כל היום.

כל היום היא הייתה שם בשבילם, והעיניים הכחולות והטובות שלה זרעו נחמות בלבבות.

היא חלקה להם חיוכים וחיבוקים ואהבה כזו, גדולה וחמה ובלתי תלויה, בדיוק מהסוג שאדם זקוק לו כדי לגדול קצת.

היא דיברה במנגינה כזו,

וחייכה חיוך כזה,

ושפעה רוך כזה,

ודיברה אמת ואור,

והם כולם נשבו בקסמה ואהבו אותה נורא וששו לקראתה כשבאה והתגעגעו כשהלכה והתכרבלו בליבה הגדול, ואיכשהו תמיד היה שם מקום לכולם.

היא לא ביקשה שום דבר בתמורה, אפילו אהבה לא ביקשה. ומה שכן קיבלה הרגישה כאילו לא שלה. לא שייך לה.

וכשחזרה הביתה בערב, רגע לפני שהדליקה את האור בדירה החשוכה, תהתה לעצמה איך. איך זה שהיא מלאה כל כך ואוהבת כל כך, ובכל זאת מרגישה ריקה וחלולה. איך היא מצליחה לפזר כל כך הרבה אהבה, ולמה היא מרגישה שהאהבה כל כך לא-לה, ואם לא לה אז למי כן. ואיך זה שאף אחד לא יודע. איך אף אחד לא מצליח להציץ בחלונות עיניה ולראות את השחור והבודד שבליבה.

ואיך יכול להיות, היא תוהה, ידה על המתג של האור, איך יכול להיות שהיא אוהבת את כולם, והם משיבים לה אהבה, ובכל זאת עדיין לא מצאה לה מקום.