בנושא
בכרם
חדשות
 
נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי (משלוח מנות למילתא) / גמד ענק 15
בביכורים מאז ז´ אדר ה´תש"פ

"לֹא לִשְׁכֹּחַ אוֹתָנוּ בַּפְּרוֹזְדוֹר הַזֶּה"

 

אילת בדיוק הכניסה שני בקבוקי יין לתוך התיק, כשרננה נכנסה לחדר שלה.

"רננה, מה שלומך?" אילת חיבקה אותה בחיוך.

"אילת, אין לנו זמן, נדבר בדרך, את מוכנה?"

"נראה לי"

"אז נצא"

כשהן נכנסו לאוטו החלו לפטפט על שלומן, ועל החדש והישן, בדרך הן אספו את יובל והמכונית החלה לעשות את הדרך המוכרת אל בית המדרש.

"בקיצור יובלי, יש כבר תנועות?" שאלה רננה.

"כן בטח" יובל התפקעה מצחוק, "אם לא היה בשלב הזה כבר היינו צריכים לדאוג, חוצמזה שהיא בועטת כל כך הרבה שלפעמים מתחשק לי קצת מנוחה".

"בינתיים הרווחנו נהגת לנסיעה חזור" אמרה אילת.

"נכון, זוכרות ששלומי הקפיץ אותנו חזרה לפני שנתיים? זה הרגיש לי ממש טירוף" ענתה יובל.

רננה חייכה, "למזלנו תמיד זה מסתדר איכשהו".

הכביש התפתל, החשכה הסתירה את ההרים אבל הדרך נותרה אותה דרך מוכרת.

 "תמיד ההגעה לאותו המקום קשה, ומדהים הוא הנס שזה משתחרר כל פעם מחדש, אני מרגישה כאילו כל שנה אני שוכחת כמה זה קשה וכמה זה קל" הרהרה רננה בקול. "זה קטע," אמרה אילת, "אני מרגישה ששוב ושוב אני מוצאת את עצמי כאן, כאילו הרגליים והלב מוליכים אותי מאליהן". המכונית נעצרה, אילת נשמה נשימה עמוקה, "אתן מוכנות?" שאלה רננה, ואילת השיבה בלחש "כאילו שבאמת אפשר להתכונן".

הן עלו למעלה, מבפנים כבר נשמעו קולות המוזיקה והריקודים, הן פנו להתמקם באחת הכיתות, כלומר, רננה ואילת התמקמו ויובל עמדה לידן. אילת פתחה את הבקבוק הראשון, בדיוק שירה נכנסה בעיניים בורקות. "פורים שמח" אמרה שירה ופנתה לחבק כל אחת מהן, אילת הרגישה איך בתנועה בלתי רצונית היא מתחילה לחייך ומזגה כוס גם לשירה.

"מה, יובל למה את לא שותה?" שאלה שירה. 

"וואי שירה, את באמת שיכורה, ורק התחיל הערב" ענתה לה יובל.

שירה האדימה.

"אופס, לא שמתי לב, לא רואים עלייך בכלל".

ארבעתן נקרעו מצחוק.

"לא מאמי" אמרה יובל, "את שיכורה".

שלושתן שתו.

"אוי לא" אמרה אילת, "יש כאן איזו מתמחה שאני מזהה".

"את מגזימה", ענתה לה רננה, "תגידי לה שלום יפה ולא תפגשו כל הלילה, יש כאן מליון איש".

"צריך להיות סעיף בחוק העונשין נגד פגישה עם מתמחות צעירות תחת אלכוהול" מלמלה אילת. יובל צחקה "את מבינה שאם היה סעיף כזה היו מוציאים אותך מחוץ לחוק ולא אותה, נכון?". באין ברירה, אילת הרימה מבט לכיוון אחת הקבוצות בחדר, תפשה את המבט של ירדן ואמרה "פורים שמח ירדן" ירדן השיבה לה חיוך נבוך ומלמלה "פורים שמח".

"טוב, אתן באות לרקוד?" שאלה שירה, תוך שהיא אוחזת בידה של יובל. "נבוא עוד כמה דקות" אמרה אילת. כשהן הלכו אמרה אילת "עוד כוס", רננה הסתכלה עליה ואמרה "ככל שמתבגרים כנראה צריך יותר". אחרי הכוס השניה אילת התחילה להרגיש את הדם הפועם ואת הרצפה שרועדת, ואת אלהים. אילת החזיקה את היד של רננה והן נכנסו אל צבר הנשים ואל מעגלי הרוקדות.

*

באופן עקרוני, הסיבולת לב-ריאה של אילת כבר ידעה ימים טובים יותר, החיים כפרקליטה צעירה לא היטיבו עם הבריאות שלה. אבל הערב כל זה היה בצד, אחרי כמה כוסות נוספות היא הרגישה שהרגליים רוקדת מאליהן, ושהתודעה שלה מתחילה להיות מעבר לכל זה.

"ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותיפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו"

לאורך שנותיה המעטות של אילת בפרקליטות היא שומרת לנגדה זוג עיניים גדולות וכחולות, זוג העיניים האלו שייך ליוליה, נפגעת עבירה באחד התיקים הראשונים שסייעה בהם כמתמחה. יוליה גרה בבלארוס ונפלה קרבן לירון כהן, שכפי שנהגה אילת לומר כשסיפרה על התיק הזה, הוא "קרע לה את הצורה". מאז טיפלה אילת בלא מעט תיקים והכירה לא מעט קורבנות אבל העיניים של יוליה אף פעם לא עזבו אותה.

כשהתיק הגיע אל הפרקליטות, הראיות היו ארוזות בחמישה ארגזים, אילת אז הייתה צריכה למצוא לעו"ד גורן, המאמנת שלה, כמה מסמכים מתוך בליל הניירת. דובר היה בתיק חריג בחומרתו, עם ראיות קשות, אילת לא התלהבה לעבור על החומרים הללו, ובשלב הזה גם לא נזקקה לכך ולכן העדיפה לדחות זאת ככל הניתן. היא ישבה ברגליים משוכלות ומשכה מסמך מסמך תוך שהיא מנסה להקטין את הסיכוי שתקפוץ עליה איזו תמונה. בדיוק עברה שם קרן, המתמחה הוותיקה ואמרה לה "פשוט תתנתקי מרגשות" אילת ענתה לה "אני בסדר, תודה" ובליבה תהתה האם יש כפתור פנימי שפשוט לוחצים עליו והרגשות מתנתקים.

"נשאר עוד מסמך אחד להוציא בשביל הארכת המעצר הספציפית הזו, ואחר כך במילא אני אצטרך לראות את כל הזוועה הזו" חשבה לעצמה אילת, בזמן ששלפה עוד מסמך מהארגז. "אופס" מלמלה לעצמה אילת, זה לא היה המסמך הנכון, זו הייתה תמונה, אבל כל מה שאילת זוכרת מהתמונה הזו הן זוג עיניים כחולות ענקיות של ילדה קטנה.

"אלי אלי למה עזבתני"

כנראה שכמו שאי אפשר ללחוץ על כפתור שמנתק רגשות, ככה גם הדמעות לא עובדות בצורה לוגית וקוהרנטית, כי בשלב הזה אילת ידעה לדקלם מה החשדות שעלו מהראיות לפי הדוחות של המשטרה אבל היא טרם ישבה לצפות בכל הראיות אבל דווקא ברגע זה בו פגשו עיניה של אילת את העיניים בתמונה הרגישה אילת שהיא חייבת לצאת.

אילת התיישבה על המדרגה החביבה עליה ונתנה לדמעות להציף לה את העיניים (הנה, אלהים עשה נס ואני לבד על המדרגות ולא צריכה להתמודד עם הכולם), היא נתנה לדמעות לזלוג על פניה ולכסות אותם, היא הביטה על הרחוב מתחתיה הולך ומטשטש.

לא היה בזה שום הגיון, אילת לא בכתה על יוליה גם כשצפתה במעשיו של ירון על צג המחשב. באותם רגעים היא הייתה קצת מזועזעת וקצת כועסת ואף הטיחה בתפילת מנחה בפינת החדר כמה מילים כלפי שמיא (איך אתה יכול לתת לדברים כאלה לקרות?), אבל היא בעיקר הייתה מרוכזת בהגדרת חומר הראיות בתוך הסעיפים בכתב האישום (והמילים לעולם לא תוכלנה להספיק על מנת לתאר את הגוף הקטן שלה, מצטנף כמו גור ואת הכאב האיום הזה, אילת חשבה שהיא משתגעת). כאב, זעזוע, כעס, אבל לא דמעות.

"אכן אתה אל מסתתר"

בין המוני הרוקדות הופיעו לנגד עיניה של אילת העיניים של יוליה, שוב. כששאלו את אילת על מה מניע אותה היא תמיד ענתה איזה משפט ערכי גנרי אבל בתוך תוכה היו עולות אותן זוג עיניים בצבע כחול. ובתוך המוני נשים שרוקדות בוכות את ההסתרה שבתוך ההסתרה, עיניה של יוליה עלו שוב, בוכות איתה על האל המסתתר ששולח נשמות אל העולם בו הן יכולות גם להיטרף על ידי חיית אדם גדולה מהם, כי היא רוצה.

ושוב, מבלי הכרה, החלו אותן דמעות מלפני חמש שנים להציף אותה, אילת שחררה את היד שלה ממעגל הרוקדות והחלה לעלות לאן שרגליה יישאו אותה.

"אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב ינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי"

כאילו לא חלפו להן עשר שנים הובילו רגליה של אילת את שאר גופה אל בית המדרש. אילת הלומת היין התיישבה על אחד הכסאות מאחורה, על השולחן מולה הייתה פתוחה מסכת מגילה. איילת שיכלה את רגליה כמו שפגשה בעיניים האלו לראשונה, ופרצה בבכי. מלמטה נשמעו הדי הצלילים של שירי פורים וכל שאלתה ובקשתה של אילת ממלכו של עולם באותו הרגע הייתה שיפסיק את כל זה.

מבין חרכי הדמעות לכדו עיניה של אילת את האותיות השחורות המודפסות על הדף המצהיב, על האובדן של אסתר, האונס והרצון. והכאב. הדמעות רק התגברו, הכאב הוא ניצחי, אין שום דרך להפסיק את זה, זה תמיד היה ותמיד יהיה. הדמעות החלו אט אט להרטיב את הדפים ולהיספג באותיות השחורות.

"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן"

הדי השירה נספגו באילת, היא הניחה את הראש על הגמרא, מה הן יודעות לעזאזל על קלקול ותיקון, ועל מצבים שאין מהם תקנה מה הן יודעות מה.

אילת הסתכלה עמוק לתוך האותיות, מביניהן עלו שוב אותן זוג עיניים כחולות ומתחתיהן הופיע חיוך, ואז גוף וזוג רגליים רצות. יוליה התקרבה אליה, חייכה חיוך גדל ואז רצה משם. אילת הביטה בילקוט של גב דמותה המתרחקת.

אולי בכל זאת יש תיקון.

אילת פתחה את העיניים, לפתע היא הרגישה יד על גבה.

"נעלמת" זה היה הקול של יובל, כאילו מעולם אחר. "את בסדר? דאגתי לך!" בתגובה, החזיקה אילת את היד של יובל "הבנתי, פורים, שאלה טיפשית" אמרה יובל ולחצה את ידה של אילת.

אילת קמה וחיבקה את יובל.

"זה בסדר שנחזור לרקוד? עוד מעט אני צריכה להתחיל לנהוג חזרה" שאלה יובל מבין זרועותיה של אילת. אילת חשבה על החיוך של יוליה וחייכה.

"כן בטח, פורים שמח".

"להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".





© כל הזכויות ליצירה שמורות לגמד ענק 15
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ אדר ה´תש"פ  
איזה משלוח נפלא.
הערבוב בין העצב לשמחה, בין הכאב בסיפור המגילה לגאולה- זה חזק מאוד.
תודה, תודה.
י"ז אדר ה´תש"פ  
זה שלי :)
באהבה רבה
י"ז אדר ה´תש"פ  
י"ז אדר ה´תש"פ  
ציפור - בתור מי שכותב על משפט בינלאומי וחוקתי אני חושבת שגם לך יש עתיד בעלילות מסוג זה.
וגם - לא ניחשת בזמן אמת אז לא נספר ;)
י"ז אדר ה´תש"פ  
אני מוקף ביותר מדי משפטנים גם ככה
י"ח אדר ה´תש"פ  
איזה כיף.
ואכן לא היה קשה לנחש (:
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד