים בקיבוץ על יד הכינרת. אני ארזתי מזוודה אחת ובני הבכור קנה כרטיסים לאוטובוס. היטלטלנו בדרך מירושלים צפונה. אני הבטתי בחלון. בעלי יהודה שעשע את שני בנינו הקטנים בחידות. בני הבכור רפאל שקע בספר שקיבל מתנה ליום ההולדת. לא רחצתי בכינרת באותה שנה, תקף אותי כאב בטן שכמו הורה לי להישאר במיטה ולא לנוע. מבוקר עד ערב שכבתי לבד.

הייתה בי תהום פעורה ריקנית. אחותי שלחה לי מכתב. מילותיה גערו בי על שאני מבודדת את עצמי. בעלי יהודה כתב לה, הפציר בה לעודדני. לא התעודדתי. המשכתי לשכב במיטה. התקרה הלבנה נראתה לי כמו שמיים אחרונים, כמו אור של סוף. אולי כך קיוויתי.

היו רגעים בהם חלפה בי מחשבה שעליי לתקן דבר שנשבר. ערימת הגרביים והמכנסיים המצפים לטלאים שעליי לחבר אליהם לא סיפקה אותי. לא היה בי רצון לתקן בגדים של אחרים. גם את קערת הזכוכית הכחולה שקיבלתי ביום חתונתי ונשברה לא מצאתי בי כוח להדביק בחזרה.

הייתה בי היפרדות מהיתדות האחרונים שחיברו יריעותיי אל הארץ: שמלות שקניתי בשוק, ואחר כך ידיים ורגליים. לראשונה חשתי כי האור מתקרב.

והאור לא בא.

 

נשברתי לראשונה כשראיתי את המעיל מתרחק. הייתה טמונה בו אהבה חיוורת, מעוטרת גלי שיער שחורים. הגשם עצר דקות אחדות לפני כן. היה קר. אני עמדתי בדממה. האוויר לפני התאבך כשפגעה בו נשימתי. אהבתי הקטנה הלכה לבלי שוב.

נסדקתי לראשונה כשעזבה את חדרה. בסימנים הקודמים לעזיבה לא הבחנתי. בוקר נעים היה זה כשהכריזה בתי הגדולה כי ארזה את חפציה היחידים שנותרו בבית. שאלתי לאן תלך. בתי הגדולה סירבה לספר לי, אך בחסד ילדות אחרון ניאותה לומר כי ביתה החדש נקי ומסודר ואין בו פגעים. אולי כך קיוותה.

אותו ערב ישבתי עם בעלי יהודה אל שולחן האוכל הישן, השרוט. הוא קרא בעיתון ואני התבוננתי בשאריות הסלט החתוך שהיה בצלחתי. תהיתי כיצד מסתדרת העגבנייה הרכה עם המלפפון והפלפל הקשים. נטלתי את מזלגי והסרתי את חתיכות הפלפל והמלפפון מן הצלחת. הנחתי אותן על השולחן מבלי לייחס להן חשיבות נוספת.

הפעם האחרונה שראיתי את בתי הגדולה הייתה ביום חורף קר, דקות אחדות לאחר שהגשם פסק מלרדת. אז נשברתי לראשונה.

 

הריוני הראשון חלף כמעט מבלי ששמתי לב. לא התקשיתי להתנהל בין החדרים ונראה היה שרגשותיי רק היטיבו עמי, אך ריחות האוכל שעלו מן השוק אל ביתנו הקשו עליי את הנשימה. בעלי יהודה עבד באותם ימים במרכז העיר, ויכול היה לבקרני באמצע היום לו חפצתי בכך. מעטים היו הימים בהם עזב את עבודתו, אבל עצם האפשרות נעמה לי.

את בקריי העברתי במיטה. נוח היה לי בתוך השמיכות. חלמתי על מערות טחובות המגנות עליי בשעת מנוסתי מן הדוב הגדול. מדי כמה ימים הייתה אמי הטרודה בענייני ביתה נכנסת מבעד לדלת, מיטיבה את המפה שעל השולחן הקטן ובוחשת לי כוס תה ללא סוכר. כך אהבתי את כוס התה שהייתה מכינה לי. כשהיה בעלי יהודה מכין לי את התה, ביקשתי אותו שיוסיף שתי כפיות מתוקות. לא למען הטעם, אלא למען תחושת הביטחון. הנה, אפילו בעלי העובד מבזבז עליי סוכר.

בשעות הצהריים הייתי מתיישבת במטבח, מול החלון. עוברי אורח רבים מילאו את השוק, יוצרים בו גלים מתנשאים. גולשים בודדים ידעו את דרכם, איזו סמטה מובילה לאיזה דוכן. משהו בי היה מצטחק עת ראיתי מפגש נבוך בין שני תועים. נראה היה כי כלל האורחים והעוברים התאמצו להסתיר את בורותם. דווקא אני ידעתי לאן ללכת.

ילדתי בשעות הצהריים. על מיטת בית חולים הגיחו חיים ראשונים. בקלות וללא עכבות התרחשה הלידה. בעלי יהודה היה אז במשרד. אמי, כוס תה מר בידה, זיהתה את תחילת הלידה שהתרחשה בי ומיהרה אותי אל בית החולים.

ימי שמש היו הימים הראשונים. ליטפתי את פלומת השיער הכהה ובכל ליבי קיוויתי כי לעד תתארך תחושת האושר.

 

בכל מאודי ניסיתי להחיות את הרצון. להפיח בו אקורדים ראשונים של בית. לערוך את השולחן, את הקניות. בכל מאודי רציתי לעשות ביתנו שלם.

כשנשאתי את בני רפאל ברחמי, חלושה הייתי. מזגי היה רע. ניסיתי לשבת אל מול החלון, אך סערת השוקקים שמלמטה דקרה אותי בכפות רגליי, כך שמיד קמתי, עטיתי מעיל ודידיתי אל מחוץ לדלת.

אמי העייפה ישבה בחדרי ושמרה על התינוקת. בת שבעה חודשים הייתה בתי הגדולה כשיצאתי מן הבית אל הרוח הנודדת.

עלי סתיו אחרונים הראו לי מהו הגבול, עד היכן מגעת החצר הקטנה. לא נעניתי לקריאותיהם. קריאותיו של אף יצור, שקטות או רועשות, אין בכוחן להביאני לידי החלטה. הייתי זקוקה לשקט.

בין השוקקים עברתי. אולי ליטפתי מספר תפוזים. אולי הרחתי ריח תבשיל מנחם. אולי כך קיוויתי. ולא הבטתי אחור.

לא עבר זמן רב מדי לפני שתש כוחי ושבתי אל הבית ללא רוח של חיים. לא היה תענוג בטיול הקצר שחטפתי עבור עצמי.

לא הספקתי להעביר מבטי על חדר המגורים וכבר התרוממה אמי מן הספה, נתנה בידי את התינוקת ויצאה החוצה. לא הייתה קריאה בהליכתה. הבנתי בעצמי.

 

הייתה בי התאספות של קריאות. קריאות-דממה מן הסוג הצועק ביותר: מבט-תוכחה, שביל עלי שלכת. קהל רחב של אמירות דחוסות רגש התאסף סביבי ובתוכי ויצר בי צעקה שקטה. לא יכולתי לומר את צעקתי. לא יכולתי לוותר על עלבוני ולהנכיחו בעולם. צריכה הייתי לשמור אותו. לעולם לא לספר.

לעיתים פיעמה בי תקווה כמו תופים ההולכים ומתרחשים, אט אט רצים ובונים פזמון המנוני. הייתי עורכת קניות ושולחן. סירים גדולים ומלאים הייתי מעמידה. בימים כאלו היה בעלי יהודה מחייך אלי. ולא היה בחיוכו לעג.

בני רפאל היה מביט באחותו, רק שנה אחת מפרידה ביניהם, ממתיק עמה סוד. מעולם לא גילה לי סודותיו, אבל דווקא סוד זה, סוד הזלזול בי, היה גלוי וידוע. איש לא טרח להסתיר את הלגלוג. רק בעלי יהודה, כשטרחתי במטבחנו.

בתי הגדולה שותפה הייתה ללגלוג מטעמים השמורים רק לה. כשהייתה קטנה קיוויתי כי תגדל להיות אשת סודי. הייתי שרה לה שירים קטנים נחמדים. אך במהירות רבה מדי בגדה בחוטים העזים שקשרו בינינו. ביקשה לה אם אחרת. אחת שלא תטרח מעל סירים רק כדי לקבל חיוך מבעלה היגע.

היו ימים שהייתה שבה מבית הספר שעות אחדות לאחר השיעור האחרון. הייתי גוערת בה. לעיתים מפצירה בה לספר לי היכן טיילה. לא קיבלתי תשובה.

כשהייתה בת שתים עשרה התחילה לענות בתשובות קצרות - בעיר, בכיכר, אצל חברה. פעם אמרה כי נסעה לתל אביב. היא הייתה אז בת שלוש עשרה. שאלתי בתדהמה מה עשתה בתל אביב. היא הביטה בי שניות אחדות לפני שאמרה בשאט נפש כי הייתה הפגנה. שאלתי על מה. היא הפנתה מבטה לחלון. מנסים להציל נשים כמוך, אמרה. לא הבנתי מה אמרה. אולי כך קיוויתי.

התקווה פסקה מלפעום בתקופה זו. הגדולים כבר היו גדולים. הקטנים, שני בניי הצעירים, עוד לא גילו אם מהי. עבורם הייתי האישה המגישה את האוכל אל הצלחת. אחיהם הגדול הביאם הביתה מן הגן. אביהם שיחק איתם. אחותם נזפה בהם. אני הייתי האישה המגישה את האוכל אל הצלחת. הם הודו לי על כך, אך מייד נפנו אל אביהם לשאול שאלות ולהצהיר הצהרות שאני לא הבנתי.

הייתי יושבת עלובה על כיסאי. שתקתי. שתיקה רבת משמעות הייתה שתיקה זו, אך איש לא הבין את שפתי בבית. בתי הגדולה אטמה אוזניה. שיחקה באוכל שבצלחתה עם המזלג, מניעה קציצה אחת לצד ימין ואחרת לצד שמאל. בונה ביניהן שביל של אורז. מקמטת מצחה בחוסר הבנה.

משהו טרד את מנוחתה ולא סיפרה לי מה. בתי, שחוטים עבים רקמתי בינינו בהיותה תינוקת. בת בריתי. נפשי שלי פרחה הרחק ממני.

 

הייתה בי התפעמות. אחרי שחשבתי שלעולם לא אשלים עם לכתה, אחרי ששקעו המרצפות האחרונות בליבי, התעוררתי אל בקרים חדשים. חשבתי אותה, לא עליה, כשרחצתי את הכלים ואת המרצפות. כשבחרתי תפוזים ראשונים בשוק. נערות אחרות בשיער שחור לא הזכירו לי אותה, ובכל זאת בחשתי את שמה אל סיר המרק. לא שכחתי, זכרתי בכל מאודי.

והאור זרח מחדש. לאט, בטיפות עדינות, בהבזקים בהירים של עונג. עוגה, חיוך, שיר. בני הקטן שנאחז בצווארי כשהרמתי אותו מנפילתו במדרגות.

לא שכחתי אותה, לא שכחתי אותה. בכל מאודי זכרתי. בכל מאודי התפללתי לשובה. הייתה בי התכוננות. כציפור מקננת ריפדתי את הבית: את הספה כיסיתי בכריות, את שולחן העץ עטפתי במפה, את המרצפות ריפדתי בשטיחים.

הייתי בי התפעמות של חיים. כמו צלילים עדינים של פסנתר הסתדרו חיי סביבי: בתחילה היו אלה רגעים קטנים, כמעט בלתי משמעותיים, ולאחר מכן היה זה לחן רצוף, סוער, שהתנגן עם הגשם שבחוץ.

וכשישבתי עם בני רפאל לשוחח על הספר שקרא, היא עמדה בדלת. היא שמעה את צחוקי ולרגע חשבתי להשתתק, אך הצעד שעשתה קדימה גרם לי לחייך. היא הניחה את תיקה על אחד הכיסאות והתיישבה לצדי. קראתי בשמה והיא קראה לי אמא.

וכמו עמוד אחרון בספר, שקראת עוד לפני העמוד הראשון, וכשהגעת אליו בשנית חשת את תחושת ההקלה שידעת שתחושי אך הספקת לשכוח ממנה, היה לי הבית שלם.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לריעות13
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד