הָיְתָה הַפַּעַם הַהִיא
שְׁנֵינוּ עָמַדְנוּ מֵעֵבֶר לַגָּדֵר.
רְסִיסֵי צִפִּיָּה נִתָּצִים
בְּדִמְעוֹתַיִךְ הַשְּׁקוּפוֹת,
מְשַׁפְשְׁפִים לְאָרְכִּי וּלְרָחְבִּי,
סוֹרְקִים אַחַר זִיק שֶׁנְּעוֹר
בִּקְצֵה פָּנַי הַמְּשֻׁלָּחוֹת.
אַתְּ מוֹשֶׁכֶת
אֶצְבְּעוֹתַיִךְ יוֹקְדוֹת
עַל דּוֹפֵן נִשְׁמָתֵךְ
נִשְׁמָתִי.
וּמוֹשֶׁכֶת.
עוֹד רֶגַע. הוּא קָרֵב.
הִנֵּה, אוּלַי הַגַּפְרוּר נִצַּת
וּבִתְחִנָּה רַכָּה יַלְדֵּךְ יִשְׁאַל
"נוּ, אִמָּא, אֲבָל לָמָּה לְכֻלָּם מֻתַּר?"
הָיְתָה הַפַּעַם הַהִיא
יָדַעְתְּ, אֶת קֻפְסַת הַגַּפְרוּרִים
הַזֹּאת נוֹעַדְתְּ לְבָעֵר עַד כְּלוֹת.
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
|
|
ט"ו סיון ה´תש"פ  | |
שבשורה השלישית הכוונה היא "נצתים" ולא "נתצים"?
ויש כאן משל עדין ויפה, אהבתי את זה. בהתחלה קראתי את השיר כדינמיקה אנושית בלבד. רק בקריאה שניה מצאתי את ההקבלה לפעולה הפשוטה של הדלקת גפרורים, וזו מטאפורה מרכזית רלוונטית וטובה בהקשר שאתה מציג. הארת, תודה.
הסוף היה לי קצת דידקטי ביחס לשאר השיר [שהיה רמוז באופן יפה], קשה לי לשים את האצבע וזה לא משהו רציני אבל כן ברמה שהסבה את תשומת ליבי. |
 |
ט"ו סיון ה´תש"פ  | |
תודה על הקריאה ועל התגובה. ניסיתי לתאר חוויה של ציפייה שלא מתממשת, אלא מחדדת את הדרך הארוכה שיש עוד לעשות בכדי לקיימה.
לגבי הערותייך, קודם כל לוקח לתשומת לבי.
1. המילה "נתצים" נבחרה בכוונה כדי להדגיש את הפער בין רסיסי הציפייה שלא רק שלא נצתים (מתעוררים), אלא נתצים (נשברים ומתפרקים), מה שמתחזק לקראת סוף השיר עם הגפרור (כמשל) שאולי סוף סוף ניצת (בהקבלה לרסיסי הזכוכית שעל דופן חבילת הגפרורים). במשחק המילים האסתטי (בתקווה), טמונה המשמעות. עצם זה שעלתה בך השאלה, מעידה כי הניסיון אולי הצליח.
2. הסוף של השיר הוא חלק מהמטאפורה שהולכת ומתפתחת לאורכו. בסופו של דבר יודעת האם שלא מדובר בניסיון חד פעמי של הדלקת גפרור וחיפוש אחר ניצוץ, אלא עליה לעבוד קשה ולבער (להדליק ולסלק) את כל קופסת הגפרורים שבידיה. שוב, ניסיתי לצקת משמעות למשחק המילים (ידע, נודעת או לבער).
מקבל את ההערות ולומד מהן. |
 |