בנושא
בכרם
חדשות
 
לא פחות / hhm
בביכורים מאז ט"ז אב ה´תש"פ

"ואהבתי אותך, והיה לנו טוב

טוב עד גדותינו

והיה לנו רע

ואהבתי אותך לא פחות."

~'דברים שרציתי לומר', יהודה פוליקר

 

(ההתחלה)

היא ישבה ליד שולחן צדדי בקפיטריה של האוניברסיטה, לבד. סנטרה היה שעון על ידה הימנית, ועיניה נעוצות באיזושהי נקודה עלומה על אריחי הקרמיקה שכיערו את הקירות. היה לה שיער בצבע נחושת כהה, ופה קטן וקפוץ. היא לא נראתה מסכנה, ככה לבד בצד; היה נדמה שטוב לה בפינה, משקיפה על הכל מבחוץ.

הוא, לעומתה, בהחלט הרגיש מסכן. גיא ואופק הבריזו לו, כל אחד ומשימותיו, ולשבת לבד בקפיטריה עם כוס קפה בגודל אסטרונומי ומחשב בגודל מינימלי היה נראה לו כמו אומללות לשמה.

"היי, תגידי, אפשר לשבת פה?" הוא שאל אותה.

"בטח," היא זזה הצידה, מפנה לו מקום. "סליחה על הבלגן." היה לה קול שקט, וחיוך עדין עם שתי גומות.

לא היה לו את הפנאי כדי להתעמק בבנות יפות שיושבות בקפיטריה, אז הוא הודה לה בקצרה והתיישב. שתקולל העבודה הזו, הוא מלמל בליבו, אין לי סיכוי לסיים ככה תואר ראשון. אני חייב עזרה.

הוא היסס לרגע, כי היה נדמה שנוח לצעירה שלידו עם השקט והמחשבות; אבל מצד שני, הוא באמת נואש.

"תגידי, מה את לומדת?" הוא שאל אותה, מקווה שתענה שהיא בדיוק-בדיוק סיימה בהצטיינות את הקורס הנחשב של פרופסור אילון.

הצעירה הביטה בו והסיטה את שיערה לאחור. "אני? אני לא לומדת פה," היא הודתה, "רק מחכה לחברה. למה, אתה צריך עזרה?"

"אני ממש לא מסתדר פה עם-" לפני שהספיק להנהן כבר הזיזה הצעירה את המחשב לכיוונה. "אה, אתה לומד כימיה. סליחה, אני לא מבינה כלום בכימיה, אני עושה תואר ראשון בספרות; אבל יש לי בן דוד שלמד פעם כימיה, אני חושבת, או ביולוגיה, רוצה שאני אתקשר אליו?"

היא בנאדם פעיל, הוא חשב לעצמו בהתפעלות בזמן שהיא התקשרה אל בן הדוד המדובר. "תקשיב, הוא למד פיזיקה בעצם, אבל יש לו גם קצת ידע בכימיה, הוא גאון כזה, בוא תנסה," וכבר הושיטה לו את הפלאפון שלה.

עשרים דקות אחר כך העבודה הייתה גמורה.

"תקשיבי, הצלת אותי," הודה לה, נבוך, "איך קוראים לך?"

"אני שרון," היא חייכה, "ואתה?"

"עמית, נעים מאוד." היו לשרון עיניים בהירות, כמו דבש. למה הוא שם לב לזה?

"היי, עמית. שמחתי לעזור לך. יודע מה, קח את המספר שלי, אם תצטרך עוד עזרה בהמשך... שיהיה."

היא קורצת? עמית אפסן היטב את המספר בזיכרון הטלפון שלו.

"בקיצור, תודה רבה, שרון," הוא אמר, סמוק למדי, ומיהר להסתלק.

 

(האמצע)

עמית הרגיש איך הראש שלו מתפוצץ. בתיבת הדואר האלקטרוני שלו חיכו לפחות עשרים מיילים מהמעבדות, והתלמידים שלו רק ביקשו פקטור כל היום – הם לא מבינים שאי אפשר לחלק להם נקודות בחינם? ושרון התקשרה לפני עשר דקות, הבוס שלה מבקש שהיא תישאר עוד שעה היום במשרד כדי לסיים לערוך ספר שצריך לצאת לאור דחוף, אז אם הוא יכול לאסוף את כרמל מהגן, ולעמיד סיר של פסטה, זה מאוד יעזור לה – איך היא רוצה שהוא ייקח אותה? ברגל? היא הרי יודעת שהרכב שלו במוסך! ובכלל, כרמל לא אוהבת פסטה, איך אמא יכולה לשכוח דבר כזה, וגם שבוע שעבר היא נשארה שעות נוספות, והבית שלהם לא חשוב לה? ו-

עמית, תנשום, בבקשה תנשום, הוא התחנן לעצמו.

המחשב היה פתוח מולו, מהבהב בלי סוף. הוא סגר אותו ופתח חלון. קצת אוויר לא יזיק לאף אחד.

מה קורה איתך בזמן האחרון? אתה כל הזמן כועס, ולחוץ, ועייף, אתה לא ישן מספיק. והכל אתה מוציא בסוף על שרון, והיא לא פח זבל של רגשות, אתה יודע את זה?

עמית התאפק לא לסטור לעצמו.

תסתכל על עצמך: מרצה מכובד לכימיה, מדען מפורסם, יושב במשרד ומדבר לעצמו.

עמית, משהו רע עובר עליך.

הוא קם ממקומו בתחושת דחיפות לא ברורה. אני צריך לצאת, לנשום, לראות עולם. ולהספיק את האוטובוס לגן של כרמל.

שתי דקות אחר כך, הוא פספס אותו. טוב, אז אני אתעכב קצת. הגננות האלה יצטרכו להיאזר בסבלנות. גם ככה מה הן כבר עושות בחיים, מנגבות אפים נוזלים של ילדים בני ארבע, נו באמת-

עמית. תפסיק לחשוב. פשוט תפסיק, הוא פקד על עצמו.

ובכל זאת הייתה איזו לחלוחית לא מוכרת בקצה העין שלו, וכששרון צלצלה הוא לא הצליח למצוא את הכוחות לענות לה.

 

(הסוף)

באותו ערב שרון חזרה כל כך מאוחר שעמית כמעט הלך לישון בלעדיה. רק באחת עשרה ועשרים דלת הכניסה שלהם חרקה, והיא נכנסה פנימה בשקט. "כרמל ישנה?"

כן, היא ישנה, אחרי שהיא בכתה יותר משעה שהיא רוצה את אמא, עצר בעצמו עמית מלהתפרץ עליה. הוא הנהן.

"תודה," היא צנחה על הספה שמולו (למה לא לידי, שאל את עצמו עמית? היא כבר לא אוהבת אותי?) "אל תשאל, יונתן החליט שחייבים לסיים את כל הספרים שמחכים יותר מחודשיים עד סוף השבוע, כנראה שגם מחר אני אגיע מאוחר..." היא פיהקה, לא מסתכלת עליו בכלל. "יש מים חמים? אני חייבת מקלחת."

ומיד קמה ועמית נותר לבדו, יושב על הספה, חושב.

טוב, כנראה שזהו. אין ביננו תקשורת. ולא אכפת לה ממני. ורק כרמל גורמת לנו לדבר, וכמה זמן כבר לא יצא לנו לחשוב ביחד? להחליף חוויות מעבר ל'היה בסדר'? להעמיק קצת אחד בתוך השני?

איפה ההתחלה הזוהרת שלנו? איפה אותה האהבה? השיחות לתוך הלילה? הפרפרים? איך גם אנחנו גלשנו לאותה שגרה שוחקת?

עמית לא היה אדם שבוכה, אבל משהו בו נשנק. איפה שרון שלו?

 

(ההתחלה, טייק 2)

היא יצאה מהמקלחת. בשיער הנחושת שלה התחילו להישזר פסים כסופים. "סליחה על הבלגן," היא הביטה סביב, "לא הספקתי לסדר בבוקר, אני אשתדל מחר." והיא חייכה חיוך עדין, עם שתי גומות. "אתה בא לישון?"

"רגע," אמר עמית כהלום רעם.

זה היכה בו כמו ברק; קפיטריה. מחשב. עבודות. שולחן בצד. חיוך ביישני.

הוא כל כך אהב אותה פעם.

והוא עדיין כל כך אוהב אותה היום.

שרון משכה בכתפיה ונכנסה לחדר השינה. "אם לא תזדרז אני ארדם לך, ואז עם מי תפטפט הלילה?" היא עקצה אותו מאחורי גבה.

עמית הרגיש איך מתפשט על פניו חיוך מטופש, מאוהב, כמו בסרטים. סליחה על הבלגן.

"שרוני?" הוא קרא לה. היא הסתובבה.

"אני נכנס למקלחת, לכי לישון. אבל שתדעי לך, אני... אני אוהב אותך."

שרון חייכה.

"גם אני."



אהבה קשר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhhm
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח אב ה´תש"פ  
את מציגה פה יחסים בן זוג באופן מאוד יפה, והסוגריים מאוד עוזרים לזה...יש את ההתחלה הפורחת ואז פחות בסוף זה כמעט נשבר עד שזה פורח מחדש.
שימחת אותי מאוד עם הסיפור, תודה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד