בנושא
בכרם
חדשות
 
יהוֹם הפַּעַר / העלה נבל
בביכורים מאז י"ב אדר ה´תשפ"א

אחר צהריים, שקט בחדר הקטן. הרעשים מן החוץ נבלמים בחלון הסגור, והתריס המוגף למחצה משרה אפלולית קטנה בחלל החדר, מטיל את צילו על שתי הדמויות היושבות, איש איש במיטתו. 

הזמן זז, השקט נשמר.

"יש לי דיבור אתך.." אהוד זורק למוטי בהיסוס.

מוטי לא הרים עיניים מהמסך "בא, בא למה לא תשב, איפה אתה?" "לא מה". בעצלתיים התיק אהוד את עצמו למיטתו של מוטי, משעין את ראשו על הקיר  "לא רוצה להפריע חלילה" הסתלבט.

מוטי פלט צחקוק קצר "לא איפה שנייה אני מסיים.. יש פה איזו הודעה פשוט.." כמה שניות חולפות והפלאפון נזרק למיטה. "אז מה אומר אח יקר?"

"נוו אתה יודע איך זה... אתה יודע שלא קל," אהוד פלט אנחה חצי מקורית חצי מעושה. לא יודע איך זה יתגלגל ומתפלל שילך טוב.

שתיקה. קצת ארוכה. נדמה באוזניו של אהוד שהשתיקה שקטה מידי. מבטו מתרומם מהמרצפות אל פניו של מוטי ומשם יורד בעקבות עיניו אל המיטה.

הפלאפון עדיין מונח שם בזווית לא נוחה, מה שגורם לצוואר של מוטי לנטות בזווית מוזרה.

על הצג הדולק מטיילות שתי אצבעות. מקלידות. שולחות.

"שנייה שנייה אחי" לפחות הוא שם לב "מישהו פה מחפש אותי שנה.. כן אז מה אני אומר? ברור שלא קל למה למי קל בחיים האלה.."

"מוטי תהיה איתי שנייה בריכוז". "כן אחי, אתך לגמרי".

"יופי. אז תקשיב," –הנחרצות כבר התחילה בנסיגה- "כאילו אני אסביר לך מה אני רוצה.. נכון שאתה אוהב מישהו חבר של מישהו וזה, אז אתה רוצה לראות שהוא צריך את זה. כאילו.. שזה עושה לו טוב. אתה מבין על מה אני מדבר? עכשיו אם אתה תאהב מישהו וזה לא יעניין אותו יותר מידי אז זה באסה כזה.. זה הורס לך כזה הכול, מבין אותי?"

"כן כן, אתך, תמשיך. אין לך כוח אליו יותר וזהו, זה מה שאתה אומר? אם הבנתי אותך".

"כן משהו כזה, כאילו לא בדיוק. יותר בקטע של.." –התחום האישי גורם לאהוד להתפתל, המוח פוקד לצודד לאפיק התיאורטי- "תקשיב, נכון בקשר בין שני אנשים אז יש את הצד שאתה מקבל ויש את הצד שאתה נותן. עכשיו, כל אחד גם מקבל וגם נותן. אם צד אחד רק יקבל כל הזמן אז זה כבר לא קשר של חברים/ זוג או משהו בסגנון, זה הופך להיות כמו קשר של אמא והתינוק שלה, כמו עובר. לא ככה מתפתחת חברות. זה מרגיש יותר כמו עזרה לנזקקים, הבן אדם רוצה חבר, לא בית תמחוי. מבין אותי?

אז אם יש מישהו שכיף לו עם החבר שלו, תמיד הוא נהנה אתו רוצה להיות לידו, לדבר, לטייל, לצחוק. אבל החבר תמיד מסודר, הוא לא מתרגש מגילויי האהבה של החבר שלו. תמיד יש לו מה לעשות. הוא זורם והכל אבל אף הוא לא צריך את החברות הזאת. לא ירצה שיהיה קשר. כלומר תמיד הוא יזמין להצטרף לדברים שמתארגנים, תמיד הוא ייהנה בחברתו, זה לא שהוא סובל ומעמיד פנים. אבל אף פעם הוא לא יצטרך את זה. יש לו חיים משל עצמו, מלאים, עשירים, מסודרים, והקשר הזה לא תופס שם מקום של ממש. לא בוער לו לדעת שהצד השני נהנה ממנו. מבחינתו אם הוא לא נהנה שילך, ואם הוא נהנה אז סבבה זורם, אבל זה לא מעסיק אותו. ככה יוצא שהאחד נותן הרבה מקום בנפש לחברו, נהנה מאוד בחברתו, מתגעגע לראותו, חשוב לו לשמוע הערכה ואהבה מהצד השני. ולעומת זאת לחבר האחר אין מקום בנפש לעמיתו, הוא לא יתרגש לשמוע כמה הוא יקר לליבו של חברו, לא יעניינו אותו דברי ההערכה והאהבה שהוא שומע.. אתה מבין כמה תסכול יש בחברות כזו? כמה זה עצוב וכואב להיות הצד הנזקק בקשר הזה? איך זה מבאס שאתה מגיש את נשמתך על מגש של כסף, וזה מעניין את האדם היקר לליבך שמולך כשלג דאשתקד??

"ואי שמע זה באמת נשמע מבאס רצח.. אבל אתה בא להגיד לי משהו בזה? זה קשור אלי איך שהוא? אתה רוצה להגיד לי שיש בי בעיה?"

"אתה יודע מה אני רוצה מוטי- חיוך מאולץ נמרח על שפתיו הלאות של אהוד- נראה לי שפחות או יותר תיארתי את מה שאני מרגיש כלפיך"

"אני לא יודע מה לומר שמע אני.. זה באסה לשמוע שככה אתה מרגיש אבל קצת קשה להתווכח עם רגשות של בן אדם, כאילו ברור שאני לא איזה אדיש ושאכפת לי שאוהבים אותי וזה חשוב לי וכולי וכולי אבל בסוף זה עניין של כל אחד איך שהוא תופס את זה.. מבין אותי?"

שתיקה, שוב שתיקה. הפלאפון מזמזם ברקע ולמרות שהפעם מוטי אפילו לא מעיף מבט, איך שהוא הרטט הזה גורם ללב של אהוד לצנוח עמוק יותר. "אז אין לך עוד מה לומר?"

"בגדול אמרתי מה שאני חושב" מוטי משיב במהירות, לא מסתבך עם הררי מחשבות לפני המילים שנחתכות מפיו "ברור, אני תמיד אהיה פה אם אוכל לעזור במשהו וטוב שדיברת. דבר איתי עוד למה לא"

אהוד נושך שפתיים, "אתה אפילו לא מנסה להילחם".

"מה? מה אתה רוצה שאני אעשה? אין לי מה לעשות! זה באסה, גם לי זה לא כיף. אבל זו בחירה שלך ותעשה מה שאתה מרגיש? איך אני אמור להגיב? תגיד לי!"

חשבתי" הראש של אהוד מתחיל לצרוח "עזוב, לא משנה". "נו למה תגיד נו אודי דבר אלי!!"

הרוך, העדינות והנחמדות זוחלים ללב הפצוע של אהוד, מתלבט.

"עזוב נשמה- השכל הכריע- אין לי ראש לזה עכשיו" נעמד, סוגר את הסוודר, פוסע לדלת "אולי בהזדמנות" משקר. "בטח" מוטי מגיב "באהבה אח יקר"

יוצא, מעיף מבט אחרון. האצבעות של מוטי שוב רוקדות על המסך



חברוּת

© כל הזכויות ליצירה שמורות להעלה נבל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד