בנושא
בכרם
חדשות
 
גן נעול / בארי חיים
בביכורים מאז ד´ תמוז ה´תש"פ

היה זה יום חם והצטערתי שעלי לרדת מהאוטובוס הממוזג לחום של ירושלים בקיץ.
ירושלים יכולה להיות חמה מאוד באמצע הקיץ.
כתפיות התיק הכבידו על כתפי השרופות, יומיים בכינרת הפכו לכאבים של שבועיים.
התחנה הייתה עמוסה, חרדי אחד נשען על עמוד ומלמל תהילים, איך הוא שורד עם החליפה השחורה הארוכה לא ידעתי, אני עצמי נצלתי בחולצה קצרה.
בתחנה עצמה ישבה זקנה עם סלי קניות ולידה אם ובנה, האם הביטה ללא הרף בשעון.
מבטי עלה אל שמי הצהריים אך מיד הורדתי אותו חזרה לאספלט, היה כל כך חם עד שלהביט בשמיים צרף בעיני.
הבטתי בשיעמום מסביבי, מחכה לאטובוס שיקח אותי אל הבית הממוזג והנעים, מקצה התחנה אל הקצה השני ומבטי נתקע עליה.
היא לבשה חצאית ג'ינס וסנדלים, שערה היה מסודר בצמה זהובה, היא פיזמה מנגינה ורגלה נעה לפי הקצב.
פרפור נעים פשט בבטני, השמש והחום נעלמו, נשארה רק היא, עם הצמה הזהובה וחולצת בני עקיבא שלה.
מיהרתי לסדר עצמי, מכנסיים מעל הבלנסטון וציצית שלא תבלוט מהחולצה.
מבטי סרק אותה, מרגליה המציצות מבעד לסנדלים ועד לשערה הנוצץ בשמש.
היא נראתה כל כך מתאים על רקע העיר, מין נווה מדבר באמצע הטירוף של העיר.
כשהביטה לכיווני מיהרתי להסב את מבטי ברוב זיוף לטלפון, כאילו הדבר דחוף.
זוג חילוני עובר לצידי, הנער כורך את זרועו סביב כתפי הנערה שצוחקת מדבריו.
החרדי  מביט בשעון ומיד חוזר לתהילים ואני מביט.
ידי רוצות לגשת אך אני עוצר עצמי, אסורים אנו זה לזו, אין השמיים רוצים בכך.
סוף סוף היא קולטת שאני במיט בה, מסמיקה וממהרת להתעסק בצמתה, שובה אותי יותר בקסמה, בקסמה האסור.
צעיר אני וכל מה שנשאר לי הוא להביט בה, כמו תמונה במוזיאון.
חוט בלתי נראה מקשר בין שנינו, חוט עדין, בנוי הוא על אוויר ואהבה.
היא שולחת אלי עוד מבט וחיוך קטן עולה על פניה של הפרח האסור.
אני ממהר לכבוש פני באדמה, החיים ארוכים ואין אתה יודע מה יזמנו לך, כך אומר אבי תמיד.
החרדי הכניס את התהילים לכיסו ועלה על הקו להר נוף, מזכיר לי את החוקים המגנים עלי.
הקו לו חיכיתי עצר בתחנה ועלי להיפרד.
לרגע אחד קסום מתבשלת בי התקווה שאולי שנינו נוסעים אל אותו מקום, אך פרח הבר נשארת במקומה ואני עליתי על הקו בחוסר רצון.
שילמתי ומיהרתי לשלוח מבט אחרון, זה כל מה שנשאר לי, רק להביט.
והיא חייכה אל האוטובוס אך חיוכה נתקע בזוגוגית החלון ונשאר שם.
האוטובוס חרק והתחיל ליסוע, לוקח אותי הרחק ממנה, חזרה אל חיי האדמה המעייפים.
התישבתי במושב החבוט והבדידות המוכרת חזרה ושטפה אותי, הלנצח אחייה על הקצה? הלנצח הביט ולא יותר?.
תמונתה הולכת איתי שנים, שערה המוזהב ורגליה הדיקיקות, בפשטותה המנצחת הכל.
אביבים חלפו, וזקני הקיף פני, נערות רבות ראיתי מאז.
אך לפתע מחשבתי סרה אליה, אל הנערה שפגשתי בתחנה.
בחיוך שהעניקה לי, שכמוהו לא ראיתי מעולם.
ואולי יום אחד כשאחכה לאוטובוס, אראה אותה עומדת בפשטותה.
ואחייך אליה, ואולי היא  תחייך חזרה.



אהבה נעורים תמימות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבארי חיים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד