ערב של קיץ, אמרו לה, ערב של קיץ הוא תמיד מבושם.

ערב של קיץ הוא תמיד מתוק צובט כזה,

הוא תמיד שקיעה מבורכת,

הוא תמיד גונב את הלב.

ריח של שושנים הוא תמיד משכר,

רוח של ים היא תמיד עוטפת,

לילה של טללים הוא תמיד מבורך.

ככה אמרו לה, כך לימדו אותה הספרים, כך שרו לה השירים, כך האמינה והרגישה והריחה.

כך הייתה עטופה, תמיד,

בערבים של קיץ.

אבל היא בכלל אהבה את החורף.

היא בכלל אהבה את הרוחות המטורפות של ההרים,

היא בכלל כמהה לריח של גשם,

היא בכלל אהבה לילות מוארים מברקים וכבדים מרעמים מתגלגלים, מעירים את הלב.

אמרו לה ששמים אפורים הם אטומים,

שעננים פירושם מרחק,

שהגשם בוכה איתנו כשכואב לנו.

אבל הגשם תמיד הביא לה ברכה, והקיץ רק הכאיב לה.

היא רצתה, באמת היא רצתה

לאהוב את הקיץ

כמו בספרים, כמו בשירים, כמו שצריך.

אבל היא אהבה את החורף,

ורק הריח הזה המשכר של פרח עלום שאיננו ורדים

שפורח רק בערבים של קיץ

רק הוא ניחם אותה

באדמתו הבקועה והצמאה

של הקיץ.