בנושא
בכרם
חדשות
 
לולי תורתך? / hhm
בביכורים מאז כ"ה ניסן ה´תש"פ

"אחי, אתה מקשיב?" 
"כן, בטח," התנער נריה משרעפיו. "מצטער, ריחפתי לרגע. איפה היינו?"
ישי, החברותא שלו, הצביע על הגמרא. "עבודה זרה י"ט, זוכר?" 
"כן, בטח, ברור. תמשיך, אני מקשיב." 
ישי בחן אותו לרגע. "יודע מה? אני חושב שאולי כדאי שאתה תקרא קצת עכשיו. קדימה, אנחנו פה."
"אתה תהיה ר"מ מצויין," מלמל נריה בשקט. ישי היה חברותא מעולה, אבל לפעמים הוא היה מעולה מדי. 
"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ, שנאמר 'כי אם בתורת ה' חפצו'.
"משפט מוכר," הוא העיר. "ההורים שלי רצו שאני אלך לישיבה תיכונית מאוד מוכרת. אבל אני לא רציתי, ואני זוכר שהיה להם חשוב שאני אלמד איפה שאני רוצה..." 
"וזה מה שאמרת להם?" הסכים ישי להפסקה הרגעית.
"כן. אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ."
"זה לא מה שכתוב כאן, אתה יודע." העיר ישי והעביר יד בשיערו הבהיר. "כתוב כאן ממקום. לא במקום. לדעתי הכוונה כאן היא לא למקום גיאוגרפי, ישיבה כזו או אחרת, אלא ממקום פנימי. בעצם הגמרא שואלת, הם אתה בא ממקום שרוצה ללמוד? האם יש בך את התשוקה הזו לדבר ה', או שאתה לומד בגלל ההורים או לחץ חברתי או חוקים? זה מעניין הדבר הזה." 
נריה בהה בו בפה פעור קלות. 
"נריה? הכל בסדר?" 
"כן, כן, בטח, תמשיך. כלומר, אני אמשיך... אז, אמממ..." 
"נריה." 
"כן?" נריה הרים את עיניו מהגמרא. 
"אחי, מה קורה? על מה אתה חושב?"
"עזוב, זה לא לבית המדרש... בוא נמשיך."
ישי הנהן, מוטרד במקצת. "נמשיך. ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא..."
***
נריה החליט לדלג על ארוחת הערב. הוא לא היה רעב. במקום זאת הוא יצא אל המרפסת הגדולה של בית המדרש, נשען על המעקה וחשב.
מתחתיו נצנצו אורותיו של בית משפחתי קטן וחמים. האבא, בחור צעיר, עבר בחלון כשהוא מנענע בזרועותיו תינוק בוכה. הוא פיזם לו בשקט ניגון, מנסה להשקיט אותו.
נריה ידע מה ישי היה אומר. אלו חיי תורה. גם כאשר אתה מפסיק לרגע ללמוד, כדי לעזור לאשתך לדוגמה, ראשך ורובך נמצאים בבית המדרש. 
ישי היה תמים. זה טוב; תמים תהיה עם ה' אלוקיך. אבל נריה לא היה תמים כמוהו. החיים האלו לא משכו אותו. 
הוא נשא את עיניו עוד קצת הלאה: במרחק, בנקודה שבה נושקים האדמה והשמיים, נצצו אורות העיר. יש שם בחורים כמוהו, בני עשרים ושניים וכמה חודשים, והם חופשיים. ראשם ורובם בהחלט לא נמצאים בבית המדרש. הם חוגגים, נהנים, שמחים, טוב להם. החיים שלהם פשוטים. לא כל עול העולם מוטל על כתפיהם. אין להם את האחריות הזו, לתקן עולם במלכות שדי. 
גם החיים האלו לא משכו אותו. הם נראו לו ריקניים, מטופשים, חסרי משמעות. 
הוא רוצה ללמוד. לא, סליחה, תיקון: הוא רוצה לרצות ללמוד. אבל הגמרא לא מושכת אותו. ספרי פנטזיה, על אף שהוא יודע שהם שטחיים ורדודים, הרבה יותר קורצים לו. הוא חולם על חיי תורה כי זה מה שצריך לחלום, אבל בסתר ליבו הוא לא מדמיין שולחן שבת כמו בבית הוריו. אולי הוא בכלל לא מדמיין שולחן שבת. 
באמת שהוא לא יודע. 
למחרת
אלעד משך בפאותיו של נריה בשעשוע. "היי, צדיק, איפה היית אתמול? היה כדורסל!" 
נריה נעצר. הוא שכח לגמרי, אתמול היה המשחק, המשחק, איך הוא לא הגיע? בטח כולם שאלו איפה הוא!
"אה... אני, הייתי ממש עייף וקצת ישבתי במרפסת וכנראה לא שמתי לב לשעה... אבל ספר, מי ניצח? מה היה?!" הוא שאל בלהיטות. 
בעוד אלעד מנתח באוזניו את המשחק חלפה בראשו מחשבה: אולי תורה זה פשוט לא התחום שלי? אולי העתיד שלי הוא דווקא, נגיד, בכדורסל? לקדש שם שמיים בדבר שאני טוב בו, ואוהב אותו, וככה נראה לעולם את חוזקה של מדינת ישראל? זה ממש מסתדר!
אבל כבר באותה שניה הוא ידע שזה לא יקרה. כדורסל לא יהיה העתיד שלו. לא זו עבודת ה' שלו. 
ומה כן? 
*** 
אני ממש מצטער, אחיינית שלי התקררה ואחותי נוסעת איתה לרופאה והיא ביקשה שאני אשמור על הבן שלה... מקווה לחזור עד שתיים בצהריים.
נריה החליק על מסך הטלפון שלו. 
בסדר, רפואה שלמה.
אז לפחות עד הצהריים ישי לא יהיה בבית המדרש. הוא לא ילמד לבד, אז הוא צריך למצוא דרך להעביר את הזמן. 
הוא חזר לחדר והתיישב על המיטה בכבדות. המחשבות האלה לא עוזבות אותו כבר כמה ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים. והוא מתוסכל, מתלבט, לא יודע את הדרך, תועה בין עולמות. ממש כמו בספרי הפנטזיה שהוא כל כך אוהב. 
נריה השעין את ראשו על הקיר ועצם את עיניו. במחשבתו התחיל לרוץ סרט, מהלך חייו העתידי.
הוא יתחתן, עוד שנה או שנתיים. אולי עם תאיר, החברה של אחותו נעמה, שכל כך מנסה לשדך בין שניהם. בכל מקרה זו תהיה נערה טובה, צדיקה, שרוצה לעבוד את ה' באמת, נערה עם עומק ומחשבה. 
גם יוולדו להם ילדים, שישה, שבעה ואפילו יותר, והם יחנכו אותם בדרך התורה. 
אחרי החתונה הוא ילך ללמוד מקצוע, הנדסה מאוד מעניינת אותו, או אולי אדריכלות, בטח הוא ילמד במסגרת שמשלבת גם תורה, ואז הוא יצא לעבוד וכמובן גם יקבע עיתים. 
ילדיו ילכו לאולפנות וישיבות, שירות לאומי וצבא, יתחתנו עם צדיקים כמותם... 
או שלא.
אולי הוא יעזוב את הישיבה. יקום וילך. הרי לא טוב לו, הוא מרגיש את זה בעצמותיו, לא זו הדרך שלו. 
הוא ילך לאוניברסיטה, ילמד עכשיו מקצוע, משהו יוקרתי שמכניס הרבה כסף, יחכה עוד חמש שש שנים עם החתונה כדי להתבסס, ואז יחפש מישהי קצת יותר פתוחה. לא לחוץ שתשמור נגיעה, בטח גם הוא יפסיק אחרי כמה שנים באקדמיה, אבל מאוד חשוב שתהיה יפה. וכיסוי ראש... יש הרבה דעות בהלכה, לא?
איזה סטיגמתי אתה, הוא נזף בעצמו, אבל לא הצליח להשתחרר מהדמיונות. 
אתה לא חייב להיות חילוני, לחש בתוכו קול, אבל גם לא דוס כמו ישי! קח את דרך המלך, הרי הרמב"ם בעצמו אמר שזה הכי טוב!
הרי אתה בעצמך חושב שחיים כמו שתיארת קודם יחנקו אותך. לא תוכל לנשום בתוך כל הלחץ הדתי-חברתי הזה. אתה אדם אחר, שונה, מיוחד, ויש לך את הדרך שלך!
נריה נענע בראשו. העייפות משפיעה עליו. הוא צריך לישון.


ביינישים בית מדרש נריה תורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhhm
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט ניסן ה´תש"פ  
תקשיבי, אני נהנית לקרוא. אמנם יש פה מן הקלישאתיות (אפילו הרבה ממנה), אבל לפעמים בסוף זה מה שמעסיק. מחכה לקרוא את ההמשך, התפתחויות והעמקה..

משהו קטן- אני חושבת שלא צריך לכתוב *למחרת*. זה יהיה מובן גם בלי, ודווקא כשלא מציינים, משהו חלק יותר בקריאה והופך את זה לסיפור ופחות לתסריט.

תמשיכי! מחכה לעוד
כ"ט ניסן ה´תש"פ  
על החלק הקודם של זה, יש כאן אמנות תיאור נהדרת. את מדברת אותו נהדר, הדילמה חיה.
הפעם בחרת יותר לדבר אותו ישירות ופחות לדבר עליו מסביב, וזה שינה קצת את התחושה. יותר התחברתי לצורה הקודמת דווקא, אבל גם בזה יש חן.

ושוב, אני מרגיש פה פוטנציאל גדול שאת עוד לא יודעת לאיפה לקחת בדיוק, וממש ממש ממש הייתי רוצה לראות בסוף תוצר מוכן של כל החלקים [אחרי ניפוי מתאים והידוק טוב]. יאללה, תמשיכי!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד