בנושא
בכרם
חדשות
 
(עקיבא) / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז ז´ שבט ה´תשפ"א

יש גשם בחוץ. זה כאילו שהעולם מזכיר לך לבכות, לא לשמור הכל בבטן. הרוחות נדמו לעקיבא כמראה של עצמו; סוער, טרוף, חובט בכולם בחמתו.

הוא סגר את החלון בטריקה שקטה. הרעש הנורא של הסופה שכך בן רגע לנקישות מהוסות על הזגוגית. הבל פיו עטף אדים על השקוף-קפוא שהפריד בינו ובין הסערה.

כן, שוב חורף.

לעקיבא ולחורפים הייתה מערכת יחסים ארוכה. הוא נולד בחורף. ג' שבט. אולי יש לזה ניחוח של שקדיות מלבינות ופרחים נפתחים לאור, אבל אמא מספרת איך היה חרך זעיר בין החלון למסגרת, ובין צרחה לצווחה שלה היא שמה את הרוח זועקת איתה, בוכה על צער העולם. רק כשהבהילו אותי אל חדר הניתוח השתררה דממה, היא אומרת. ואז קמה ומאמצת את עקיבא אל ליבה – בין אם זה בגן, מול שלושים ושלושה זאטוטים בני ארבע פעורי עיניים, או במסיבת יום הולדת שבע עשרה כשכבר היה גבוה ממנה בראש – הייתי בטוחה שאתה עומד למות לי, לוחשת.

 נו, ומה כל כך נורא בזה, רצה עקיבא לשאול. לא בגן, לא, בגן גם הוא היה מבועת מהמחשבה שכמעט ולא היה עקיבא רובין בעולם הזה. אבל מאז קרו הרבה דברים. הוא הסתפר, ומחלפות התלתלים הבלונדיניות שלו – שבגללם כולם קראו לו רחל – התחלפו בשיער קצר בהיר, ממסגר פנים רציניות מאז כיתה א. טון הדיבור התינוקי שלו התחלף במילים מדודות, שקולות, ספורות אחת אחת, זהירות. את האהבה למכוניות צעצוע הוא החליף באהבה לספרים, ואת האהבה לחורף הוא החליף בפחד.

מה כל כך נורא, הוא רצה לצעוק, עמוק מתחת לחיבוק המגן של אמא. מה כל כך נורא. לא הכרת אותי בכלל. לא ידעת מי אני אהיה, מה אחשוב, מה אעשה. אז לא הייתי, אז היה מגיע אחר. מרירות מטפסת בגרונו, מביסה את טעם עוגת הקינמון האהובה עליו כל כך.

נו, עקיבא, מבקשת אמא, פורסת לו עוד פרוסה. תגיד משהו מיוחד שקרה לך השנה.

משהו מיוחד? מושך עקיבא את מילותיו, הטיול לאילת, הוא היה מאוד מיוחד. וכולם מהנהנים, מתפעלים, הטיול הגדול של הישיבה, באמת משהו שכדאי לציין. רק בעיניים של אבא מבזיקה אכזבה לרגע. 

הוא לא סיפר להם מה היה בטיול. אמר שעברו ביטבתה, כולם שתו שוקו, הוא קיבל חפיסת שוקולד מריר. אמר שראו נופים, אפילו הראה כמה תמונות לאמא, הסכים בחצי-פה שמוריה תפתח אחת ותתלה על המקרר. אמר שהיה נחמד ממש.

לא סיפר שבלילה, אחרי שהוכרז כיבוי אורות, יוחאי אמר שהוא צריך לדבר איתו. לא אמר שבדרך החוצה הם ראו את חיים יחד עם גלעד, מעשנים בסתר מאחורי בית ההארחה. לא אמר שיוחאי הביט לו בעיניים ואמר בקול כבד, עקיבא, אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר. החיים סוגרים עלי.

טיולים לאילת לא עושים בקיץ. חם שם מדי. טיולים לאילת עושים בחורף, כשבכל הארץ אנשים מסתובבים עם מעילים וכפפות, ובאילת מנצלים את הקור כדי לעודד אנשים לבואו אליהם. ככה זה, מתגדלים על חסרונותיו של האחר.

אבל בלילה, בלילות ש אילת, עדיין קר. ועקיבא חיבק את עצמו, משתדל לא לרעוד במופגן, ואמר בקול הכי עדין שהצליח לגייס: מה, יוחאי, על מה אתה מדבר?

הכל, יוחאי משך בכתפיו בחוסר אונים. אתה בטח לא מכיר את התחושה הזו, שאין לך בשביל מה לחיות. אבל תבין, אני לא אדם חזק כמוך, קשה לי, ואני נשבר, ואני... אני לא יודע מה לעשות.

עקיבא לא שתק. הוא לא העניק לעצמו את אלפית-שניית ההיסוס הזה.

אני מצטער לשמוע, הוא אמר בקול טבעי, כאילו אין לו מושג במה מדובר. אבל תשמע, יוחאי, זה פשוט לא עובד ככה. יש לך המון בשביל מה לחיות. רק תסתכל סביבך, יש לך הורים, אחים, חברים, אנשים זקוקים לך. אני צריך אותך, אתה חבר שלי. מה אתה חושב, שהכיתה שלנו הייתה אותו דבר בלעדייך? שטויות. אף אחד לא יכול להחליף אותך.

יוחאי הנהן. קצת קשה לי להאמין בזה, הוא לחש, אבל אני אנסה.

בוא, טפח עקיבא על כתפו. ניכנס פנימה, אולי נלמד קצת. התורה מרגיעה את הנפש.

ובתוכו חשב, שטויות.

בבוקר יוחאי שוב הודה לו. אמר שהוא היה צריך לשמוע את זה, שהוא צודק לחלוטין. ולעקיבא היה טעם מר בפה, טעם של שקר.

כי אם יוחאי לא היה מעולם בכיתה, לא היו מרגישים בחסרונו. ואם הם לא היו מכירים, עקיבא לא היה זקוק לו. אף פעם.

ובמסלול הוא הלך בראש קצת שפוף, אמר שהוא עייף, שינן משניות בעל פה כדי להימנע משיחה. אף אחד לא באמת צריך אותו פה, והוא יודע את זה. אם הוא לא היה, לא היו מחפשים אותו.

בדרך חזרה תפסה אותם סופת ברקים ורעמים. חלונות האוטובוס, שהשקיפו אל שמיים שחורים, התמלאו בקילוחים דקיקים של מים. עקיבא בהה בהם וחשב לעצמו, חורף. אם לא היה, אף אחד לא היה צריך אותו.



חורף חיים יום הולדת

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ שבט ה´תשפ"א  

(חושבת שזה פרוזה יותר מקטע, גם אם הוא קצר משמעותית משאר הסיפורים שלך. יש כאן עלילה שמחזיקה משהו, לגמרי.)

והכותרת. איך עקיבא לא יכול לתפוס כ"כ הרבה מקום, להנכיח את הקיום שלו. איך הוא חייב סוגריים להיות תחום בהם, להתנצל שהוא, להחזיק את השבריריות של החיים האלו שהם עקיבא.

תודה שאת משתפת אותנו בסיפורים שלך, כיף גדול לקרוא!
י"א שבט ה´תשפ"א  
וואו, שירת טל, דייקת לי אפילו יותר את מה שניסיתי לומר:)
ותודה לכם, שקוראים ומפרגנים!
כ"ז שבט ה´תשפ"א  
וואו רוח את כוכבת 🌟🌟🌟
אני ממש אוהב.
תני לנו עוד כאלו!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד