עת ההדלקה 

בשעת בעירה עת ההדלקה,

שכינה יורדה למטה מעשרה,

וכזאת הניפלאה טרם היו הייתה,

ואל הנצח נותרה לבדה,

לאמצה לנפשה העמלה,

לסעדה לרוחה הניכספה,

ולחזקה לנישמתה האצולה מתחת כיסא כבודה,

וזאת התורה ברזה וסודה משודדת עומקה, 

ובה הנץ רימונה לאלפה בבינה יתרה,

כי אין הישועה שורה חבוקה ודבוקה,

אלא בנמיכות קומתה,

בכובשה לכעסה ועליה ממליכה לרעותה,

כי בעומדה על תוקפה ודעתה,

הינה צפופה נחסרה ונעדרה,

ובקידה והשתחויה בוראה ישלם משכורתה,

ויוצרה פורעה לרום מעלתה, 

כי היא כסותה ומלבושה להסיר חרפתה.