אבל זו לא תיבה.
ואם כן, היא הרבה יותר קטנה. ולא נוחה.
אני יושבת על הרצפה הקשה ומחבקת את הברכיים, כואב לי הגב ואני לא יכולה לישון ואני לא יכולה להיות ערה.
ככה. כל מיני חודשים עוברים וכאילו זה לא משנה, כאילו כשאפול על הר פתאום אוכל לצאת.
כאילו שאפשר לשים את החיים על ממתינה, ואם כן, את עצמי אי אפשר.
אני לא הלכתי לישון במרץ והתעוררתי בנובמבר.
אני הייתי שם כל הזמן הזה, חיכיתי עם ידיים סביב הרגליים כמו כלוב, שלא לזוז שלא לעמוד שלא לצפות ליונים שלא להמות.

כמה אפשר לשרוך שרוכים ולהתיר ולשרוך.
כמה אפשר לצעוד אט אט אל הדלת, להסתובב אחורה ולחזור ולצעוד.

התיבה שלי צפה סטטית בגובה כלשהו ואני צפה במאה שישים וחמישה סנטימטרים מקופלים, מתקלפים לכדור.

זה לא יעבור. דברים כאלו לא עוברים כמו ציפורים מעל הראש, אם כבר ציפורים הן מנקרות בראש באוזניים בברכיים הן צווחות וכשנגמרת הצווחה וגם ההידהוד השמיעה לא חוזרת לעצמה היא מתערערת היא לא זוכרת הכל נשמע עמום הכל נהיה עמום וכואב לי הגב ואני לא יכולה לישון ואני לא יכולה להיות ערה.

אם אשרוד את המבול הפעם, אני לא אצא מעצמי עד שלא תהיה לי ברירה.