בנושא
בכרם
חדשות
 
ארבעה סיפורים לפורים / hhm
בביכורים מאז ט"ז אדר ה´תשפ"א

משלוח מנות

אופק נכנס לבידוד יום לפני תענית אסתר. שיר החליטה, בפעם העשרים ושתיים שפתחה את הדלת בפני משלוח מנות ענק, שזו עוד דוגמה לכמה שהעולם לא הוגן.

צביה התקשרה אליה בבוקר החג, לפני שהלכה לישון. הן דיברו כמעט חצי שעה, אבל שיר לא העזה לבכות לה. זה גם הפורים שלה, היא שיננה לעצמה, בשבילה הוא רק מתחיל והיא רחוקה מכולם ולא מכירה שם אף אחד (איזה שקר, היא מצאה לעצמה אלפי חברים) ואת לא יכולה להרוס לה את החג.

אחרי שנגמרה השיחה, שהרגישה לשיר מזוייפת כל כך עד שלא יכלה לשאת את זה ושלחה את צביה לישון בטענה שיש לה המון עבודה מחר והיא חייבת לנוח, דפק החבר הראשון. הוא הביא סלסילה גדולה עם שוקולדים ובקבוק יין. ביקש שתגיד לאופק שכולם מתגעגעים אליו שם בחוץ.

"כולם מתגעגעים אליך שם בחוץ," היא אמרה בטון שטוח מעבר לדלת החדר.

"איזה אח," צהל אופק, "חברים טובים זה נכס, שתדעי לך." היא שמעה רשרוש של פתיחת עטיפה. אולי הקליק האדום, אולי חבילת השוקולד עם האגוזים שהיא ראתה מציצה, אולי שקית הסוכריות.

"הייתי מכבד אותך אבל אסור לי," צעק אופק מאחורי הדלת וצחק. היא ידעה שהוא באמת רוצה, אבל זה לא הוריד מעוצמת הכאב. "הלוואי שתתפוצץ לך הבטן," אמרה לו בחזרה, בצחוק או ברצינות, והלכה לפתוח שוב את הדלת.

את החבר הספציפי הזה היא מכירה. היא הייתה מאוהבת בו כשהם היו בכיתה ט.

"היי, נועם," אמרה בקול מתוח. "זה לאופק," הוא הושיט לה צלחת עטופה בצלופן, "וגם זה," והעביר לידיה שקית כבדה. "יש שם ספרים, שלא ישתעמם, וגם חולצה ששכח אצלי שבוע שעבר," הסביר.

"כן, תודה," אמרה שיר וסגרה את הדלת. הסתובבה. הסתובבה שוב. פתחה. "פורים שמח!" וסגרה לפני שתראה את התגובה.

אחר כך הגיעו שני משלוחים לאבא ואמא, ואחד לכרמל ואחד ליקיר, ושלושה שכנים שהביאו עוגות ביתיות וסלטים לסעודה. אף אחד לא חיפש אותה.

חברים של אופק הידפקו בכל שעה. מתישהו נמאס לשיר לפתוח להם והיא שלחה את כרמל, אבל אז היא בעצמה הלכה לסבב משלוחי מנות עם אמא, ושיר נשארה כי למי היא תלך; ויאיר ואופיר מהישיבה ויצחק ויהודה ומעוז ואופיר מהתיכונית ואיתן ורועי וליאור ומיכאל נתנו לה, כל אחד בתורם, משלוח מנות לאופק.

"את ההבא תקחי לעצמך," ביקש אופק. "לא נעים לי שאת ככה עובדת קשה בשבילי."

"שטויות," אמרה שיר. "מה אתה רוצה שנביא לך מהסעודה?"

בסוף החג ביקש אופק שקית זבל, מילא אותה בכל הצלחות והעטיפות והצלופנים והשקיות והסרטים והפתקים והניח מחוץ לדלת החדר, שיזרקו לפח. שיר הרימה אותה באנחה והכניסה לתוכה גם את צלחת הפלסטיק הירוקה שקיבלה מעדי. נחמד מצידה לזכור אותי, חשבה. רצתה לשמור את הפתק אבל אפילו לא היה רשום עליו שם, אז היא ויתרה.

צביה בדיוק התקשרה שוב כשהיא יצאה מהבית לעבר הפח, עכשיו בוקר אצלם והיא הייתה ממש חייבת לספר לה איזו קריאת מגילה הזויה יש בפלורידה; והפעם השיחה הייתה קצרה אפילו יותר, כי שיר לא בדיוק כעסה אבל כן הרגישה קצת נטושה כאן בארץ לבד כשהחברה הכי טובה והיחידה שלה מכייפת בשנה שירות בחו"ל, ולכן היא חזרה הביתה וטרקה את הדלת טיפ-טיפונת יותר חזק מהרגיל, ורק אז ראתה את הסלסילה היפה שמונחת מחוץ לדלת של אופק.

היא הייתה צהובה בהירה, ולא היה בה פס אחד של קש, רק תילים על גבי תילים של קליק אדום ושלוש חפיסות שוקולד עם אגוזים וקופסת פררו רושה ומרשמלו ומנטוס ומיץ תפוזים בבקבוק זכוכית ותפוצ'יפס גדול בטעם טבעי ושני פסק זמן קטנים ואחד גדול, הכל עטוף מוקפד בצלופן וקשור בסרט פפיון, שמוצמד אליו פתק ובו רשום בכתב עגול:

לאחותי.

מתנות לאביונים

אלקה לא יצאה מהבית כל היום. עכשיו זה הזמן שלה, רק שלה, והיא לא יכולה להרשות לעצמה לפספס אף הזדמנות.

משה אמר שחייבים לשלוח מנות, אז היא הלכה אתמול – בצום, כדי שלא תתפתה לקנות גם לעצמה – רכשה כמה חמצוצים בחצאי שקלים שהיו לה בארנק, וגם ביקשה לקחת בהקפה תבנית אחת של עוגת הבית שוקולד צ'יפס.

מנחם הביט בה בקדרות. "אבל אלקה," הוא אמרה בקול העמוק והאיטי שלו, "מאיפה תשלמי לי אחר כך?"

"מחר פורים!" הזכירה לו אלקה בהתרגשות, "יתנו לי כסף!"

מנחם כיווץ את גבותיו העבות. "יודעת מה?" אמר, "קחי שניים. אחד ממני, מתנה. את לא צריכה להחזיר."

אלקה פערה פה בהתרגשות. משה כל כך ישמח. היא נטלה עוגה אחת של תפוזים ואחת של שוקולד, שילמה על החמצוצים – חמישה וחצי שקלים סך הכל – ופנתה חזרה הביתה. בדרך חזרה ראתה אותה אישה אחת, עגילי זהב באוזניה וחולצה כמו שאפשר לראות בשער של עלוני האופנה בכניסה של המכולת, והידקה את אחיזתה בתיק הצד המעוצב שלה. בדרך כלל אלקה נפגעת מנשים כאלה, עם אף בשמיים והתנהגות ברצפה, אבל היום זה לא משנה כי מחר פורים! וגם לה יהיה כסף! אולי לא מספיק כדי לקנות תיק צד מעוצב, אבל היא גם לא רוצה תיק צד מעוצב. רק כסף לבשל ארוחה חמה למשה ואולי גם לקנות לה נעליים חדשות, כי החור שבנעל השמאלית התרחב מאוד בשבוע שעבר.

היא טיפסה את שש הקומות בחדווה, מחזיקה חזק את העוגות והחמצוצים. בבית ישב משה על הספה שלהם, עם הרגל השבורה, מכין שיעורי בית. הלב שלה נמלא גאווה למראה הילד החכם שלה, איך הוא משקיע בלימודים, שיגדל וימצא עבודה טובה ויהיו לו חיים יותר מוצלחים מאמא שלו.

"משה, לא תאמין מה קרה," היא אמרה לו בחיוך מסתורי.

"אמא, את יכולה לעזור לי בחיבור שברים?" הוא שאל אותה, הקטנצ'יק שלה, משתמש במילים גדולות של חשבון שהיא אף פעם לא למדה אבל תמיד אהבה את הצליל.

"אני לא יודעת, חמוד שלי," היא אמרה והניחה את השקית על השולחן, "אבל תראה, מנחם נתן לי עוגה! במתנה!" היא הוציאה אותה בתנועה חגיגית והניחה על השולחן, כאילו הייתה עוגת שלוש קומות מקצפת צבעונית. העוגה, לשמחתה, כיסתה בדיוק את קצה המעטפה של חשבון החשמל. "לסוף הצום!"

"וקנית גם דברים למשלוח מנות?" שאל משה, מוטרד.

"ברור, מתוק. יש חמצוצים ויש עוד עוגה."

"ואיך נשלם עליה?" שאל הילד בן העשר, סוגר את ספר הלימוד שלו.

"אל תדאג," אמרה לו אלקה בעליזות, "פורים מחר! יתנו לנו כסף!"

נראה שמשה התרצה. "טוב, אז נכין עכשיו משלוח? למי ניתן אותו?" שאל.

"אני חשבתי," המתיקה אלקה סוד, "לתת אותו למורה שלך לחשבון. להגיד לו תודה." משה חייך. הרעיון מצא חן בעיניו. ביחד, שניהם הביאו שקית צבעונית, סידרו בתוכה יפה את העוגה והחמצוצים, ואז נשלח משה לכתוב פתק תודה וברכה.

אלקה הביטה בו רושם את המילים בכתב ישר ומסודר. משה ילך, לבד, למורה שלו. אלקה נשארת בבית כל היום, שלא לפספס מישהו שיבוא ובידו השטרות המרשרשים, המרגיעים, הביאים נחמה.

למחרת בבוקר משה הלך מיד אחרי קריאת המגילה. הוא אכל רק פרוסה אחת מהעוגה, כדי שיישאר להם גם לסעודת החג; ובדיוק כשיצא, דפק בדלת גבר מזוקן ובידו מעטפה.

"גברת אלקה? זה בשבילכם, מהמועצה," הוא אמר. "פורים שמח!" היו שם שלוש מאות שקלים. זה הון.

אחר כך הגיע גם בחור צעיר, שהיא לא מכירה, אמר שקיבל את השם שלה והביא שטר של מאה. ועוד שתי נערות מצחקקות שנתנו לה חבילת וופלים וארבעים שקל במטבעות מצטלצלים. ברגע שמשה חזר היא שלחה אותו לקנות אוזני המן ודג גדול, שמן, שיהיה לה לבשל לסעודה: וכשהם ישבו לאכול והבית היה מלא בריחות משכרים, דפק הנציג של הרווחה עם שובר של מאתיים חמישים שקלים לרמי לוי.

אלקה הניחה אותו על המדף של המטבח, ליד הסיר הקטן שלה, ופרסה למשה עוד פרוסה מעוגת התפוזים. מחר היא תלך לקנות נעליים חדשות, והיא הרגישה עשירה יותר מכל אחד אחר.

משתה ושמחה

מאור אוהב לבשל. זה מין תחביב כזה שלו, לשים מוזיקה בפול ווליום באוזניות ולהעיף את כולם מהמטבח ואז יש לו שעה וחצי-שעתיים ככה לעצמו, בשקט, הידיים עובדות והראש פנוי למה שבא לו.

אמא ביקשה ממנו שיכין חמישים קינוחי כוסות וניל וחמישים קינוחי כוסות שוקולד למשלוחי המנות. במוצאי שבת זכור הוא סגר את המבטח לטובתו, ערבב, הקציף, בישל, מזג, זילף וארז יפה בתוך הכוסיות שאמא קנתה. באחת עשרה וחצי עמדו כל הקינוחים כמו חיילים במקפיא,  ומאור העייף שטף את הכלים והלך לישון.

שלושה ימים אחר כך, ערב פורים. ידידיה ואלחי הזמינו אותו למסיבת פורים במועדונוער של היישוב. לא היה שם הרבה אלכוהול, אבל מאור לא רגיל לשתות ו---

הוא לא בטוח מה קרה שם, אבל עכשיו השעה אחת וחצי בצהריים, סעודת פורים בעיצומה, וחוץ מהרקות הכואבות שלו גם עומדים בחוץ 15 חבר'ה שאומרים שהוא הזמין אותם לאכול מהבישולים שלו.

מאור לא זוכר את זה, אבל אם הם אומרים זה כנראה נכון, ובגלל שאף אחד מהם לא נראה שיכור – לפחות לא מדי – הוא מכניס אותם לסלון, אומר להם לחכות ומושך את אמא שלו הצידה.

"מה להביא להם?" הוא לוחש.

והיא, בהבעה חצי-מבוהלת חצי-טרודה חצי-סלחנית, אומרת לו שקודם כל הם צריכים מים. הוא מביא להם מים.

"מה עם האוכל, מאור?" קורא נדב, שנראה השיכור מכולם. עיניו אדומות והוא קורא לו מאור במלעיל, לא מלרע, ומאור מרגיש איך כל הגוף שלו מדגדג מהמילה המעצבנת הזו. "כבר," הוא עונה לו בחזרה, "אני עוד רגע מביא לכם!"

"אבל תביא מהקונדרוטיות שלך!" צועק יוחאי, "קורטידרוטיות... קוטינדוריות..."

"קונדיטוריות," מסייע לו אביב.

"כן, קונדיטוריות! אף פעם לא טעמנו מהם!"

מאור מחטט במקפיא. אולי יש שם משהו? איזו עוגת שמרים או אולי עוגיות חמאה? לא, אין כלום, הכל נגמר, ובשולחן מונחים רק בשר וקציצות בכמות שמספיקה לשישה אנשים.

"אמא, מה לעשות?" הוא שואל בלחץ.

"לא נשארו מהקינוחים שלך?" היא שואלת ברוגע.

"לא יודע, את השתמשת בהם," הוא אומר לה. והיא בתורה מוציאה מגש גדול מהארון, פותחת שוב את המקפיא ומוציאה ממנו קופסה קטנה, נחבאת, ובה טורים ושורות של כוסיות. שניהם ביחד מעמיסים על המגש עד שלא נותר מקום, ומאור מניח אותו על השולחן שבסלון. כל החברים מתנפלים על הקצפת והמוס כאילו לא ראו אוכל כבר חודשים. מהצד הם נראים כמו להקת פירנאות, חושב מאור.

תוך חמש דקות נגמר הכל. "אחלה משתה סידרת לנו!" מכריז יותם בקול מעובה, מסוחרר מיין. "עכשיו שמחה!" ונוצר מעגל מאולתר ומאור נמשך בכוח לתוכו ושתי אחיותיו הקטנות מציצות עליו ומצחקקות, והאווירה מתחממת ומישהו מדליק בוקסה והם רוקדים עד שכבר לאף אחד אין יותר אוויר ונדב נרדם על הספה.

"תבואו גם בשנה הבאה!" אומרת אמא שלו כשהם מודים לה על הסבלנות (במילים מליציות של שמיניסטים שיכורים) ויוצאים מהדלת בתהלוכה.

"איך נשארו כל הקינוחים?" שואל אותה מאור אחרי שהדלת נסגרת.

"הם חמודים, החברים שלך," אומרת לו אמא בחיוך. "ואתה אולי לא שמת לב, אבל שכחת להוסיף סוכר. מזל שהם היו שיכורים."

מקרא מגילה

איתם הלך לקריאת מגילה כשהוא עונב עניבה אדומה ועל ראשו פאה בלונדינית. הוא הרגיש מגוחך עד הרגע שבו בירך אותו הרב לשלום, כשהוא לבוש בחולצה ומכנסיים ורודים תואמים.

"הרבנית," התנצל הרב, "היא החליטה שכל אחד מתחפש לצבע אחר. חכה שתראה את הילדים." ופנה לדבר עם מישהו אחר, חובש לראשו כתר של נסיכה. מזל שחן פחות מקורית.

בעל הקורא נעמד והשתעל בחשיבות בדיוק כשאיתם מצא לעצמו כיסא פנוי. "רבותיי, אנחנו רוצים להתחיל בקריאת המגילה," הוא אמר מעל לכל הרחשים והליחשושים. "אני מזכיר שיש חובה לשמוע כל מילה ומילה במגילה, על כן נחזור על קריאת ההמן. בעת הברכות יש לעמוד..."

איתם פתח את המגילה בפרק א' והשעין אותה על השולחן, מחכה שיתחילו, כששמע צקצוק מעבר לווילון.

חן.

"שכחתי את הסיר על הגז," היא לחשה לו בקול בהול, "אני רצה, קח את עינב!" וכבר הייתה תינוקת בידיים שלו ואישה אחת שהוא אוהב עם כנפיים ורודות שרצה במעברים.

אוקיי, זה בסדר, היא אמורה להיות ב...

היא לא הייתה בשקט.

"ממש קשה לשמוע ככה," העיר לידו בחור צעיר. בטוח לא נשוי וגם לא אבא, חשב איתם בבוז. "אני מנסה, אתה לא רואה?" הוא סינן, מתנועע קדימה ואחורה ומתפלל שתירגע. היא לא בדיוק צרחה, אבל היבבות התפשטו בכל בית הכנסת.

"ששש... ששש..." הוא לחש לה בקצב הטעמים, מנסה לנחם את עינב ובו בזמן גם להקשיב לקריאה.

כשהגיעו לפרק ב', אל הפסוק אותו כולם קוראים בקול, נרעדה עינב. הרעש הבהיל אותה, והבכי התגבר. זה לא טוב, חשב לעצמו איתם, מי יודע כמה מילים כבר פספסתי? איפה חן שתעזור לו?

עינב התפתלה בזרועותיו, כאילו מנסה לקפוץ מהידיים אל הרצפה. מה נסגר איתה, הוא חשב בעודו מהדק את אחיזתו, איך אפשר לבכות בפורים? היא עוד ילדה!

בעל הקורא עצר כדי לנשום. איתם ניצל את הרגע והתרחק ממקומו, ממהר לקצה בית הכנסת, כדי שיפריע לכמה שפחות אנשים. הוא ניסה להתיישב על כיסא ומיד קפץ בכאב; על המושב היה מונח, זרוק, רעשן פלסטיק.

זה רעיון.

בזמן שהקורא התחיל לסלסל בטעמים "גידל המלך את המן" וכל בית הכנסת דרוך לפיצוץ, תקע איתם את מוט הרעשן באגרופה הקטנטן של עינב. ברגע שבו התחילו כולם להרעיש, הוא סובב את הרעשן בידה.

עיניה נפקחו בהפתעה. הוא כמעט ראה איך מסובבים גלגלי השיניים שבראשה: מה זה? איך זה עושה כל כך הרבה רעש? למה זה צבעוני ומעניין?

הרעש הפסיק, אבל עינב לא המשיכה לבכות. היא הביטה ברעשן בעניין גובר והולך. בהמן הבא, רחוק מרעש הנפצים והתופים, סובב איתם שוב את הרעשן. עינב צחקה בעונג. בהמן השלישי היא הושיטה יד קטנה ודחפה את האיש המסתובב. ברביעי היא טלטלה את כל הרעשן בידה, חובטת באוויר וצווחת באושר.

חן חזרה באמצע פרק ד', איפשהו שם בטעמי האיכה. היא לא מצאה אותו במקום שבו ישב, אז עינב נשארה בידיו במשך כל הקריאה. בסוף המגילה, כשחיכתה לו בחוץ ואמרה שהיא עכשיו צריכה לשמוע שוב – הלא היא פספסה שלושה וחצי פרקים – הוא אמר שאין בעיה, הוא ישכיב את עינב לישון בינתיים.

"אתה לא רוצה לבוא איתי?" שאלה חן בתימהון, "שמעת את כל המגילה כשהיא איתך?"

"כן," אמר איתם בגאווה, "והיה כל כך כיף!" ועינב צחקה שוב.



סיפור קצר פורים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhhm
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד