בנושא
בכרם
חדשות
 
הנוסע בזמן / רוּחַ מְמַלְלָא
בביכורים מאז י´ כסליו ה´תשפ"א

(ב28 ביוני 2009 ערך סטיבן הוקינג מסיבה לנוסעים בזמן. הוא ערך בלונים וכיבוד, אך איש לא הגיע...)

פרופסור האריס ישב על הרצפה במשרד שלו. רגל אחת שלו הייתה תקועה מתחת לערימה של כבלים חשמליים, אבל הוא לא ניסה לחלץ אותה. למען האמת, הוא אפילו לא הרגיש איך היא נרדמת אט אט. פרופסור האריס היה הטיפוס המובהק ביותר של הפרופסור המפוזר: בגדיו מרושלים, שיערו מזדקר לכל עבר, גרביו לא תואמות, מתגלח אולי פעם בחודש, ובמוחו אצור יותר מידע מאשר בכל ספריית האוניברסיטה.

אבל למרות שפרופסור האריס, עם כל חולשותיו התרבותיות, היה אחד מהמרצים הנערצים ביותר לפיזיקה באחת האוניברסיטאות הנחשבות ביותר באמריקה, על הפרוייקט הנוכחי שלו הוא שמר בסוד. אם רק יעלה את הנושא באחד מישיבות הצוות, ככל הנראה מישהו יזמין אמבולנס של אשפוז כפוי: פרופסור האריס בנה מכונת זמן.

ויחסית לדימוי הגרוע של מכונות זמן במחקר, חשב פרופסור האריס שהוא מסתדר ממש לא רע. החלק התיאורטי הלך לו די חלק, אולי עם עזרה או שתיים מספר פיזיקה תיאורטי שהוא מצא בפח האשפה. אפילו המכונה עצמה כבר הייתה מוכנה, פחות או יותר, הרהר הפרופסור בזמן שחיזק בדבק חשמל את אחד המוטות. היא דמתה יותר למכונת כביסה מאשר למכשיר מהפכני, אבל מה אפשר לעשות. ליתר ביטחון הוא צבע אותה בירוק זורח.

צעדים נשמעו במסדרון, מתקרבים אל חדרו. בבהלה הוא דחף את הכל אל מתחת לשולחן וקם בצליעה, מתיישב על הכיסא המסתובב ועושה את עצמו כאילו בודק עבודות של סטודנטים. רק כאשר גוועו הצעדים בקצה המרוחק של המסדרון הוא צנח שוב על הרצפה. זה חייב לקרות הלילה, לכל המאוחר מחר: הוא לא יצליח להסתיר את המכונה לנצח.

זה יקרה הערב.

***

בזמן שפרופסור האריס הכניס רגל אחת אל תוך מכונת הזמן שלו, הוא וידא היטב שלא הפיל את הפתק הכחול הקטן שבכיסו. היה רשום עליו, בכתב יד מקושקש, תאריך, שעה וכתובת: הוא יגיע לשם, ויוכיח לכל העולם שיש דבר כזה, מסע בזמן.

מלכתחילה, הרעיון התפתח במוחו כאשר קרא על מסיבת נוסעי הזמן של סטיבן הוקינג. לחזור עשר שנים לאחור לא נשמע כמו משימה קשה מדי, הוא החליט. הוא יביא כבוד לאמריקה, שם יצליחו לראשונה להמציא מכונת זמן; וכמובן, גם מעט כבוד לעצמו לא יזיק...

מאז חלפה עוד שנה של פיתוח ומחקר, והיום היום הגדול: בידיים רועדות מהתרגשות הוא כיוון את גלגלי המכונה. העשרים ושמונה ביוני, אלפיים ותשע. לא יהיה חכם להופיע עם מכונה באמצע הרחוב של סטיבן הוקינג; הוא כיוון את המיקום לשדה בור רחב ידיים, בערך שעה נסיעה משם, מקום שקט ומוגן. משם הוא כבר ייסע באוטובוסים. המסיבה התחילה בשש בערב, כך היה כתוב בעיתונים: הוא יגיע בארבע וחצי לעבר, כדי שיהיה לו קצת מרחב זמנים. מביך לאחר, הלא כן?

שלוש, שתיים, אחד...

זה קורה.

***

המסע היה מסעיר בדיוק כמו שפרופסור האריס ציפה. רוחות, קולות, צעקות, צבעים ותמונות חלפו לנגד עיניו בקצב מסחרר. הוא הודה על כך שחזר רק אחת-עשרה שנים אחורה: מה היה קורה לו היה חוזר אלף שנים?

לבסוף הוא נחת בקול חבטה בשדה המיועד. בתחושת בחילה עזה הוא יצא מהמכונה, מתנודד על רגליו. לא היה איש בסביבה. הכל נראה כמעט אותו הדבר: אותם כבישים מתמונותיה של קיימברידג', אותן מכוניות אנגליות, אותם שמיים שקו הרקיע שלהם זרוע בניינים. רק כשנכנס אל העיר הוא ראה את השינויים. לאיש לא היה סמארטפון, הוא ציין לעצמו. המכוניות בעצם לא היו אותו דבר: איטיות יותר, מיטלטלות יותר. קו האוטובוס שלקח היה רעוע ונטול בולמי זעזועים. פרופסור האריס הצטער שלא הביא איתו את הרכב שלו.

הוא חש הקלה כשנפלט מן האוטובוס. רק עוד עשר דקות הליכה, והוא כבר מגיע. כנגד כל הסיכויים, הוא יוכיח שאכן יש מסע בזמן! אם כי – מחשבה מפתיעה האטה את צעדיו – אולי יגנבו לו את הרעיון? הרי, בעצם, הכל קורה אחת-עשרה שנים לפני שהוא הצליח להמציא מכונת זמן. וזה לא טוב, אם יגנבו לו את הרעיון, כל התהילה המקצועית שלו עומדת על כף המאזניים...

בעצם, אני יכול לבקש ממר הוקינג שלא יגלה לאף אחד שהגעתי, הוא חשב לעצמו והאיץ שוב את צעדיו. הכל יהיה בסדר, אין לי מה לדאוג. למרות שאם אף אחד לא ידע שהגעתי, בשביל מה כל העבודה...

מבלי ששם לב, שוב הואטו צעדיו, בעודו מתאמץ לחשוב על פתרון. אולי אפשר... אה, אני יכול לחזור בחזרה אל החיים הרגילים שלי, ורק אז סטיבן הוקינג יפרסם את דבר קיומי! כלומר, אם הוא ישרוד עד אז. איי אל אס היא מחלה סופנית, הרהר לעצמו פרופסור האריס, עסוק במחשבותיו. בפיזור נפש הוא הביט קדימה: עוד כביש אחד ואחריו הרחוב המבוקש. התרגשות גאתה בחזהו. הוא העיף מבט הצידה וחצה את הכביש, בכל פסיעה מתקרב יותר אל חלומו-

מכונית הגיחה מן העבר השני במהירות עצומה והעיפה אותו אל שולי הכביש. כשהתעורר בבית החולים שבוע אחר כך, עם ארבע צלעות שבורות וסדק בגולגולת, ישבה לידו אחות והקריאה עיתון: "שמעת? סטיבן הוקינג מודיע כי מסיבת נוסעי הזמן שלו נותרה ללא משתתפים: מסע בזמן אינו אפשרי. מטורפים, הפיזיקאים האלה," היא אמרה, "איך אתה מרגיש?"

"לעזאזל," גנח פרופסור האריס באופן מאוד לא אקדמי, "שכחתי שבאנגליה נוהגים בצד השני של הכביש."



חזרה בזמן מדב פיזיקה תאונת דרכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוּחַ מְמַלְלָא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד