ישבתי בכיתה,

האווירה היתה רגילה,רבע לעשר.

העיניים נתלות אל השעון, בציפיה שמחול הדקות יפרוץ בריקוד הורה סוער וירוץ מהר יותר.

ואז המדריכה נכנסה לכיתה,

ובישרה

"מתוקות, היום ההחלפת חדרים. זוכרות?"

שאגות, יללות, וצרחות שמחה נשמעו.

כולם טסוו

לקומה של החדרים לראות לאן שיבצו אותה.

כל אחת רצתה וייחלה בסתר ליבה שיכניסו אותה למקום טוב,

אוהב.

ואז,

המדריכה לוקחת אותי הצידה,

ומבשרת לי שלצערה היא לא הצליחה לשבץ לי אפ אחת שרציתי.

טויב, בא נראה לפחות עם מי אני.

וואוווו, רגע.

מה?!

נכנסתי לחדר בפליאת מה,

המומה מהשיבוץ החדש.

הזמן זחל ומצאתי לפתע,

שאני נמצאת בחדר שפעם היה הכי רועש,

והיום הוא שקט כמו קבר.

אולי זה בגללי?