המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
לילה כיום יאיר / צפור אחוזת קסם
בביכורים מאז כ"ו שבט ה´תש"פ

נגיעה כפולה עם האצבע. האור ממסך הפלאפון מסנוור אותה יותר ממה שהיא ציפתה והיא מכווצת את העיניים. זוויות החדר החשוך מוארות פתאום באור חלוש. בשקט הלילי הזה אפילו הרהיטים נדמים כשקועים בשינה עמוקה. מבטה מתחדד. הספרות 2:27 מתנוססות בראש מסך הפתיחה מעל שלוש שורות של התראות חדשות. לרגע קטן שקד תוהה לעצמה מי לכל הרוחות שולח ווטסאפים בשעות שכאלו. עוד רגע קטן נוסף של התלבטות והיא מתיישבת על המיטה. זהו, זה סופי. מכאן עד הבוקר. לשני השיעורים הראשונים היא כבר לא תגיע. גם ככה היא הרי לא באמת מצליחה להתרכז במשפט בין לאומי כשרועי יושב בשורה השלישית. באחת עשרה מתחילה ההרצאה במשפט חוקתי ויש נוכחות חובה. אם היא תסיים את העבודה עד הבוקר היא יכולה להשלים שלוש שעות לפני השיעור. 

הדירה רוחשת אליה קולות של לילה. פס קול של דממה עירונית. מבעד לתקתוק מחוג השניות של השעון במטבח, נדמה לה לשקד שהיא שומעת את נשימתה החרישית של אודליה בחדר הסמוך. סאון מכוניות דקיק מתגנב מבעד לחלון הסלון הפתוח. זמזום חרישי ממנוע של מזגן על הגג. ברז נפתח אי שם בבניין. מדלת החדר מחייך אליה אוסף הסטיקרים הישן שלה. כשהיא לוחצת על הידית היא שומעת אותם צועקים איתה ביחד בחריקה את כל הסיסמאות שפעם עוד היתה לה נשמה להאמין בהן. לשטוף פנים, זה מה שצריך עכשיו. היא מדליקה את האור בשירותים ונוכחת לדעת שאפילו הוא מרעיש לה בעין. היא צריכה למצוא מקום אחר לעבוד בו. השקט בדירה לא מפסיק להרעיש.

הפיג'מה שלה צריכה לעבור כבר כביסה אבל היא מדחיקה את זה. שקד משליכה בערימה על הכרית את הטרנינג והחולצה הגזורה של סוף מסלול מרץ 18 שלקחה להלל ופותחת את הארון בגוף חשוף למחצה. ההדחקה קופחת על פניה. הכביסה, לכל הרוחות. מדף החצאיות הריק נוזף בה על הכביסה שתלויה בחוץ כבר יום וחצי מבלי שתטרח להוריד ולקפל אותה. כלומר, יומיים כבר. בעצם. היא מדדה חשופה דרך הסלון לכיוון המרפסת, עוטפת עצמה בזרועותיה הערומות ורועדת מקור. רק לא לגלות שהכל נרטב שוב. בקור הירושלמי הזה אי אפשר לדעת. יצר העצמאות הפנימי שלה מצקצק אי שם בתת המודע, מטיף לה שיש מחיר לעצלנות שהיא חוטאת בה כבר יומיים. ככה זה כשגרים פה, את יודעת. יש מטלות של בית לעשות. שקד חוטפת מהחבל את החצאית הראשונה שהיא מצליחה לזהות בחושך ומנתרת חזרה פנימה לסלון. היא סוגרת את החלון ברעש חריקה קל. שירעיש. מי באמת השאירה אותו ככה פתוח בלילה קר כזה? כפות רגליה היחפות מתרפקות אל חומו של השטיח והיא לובשת עליו את החצאית. כשהגוף מתחיל להתחמם בחזרה שקד נוזפת בעצמה. היא עוד עלולה להצטנן בסוף, יוצאת ככה לא לבושה למרפסת.

אם לא לישון, לפחות היא תספיק ללמוד קצת. כשהיא מסיימת לאסוף את כל החומר המודפס שלה ביחד עם הלפטופ היא מוודאת במראה ליד הדלת שהכל תקין. המראה ממוסגרת במרקם כתום עדין עם דוגמאות עלי שלכת. רעות תלתה אותה בתחילת השנה בקצה המסדרון; בין דלת הכניסה ובין החדר של אודליה. הפריט האחרון שנתלה בדירה. מאז הן לא הצליחו להגיע להסכמה מרובעת על אף תמונה נוספת. קשה לקדם דברים במרחב הציבורי של הדירה. שקד משתהה לרגע מול תמונת הראי של עצמה שמשתקפת אליה בשקט. בחורה חדורת מבט עם שיער חום גלי, מעיל יוניקלו, כפפות חורף ובלנדסטון. מאחוריה, מעבר לקיר המסדרון המתקלף בקצה אפשר לראות מהזווית הזו של המראה חצי מהסלון. על השטיח הישן מהבית של סבתא מרים מונחות בתשעים מעלות שתים וחצי ספות מטות. ירושה משותפות קודמות. הדום רגליים רחב המשמש להן כשולחן קפה ניצב במרכז השטיח, ועליו פזורים בערימה מוספים של מקור ראשון משלושת השבועות האחרונים. הן כמעט אף פעם לא נמצאות כולן בדירה בשבת, לכן הן תמיד שומרות למי שפספסה. מובייל עם תמונות של ארבעתן תלוי כנגד הספות לאורך הקיר, מתוח בין חוטי דייג וחרוזים צבעוניים. חצי מדף עם ספרי שירה ועציץ נענע משלים פינה של זווית בולטת בקצה השני של הסלון. דירת רווקות. שקד כבר כמעט מסוגלת להתרגל לרעיון.

תוך כדי הירידה במדרגות היא מתחילה לתעדף מטלות בראש. עבודה במשפט בינ"ל. מאמר באנגלית עם שאלות שפרופסור וורהפטיג נתן לקרוא עד יום שני. לשלוח את הנגלה הבאה של הזמנת הציוד לחוג היצירה. לקפוץ אל ההם בטשרניחובסקי שפרסמו ארון למסירה. למלא את הרב קו בהנחת סטודנט. להתקשר לסבתא מרים. לעדכן באפליקציה של הדירה את הטישו שהיא קנתה לכולן ולכתוב על הלוח. בחישוב מהיר אין שום סיכוי להספיק הכל עד 7:00. על ההתעמלות היא בכלל מוותרת מראש. לא שיש סיבה לשמור על הגזרה, היא חושבת בגיחוך מריר. היא מתקדמת אפופת טרדות לתחנת האוטובוס הקרובה לבניין ומתיישבת על ספסל המתכת המחורר. צרצר מנסר את הלילה. לוח הנסיעות האלקרוני מגחך עליה בפיקסלים ירוקים. אין אוטובוסים בעשרה לשלוש לפנות בוקר, ילדה. היית צריכה לחשוב על זה, טפשונת. לרגע אחד שקד בוהה באטימות בכחול לבן של שפת המדרכה. בשבריר שנייה מתוכו היא אפילו מדמיינת ניחוח דק של מרק בצל שנמוג ברוח. הו, לכל הרוחות. באמת חשבת שהספרייה בהר הצופים פתוחה עכשיו? היא מרגישה ניצנים של ספק מתחילים לכרסם ברעיון הפזיז שלה להפוך את היום והלילה. יכול להיות שהיא כן היתה צריכה להתהפך שוב בפעם העשרים לצד השני ולקוות שהשינה תגיע מתישהו. היא נעמדת בכבדות. הרחוב הקטמוני השקט גורם לה להרגיש פתאום בודדה כל כך. קטנה כל כך. משוגעת שחותכת תמיד החלטות לא נכונות.

מה זה משנה כבר, אלוקים. חייבים להתקדם הלאה. היא פשוט תחזור לדירה לעשות שם את העבודה בבינ"ל וזהו. שקד רוצה לילל כמו תן בודד אל תוך הלילה, לנדף מתוכה את האפאטיות הקטלנית שאופפת אותה בשנה האחרונה. כמו בשיר ההוא של רבי נחמן שהיו שרים בסניף פעם. הירח אפילו נראה לה יחסית מלא. בטח ט"ו בשבט עכשיו. אבל היא לא צועקת, כמובן. משקולת של חידלון מתיישבת לה על הלב, מכה בה בעוצמה את כל הלבד שהצטבר בה בשנה החולפת מאז הפרידה ההיא מאיתן. שקד גוררת רגליים חזרה לכיוון הדירה. קצת לפני שטיח הבוץ בכניסה היא מסננת לעצמה בלחישה פרגמטית ונוזפת שאי אפשר לתלות הכל בסיפור ההוא, ודי כבר.

בקומה השנייה היא מכניסה שתי אצבעות לקייס של הפלאפון ומגלה ששכחה לקחת איתה מפתח. זה אומר שהיא גם שכחה לנעול כשיצאה. הרגלי החיים בישוב עוד לא מחו את רשמיהם מחייה אחרי ארבעה חודשים של מגורים בירושלים והיא עדיין שוכחת כל פעם מהסיפור הזה. בכלל, לוקח לה זמן להתאקלם פה. נורא גלותי כל הקטע הזה של לנעול דלתות.

עד אמצע השנה הראשונה של התואר שקד בכלל לא חשבה לעזוב את הבית של ההורים עדיין. לא בצורה הזו, בכל אופן. אבל בסוף הקיץ אודליה הצטרפה לרעות ותמר לדירה בקטמון. התפנו שני מקומות. השותפות הקודמות התארסו, אלא מה. אין הרי דרך אחרת לצאת מכאן. מבחינת אודליה זו היתה ממש מציאה. הן הרי לומדות שלשותן בגבעת רם וקו 15 חוסך לה את הפקקים האינסופיים לירושלים כל ערב וכל בוקר. מתווה השותפות המעשי של הדירה התאים לארבע דיירות יותר מאשר לשלוש, אבל שקד לא נענתה להפצרות. למרות הפקקים. מה בוער לה לעזוב. באמצע הסמסטר השני אודליה פתחה עליה בקמפיין שכנוע דו כיווני. עד סוף הקיץ היא עוד ניסתה לשכנע את שקד שזו חוויה שאסור לפספס, שהחברות, שהעצמאות, שחופש הפעולה, שההזדמנות להיות פעם אחת ירושלמית על אמת ולא רק וונאבי. כל מה שמעלה חן בעיני ילדות בנות 23. ואז בסוף הקיץ כשכבר כמעט התחילו הלימודים היא שינתה קו טיעונים. הנסיעות, שקד. לא חבל לך על כל הזמן הזה? הרי מכל הפקקים לירושלים אפשר כבר להתפגר. או לפחות להספיק לכתוב תזה. תראי איך אני מסיימת משמרת ומספיקה להגיע לדירה לישון עוד לפני אחת עשרה. תראי את תמר איך היא לומדת בספרייה עד שמונה ומספיקה לנחות לארוחת ערב עם רעות בשמונה וחצי. תראי את רעות נשארת פה שבת אחרי שבת בשביל אביעד והחברים שלו מהמניין של הצעירים. לא תצטרפי? באוקטובר אנחנו מחדשות את החוזה. הזדמנות מצויינת להצטרף, שקד. תראי שיעשה לך טוב לצאת מהבית ולהתחיל משהו חדש.

שקד שיערה לעצמה שאודליה בטח רצתה לסיים את המשפט האחרון בשורת מחץ בסגנון "בייחוד אחרי הפרידה מאיתן". אבל אנשים לא דוחפים את האף, מסתבר. אפילו חברות קרובות. אפילו אודליה. מופלא היה לה לגלות שכמה שאנשים היו מחטטים בשאלות חצופות כשהיא היתה בקשר, ככה הם יודעים לסתום את הפה כשכבר לא. מי ירצה לחטט, הרי. אבל כשכן יש קשר אנשים יודעים להעיק יפה מאוד. דודה רבקה ששאלה מאירוע לאירוע מתי כבר היא מתחתנת בעצמה וכמה כבר היא יכולה למרוח את האיתן ההוא, ידעה פתאום לדבר רק על מכירות סוף עונה ופוליטיקה בשנה החולפת. ככה זה. אנשים מריחים בדידות מקילומטר. חוששים להדבק או לפגוע. למוטט מגדלי קלפים שהזמן בנה ושיקם בתוכה בעזרת סבלנות אין קץ ובכי נטול רגשות. ברגעים כאלו של בדידות לפנות בוקר, לפעמים שקד היתה שמחה שידחפו קצת יותר. לא כולן. לא דודה רבקה. אולי אודליה. אולי אמא. אולי רונית מהמדרשה. כן, רונית זה רעיון טוב. אולי באמת תשב איתה קצת בפעם הבאה שתבקר במדרשה באיזה ערב בוגרות מזדמן.

והנה רק שבוע שעבר בן דוד שלה תומר התארס עם איזו מישהי מהשומרון. פליאה קוראים לה, איזה שם. הכירו בעזרא בריכוז מחנה משהו. אמנם הוא גדול משקד בשנתיים והגיע הזמן ואמנם היא מפרגנת והכל, אבל אי אפשר להתכחש. מעצמה היא לא יכולה להסתיר את המרירות. ואיפה בכלל היא היתה יכולה להיות היום לפניו, ואיפה בכלל היא נמצאת עכשיו. היא נזכרת שדיברו לפני שנתיים באיזה אירוע משפחתי והיא סיפרה לו על איתן. תומר היה אז רווק ובודד בשיעור ו'. היא היתה עם איתן ומסודרת בסוף השירות. ויאללה, איך שהמסלול הזה תפס סיבוב ופתאום היא הקפה שלמה מאחורה. כאילו שהיא לא ידעה על מה סבתא מרים מרכלת עם דודה רבקה. כאילו שיש לה כוחות להתמסכנות הזו. הנפש נלאית כבר מלחשוב על כמה שלא. יצר ההשרדות שתפס פיקוד בחודשים הראשונים לימד אותה להמשיך הלאה, לנתק בפרגמטיות את תפעול החיים ממה שהלב מרגיש. לחתוך החלטות נכונות לפי השכל. לחייך ולנופף. היא בסה"כ חייל בלוח השחמט של עצמה. אבל מה, היא הגיעה בסוף לדירה. אבא ואמא הציעו לשים אלפיים שכר דירה כל חודש וכבר לא נשארו תירוצים.

שקד רוצה להאמין שהזמן שעובר משנה את פני הדברים לטובה. שלמשחק הזה יש תכלית. הרי ככה אמור להיות עם החלטות קשות ונכונות. הקשה הולך ונעלם, הנכון הולך ומתבהר. ככה כולם אומרים. ככה השכל אומר. ככה בעולם הזה, מכל משבר בסוף קמים. בעקרון. קצת קשה לה להצביע במדוייק, אבל עמוק בתוכה היא מפחדת מהאפשרות שאולי לא. שאולי משהו שם בפנים נשבר לבלתי שוב. והכי שה זה ששעון החול האיטי של החיים שלה חייב להתקדם בקצב הטבעי כדי לדעת מה התשובה. יום אחד צינת הבדידות תרפה מרגעי החסד של שגרת החיים ותפנה מקום להתכרבלות נפשית דשנה בזרועותיו של מישהו. הנה, היא כבר מוצאת את עצמה שולחת מבט מתעניין אל עבר מעגל החברים של תומר. אות חיים. הלב עדיין מרגיש משהו. המדורה הזו עוד רוחשת גחלים מתחת לכיבוי המפואר שנערך פה. לכאורה היא עדיין על המסלול.

שקד סוגרת את הידית לאט לאט, שלא תרעיש. היא מרגישה את הדירה מוציאה לה לשון בלגלוג. לאיפה חשבת שאת הולכת בשעה כזו. הקומפקטיות הסטודנטית נראית לה פתאום כל כך תלושה. כל כך לא בייתית. היא חושבת על הסלון בבית בהשוואה לאוסף הרהיטים השימושי שעמד מולה כאן. סלון. התודעה שלה ממששת את המרקם של המילה. את המצלול. מזהה את ניחוח אינספור הזכרונות העדין שטעון בה. מציירת ברקע את תפאורת הרגשות הבייתית שמילה כמו סלון מציפה בחלל הנפש. ואיפה סלון ואיפה כל זה, ואיפה שתים וחצי ספות בשלוש וחמישה לפנות בוקר. שקד חושבת שזה גורם לה להרגיש פתאום רעבה מאוד, המחשבה הזו. אפילו בסטנדרטים הנמוכים שהיא אימצה מאז המעבר לדירה, עבר בסה"כ די הרבה זמן מאז הפעם הקודמת שאכלה משהו.

תוך כדי שהיא מנסה לשחזר אם אכלה משהו מאז השניצלים של הצהריים, שקד מוציאה מהמדף שלה במקרר קופסת פלסטיק צהובה עם פסטה שבישלה אתמול בצהריים במחשבה לאכול בערב ולא הספיקה. כלומר, בצהריים של היום, שכבר היו לפני מלא זמן. כלומר, בצהריים של יום רביעי שחלף כבר לפי כל ספירה שהיא. זו רק היא שעוד לא עשתה ריסטארט. הקערות והצלחות מסודרות בסדר מופתי מדי במתקן הייבוש על השיש הלבן. כנראה אודליה שטפה. מבט קצר בלוח התורנויות השבועי שתלוי מעל השולחן מאשר לה ששוב אודליה עשתה את המטלה שהיא היתה אמורה לעשות בעצמה. היא מוסיפה בראש לרשימת המטלות הלא נגמרת להחזיר לה היום בצהריים. כלומר, מחר, בחמישי. כלומר, אחרי ההרצאה במשפט חוקתי. היא מתלבטת אם להשקיע בעצמה קצת גבינה צהובה או להתקמצן כדי שישאר קצת עד הקניות של יום ראשון, ובסוף מכניסה למיקרוגל קערה רק עם פסטה. היא תוסיף הרבה מלח במקום. שקד מנסה להריץ בראש מה היא חשבה לעשות רגע לפני כן. פסטה, מיקרוגל, גבינה צהובה. אהה כן, גבינה צהובה. היא מוסיפה לרבע שלה בלוח המחיק על המקרר לקנות עוד גבינה צהובה. לוח הקניות הדירתי. היא הכינה אותו בחוג היצירה משאריות חומרים מאולתרות, בזמן שהילדות התאמנו על הצללת צוואר שהיא הסבירה. ארבעת השמות שלהן מסתלסלים עליו בכתב יד קומונרי, חלוקים לרבעים בטוליפ ירוק נוצץ. מתחשבנים בסוף החודש. זמזום המיקרוגל מזכיר לה שבבית של ההורים, למשל, יש בתקופה זו של החורף מרק בצל טעים טעים שאפשר לפזר בו המון גבינה צהובה. מרק בצל זה ניחוח של בית. שניה וחצי לפני הצפצוף שקד לוחצת סטופ ומוציאה את הפסטה. אין כמו פחמימות כדי לסיים עבודות ביום האחרון של ההגשה. היא יוצאת מהמטבח ופונה לחדר שלה.

במסדרון היא נזכרת בווטסאפים שעוד לא בדקה מאז שיצאה מהיטה. תיעדוף זריז. מבחינה הגיונית עדיף להניח קודם את הקערה החמה על השולחן בחדר ורק אז לבדוק אותם. לא מתווכחים עם אדון הגיון.

היא נכנסת לחדר שלה. החדר ה ת ו ס ס שלה. אודליה פעם הגדירה שהחדר של שקד מעוצב באווירה תוססת. לפני ששקד חשבה אם לומר מה היא חושבת על כל בלבולי המוח שאודליה לומדת שם בחוג לפסיכולוגיה, אודליה התחילה להסביר לה שעומס הפרטים העדין מול המכלול המסודר עם נגיעת הפיזור יוצרים ה ת ר ח ש ו ת מעניינת בחדר שלה. בחודשים האחרונים לשקד אין חשק להתרחשויות. לא בחדר שלה. בעינייה הוא היה בעיקר פרקטי. לאור מנורת תקרה פשוטה צהובת גוון היה אפשר לראות בו על שני מדפי איקאה ספרי שירה, מבוא לדיני מקרקעין ואביזרי בושם מסודרים לפ הגובה. תלוי על ידם, חתול בסלסלת צמר נעץ עיניים בתקרה מתוך פאזל ממוסגר של 400 חלקים. לקיר המקביל היתה מוצמדת בפינה מיטה נמוכה תכולת מצעים מבולגנים. וילון אוורירי לבן שאמא שלה קנתה פעם בוונציה כיסה על פני החלון למראשות המיטה, מתמזג עם הצבעים הקרים של החדר שלא התאימו לאור המנורה הצהוב. משמאל לדלת החדר היא הצליחה לדחוף עמודה בודדת של ארון הזזה אפור. הוא הספיק לרוב המלתחה שלה. בהתחשב בעובדה שהיא דחתה את מטלת הכביסה כל פעם מחדש עד הקצה, יכול להיות שהיה אפשר להביא לדירה גם את מיעוט המלתחה שנשאר אצל ההורים ולדחוף במדפים הריקים. "אצל ההורים". הביטוי עדיין זר לה לפעמים. אלו מילים של נשואים. בין מרגלות המיטה לארון נח סל כביסה מאולתר. שקד הניחה את הלפטופ עם כל הניירת על השולחן מתחת המדפים. היא תעבוד בחדר. מרכז השולחן נשאר תמיד פנוי לעבודה עם לפטופ, אבל בקצוות הוא היה עמוס דרך קבע בבלגאן של ספרים, טישו וכלי ציור. כשהיא היתה יושבת ללמוד שם, לא היה נשאר כמעט מקום בין המיטה לכיסא. לא שזה מפריע למישהי בעצם. ככה זה כשיש לך חדר משלך. כשאמא שלה ביקרה בדירה בתחילת השנה היא שאלה אם זה לא מפריע לה בכל זאת, הצפיפות, ושקד אמרה שלא למרות שלא באמת ידעה אם זה נכון. למרבה ההקלה, החודשים שחלפו הוכיחו שזה אכן נכון. פח ניירות קטן חצי מלא שכן בהצנעה בפינה הפנימית מתחת השולחן. חלק נכבד משטחן הגלוי של הבלטות במרכז החדר כוסה בשטיח שעיר בצבע בז'. נעלי בית לצד שורש ובלנדסטון היו מפוזרים עליו ברוב שעות היממה בעברוביה. היד האמנותית של שקד ניקדה את החדר בפינות חן בלתי מורגשות. סלסולים של טפט בקצה הדלת. ציורים קטנים של פו הדב על מעקה המיטה. תמונות של הצוות שלה מהסניף בשורה ישרה וכרונולוגית משתפלות משולי המדף. מנילה יפה מסביב לידית הארון. החוש הדקורטיבי שלה סירב לזהות את המונח ת ס י ס ה עם חדר שמעוצב בצבעי אפור-לבן-כחול קרים. והרי בזכות החוש הדקורטיבי הזה היא מכניסה אלף מאתיים בחודש בחוג היצירה במתנ"ס של גוננים. עם חוש לא מתווכחים.

לפני שהיא שוקעת בעבודה היא מציצה בווטסאפ. תמר שלחה משהו של אימפקט בקבוצה של הדירה. שתי הודעות בקבוצת הטרמפים הלא שימושית של הישוב. הודעה מרונית. הופה, הודעה מרונית. היא נכנסת לצ'אט בסקרנות קלה.
הוא נתן אור ירוק. מספר. בהצלחה. סמיילי.
הכל סביבה עוצר. רק רגע אחד. רק רגע אחד. יותר מדי מחשבות בבת אחת. זה לא היה אמור לקרות כל כך מהר. היא אפילו לא מכירה אותו. כשרונית שאלה לפני שבוע באגביות מעושה אם היא פנויה לשמוע הצעות היא אמרה לה כן, בעיקר בגלל שהיא בעצמה לא ידעה אם זה נכון. היא חשבה שאולי הדרך היחידה לבדוק אם הלב למד שוב לשחות היא לזרוק אותו למים ולראות אם הוא כבר לא טובע. אז כן, היא שומעת. אבל הי, וואוו, עבר רק שבוע. זה ירד מהר מדי לפסים מעשיים. מבחינה טכנית, היא יודעת שזה הגיוני וסטנדרטי לחלוטין ושאפשר לתקתק בירורים ביומיים שלושה. רק שמערכת העיכול הנפשית שלה לא רגילה להתקדמות בקצב כזה. היא חשה משהו בתוכה שמח וגואה על הלחלוחית החדשה שנגעה ביובש הפנימי שלה. אבל היא גם חשה משהו אחר עונה לו בחשש. לא אכפת לה מי הוא ומה הוא אותו בחור, היא פשוט לא מצליחה לראות את עצמה נותנת שוב אמון. נפתחת שוב. מורידה את חומות הקיום הרעועות שמחזיקות את שארית הפליטה שהיא, נותנת לאדם נוסף להכנס פנימה. אפילו אם הוא הכי מושלם שיש. הלב פוחד לתת לה שוב את המפתחות. בנשיכת שפתיים קלה היא יודעת שהדייט הזה שרוף. שמשהו בה לא מוכן להסכים כבר מראש. והעבודה בבינ"ל, היא לא תיעשה מעצמה. צריכים להתחיל לתקתק.

בשבע בבוקר אודליה נכנסת אליה לחדר ופותחת את החלון עד הסוף. הלילה הזה היה קצר משנדמה. אוויר ירושלמי קר חודר פנימה עם ציוץ ציפורים. שאריות מהלילה הקריר. קרני הבוקר נשפכות בפסים על המיטה בסימון גרגירי אבק מרחפים. "צריך להחליף לך נורה" היא אומרת לשקד בסתמיות בקול של בוקר. אודליה שמה לב ללפטופ הפתוח על השולחן. "ממתי את ערה בעצם?" היא שואלת. "מאתמול בגדול". אודליה לא מגלה סימני הפתעה ושואלת בסקרנות יבשה למה. "ישבתי על התשבץ הגיון" שקד עונה ברצינות. "באמת?" עכשיו אודליה כבר כן מופתעת. "לא, טפשונת. עבודה בבינ"ל. חוץ מזה שגם ככה לא הצלחתי להרדם" שקד כורכת יד רפה סביב מותנה של אודליה שמתקרבת להסתכל. "אהה חבל. דווקא היו שלוש הגדרות מאונכות שעוד לא הצלחתי באחד של השבת". היא מעבירה יד בשער הגלי של שקד. "הכל טוב שקדי? לילות לבנים? לא מתאים לך ככה שגעונות כאלו" הלב של שקד שומע נקישה קטנה על השער. הזדמנות. היא רוצה לענות לה שהחיים ניערו אותה מהשמיכה החמה החוצה ושהיא כבר לא מצליחה לעצום עיניים. להגיד לה את כל הכלום שיושב לה על הלב בלילה הארוך הזה. לצעוק לה רגעים קטנים של עושק, כשהמנוחה ממנה והלאה. לכאורה יש פה הזדמנות נפלאה לבכות, כמו יהודים בגלות בתשעה באב. אבל היא לא מסוגלת עכשיו. במקום זה היא פשוט שותקת את האומללות החוצה. איך אפשר כזה מכתש על הבוקר. הרי בכל מקרה אודליה יוצאת עוד עשרים דקות לתפוס את קו 15 והיא בכלל צריכה להשלים שלוש שעות שינה לפני משפט חוקתי. "אולי נשב הערב כולן לארוחת ערב דירתית?" אודליה מנערת עליה קצת נחמה בחיוך מעודד. שקד מחלצת חיוך קטן. זה רעיון טוב האמת. "לא מבטיחה לא להרדם לכן עד אז. בכל זאת הפסדתי לילה." אודליה מתנתקת לכיוון הדלת. "אויש נו, תעשי מאמץ" היא קוראת מעבר לכתף בארשת חשיבות מבודחת. "את מכתוונת לתפוס איתי את האוטובוס של 7:25 לרכבת?" שקד מפהקת. " לא, אני צריכה להשלים קצת שינה בזמן השיעור הכפול בבין לאומי." רועי מבזיק לה לרגע במחשבה כשהיא אומרת את הבין לאומי. "אם את צריכה ווידוא השכמה תשאירי לרעות פתק. נדמה לי שהיא נשארת היום בדירה. התחילו לה המבחנים כבר". וידוא השכמה זה רעיון טוב מאוד. אין לה עוד פעמים לחסר במשפט חוקתי עד סוף הסמסטר. "תודה אוד" היא מחייכת. ואז בלי לחשוב יותר מדי היא מוסיפה "רק אולי הערב אני לא יכולה. יכול להיות שיש לי דייט. אולי". אודליה נכנסת חזרה לחדר בפה מלא משחת שיניים ובלי לומר מילה ממשיכה לצחצח בציפייה לפירוט. "אני לא יודעת אוד. חשבתי שזה רעיון טוב בעקרון, אבל אני מתלבטת. אולי אני לא בנויה לזה עדיין" אודליה מגבבת בפה מלא צחצוח "איזה לא מוכנה שקדי. לבהות ברועי מאחורה בכל ההרצאות שלך זה לא נחשב?" שקד מסמנת לאודליה על משחת שיניים שזלגה לה. "זה לא אותו דבר אוד. סתם לדמיין זו לא בעיה" אודליה מושכת בכתפיים וחוזרת לכיור של השירותים. "אני מאמינה לך לגמרי שקד. אני פשוט חושבת שלמרות מה שנראה לך, את באמת די בסדר בסך הכל" היא אומרת ושוטפת במקוטע לצליל זרימת מי הברז בכיור. מה יש לומר, והרי היא בעצמה בכלל לא יודעת מי צודקת. שקד לוחצת סאנד על הקובץ ונאנחת בפישוק שפתיים.

על קו 19 של השעה 10:05 להר הצופים היא שמה לב שמרוב עייפות היא לא טרחה לבחור חצאית מתאימה לסריג הזהוב שלה. היא נזכרת בבחירה הזריזה במרפסת הקרירה אתמול בלילה. מרוב שלא היה לה זמן לישון היא אפילו לא טרחה להוריד את הבגדים כשנכנסה למיטה. נו מילא. מי כבר ישים לב. רועי לא נכנס לסבב שלה במשפט חוקתי. שקד מנסה שוב להסביר לעצמה מה בכלל יש בו ברועי הזה, שבקושי כמה משפטים הם החליפו השנה שככה הוא מעסיק אותה. כיפה בורדו סטנדרטית. שבט נעלה לכל היותר. חולצה מכופתרת. מבט סתמי מדי. שאריות פס תפילין-של-ראש עד אמצע ההרצאה הראשונה בבוקר. לפטופ שעבר כבר דבר או שניים. בטח למד באיזה ישיבת גוש. שירת בצנחנים לפי הסופטשל. בפייסבוק בקושי יש עליו משהו, רק כמה תמונות מהחתונה של אחותו. אולי הוא פשוט הדבר הכי טוב שמסתובב לידה בשלב הנוכחי של החיים. היא לא אוהבת להודות בזה אבל אולי זה כל הסיפור. שקד לא היתה מציעה לו לצאת נניח. ספק אם היתה מסכימה אם היה מציע הוא. גם אם נניח שהיא בכלל היתה מוכנה למחול הנפש הזה עכשיו. אבל לכל הרוחות, כשהיא חושבת על החצאית שלא מתאימה ככה היא עדיין תוהה אם הוא יראה או לא. לכי תסבירי ללב שלא. שנגמר. שצריך כתובת יותר רצינית לכל הכמיהה הזאת. וזה לא בגלל שהיא מתגעגעת לאיתן. היא לא. היא מתגעגעת לעצם הגעגוע. האוטובוס עוצר ברמזור של הגבעה הצרפתית והיא מצליחה להבחין מבעד לזגוגית החלון בשבלולים על המדרכה לידה. מכונסים בהשתבללות בעולמם הפנימי, בבית המגונן שמלווה אותם כל החיים. עם כל הבית על הגב, ככה קומפלט כל מקום שהם הולכים. לפי הכמות שלהם כנראה ירד קצת גשם במהלך הבוקר כשישנה. לכל הרוחות, הכביסה עדיין במרפסת. במקום להתבאס על זה ולנזוף בעצמה שקד מעדיפה לתהות בפליאה אם השבלולים באשכרה גם מרגישים בבית בכל מקום. קו 19 מתקדם הלאה, ממולל הצידה את המחשבות השבלוליות שלה. היא חוזרת להביט סביבה פנימה. חלל האוטובוס מלא במגוון האנושי הרגיל. כל אחד בשלו כמובן, אסור להביע התעניינות מופגנת. בוטיק של פרצופים. והרי באמת, היא חושבת לעצמה, אנשים הרבה יותר מסקרנים מאשר מה שמותר להביע כלפיהם בפועל. כל אדם הוא בועה בלתי נראית של כמיהה לביחד, כל אדם הוא בית בכל מקום שהוא. אוטובוס מלא זה פילהרמונית שלמה של אנושיות ונדמה כאילו היא היחידה ששומעת. אבל שקד מחונכת לשמור על סטטוס קוו קשוח של אי נעיצת מבטים ומציאת עניין בסמארטפון בלבד.

כשהיא מתיישבת סופסוף באיחור קל אבל קביל בשורה האחרונה של משפט חוקתי הווטסאפ רוטט לה. אודליה בודקת נוכחות לארוחת ערב. בהחלטה של רגע ולפני שתספיק להתחרט, שקד מאשרת הגעה. נתן אור ירוק או לא נתן- הבחור יחכה למחר. יש פה בית לתחזק. רעות כותבת מיד שהיא בדירה בכל מקרה. אודליה מתייגת את תמר שעונה אחרי שלוש דקות שבעקרון יש את האירוסין של מירב מהסניף, אבל נראה לה שהיא מבריזה בכל מקרה והיא גם בעניין. זה הישג לא מבוטל: כבר הרבה זמן שארבעת הלו"זים שלהן לא חפפו ככה. שקד מתנדבת לעבור ברמי לוי בדרך חזור, וזה מצריך לבחור מה הן רוצות להכין ורשימת קניות. שיחליטו הן, היא יש לה הרצאה להקשיב לה. שקד סוגרת את הפלאפון ומעבירה למצב טיסה. באור המסך הנמוג בנגיעה כפולה היא עוד מספיקה לראות קישור עם מתכון למרק בצל שתמר שולחת.



אוניברסיטה בית דירת שותפות פרידה קטמון

© כל הזכויות ליצירה שמורות לצפור אחוזת קסם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז שבט ה´תש"פ  
מתאים מאוד.

כתוב מעולה, כהרגלך. העניין של לכתוב את האחר מעניין. אני מתכוונת כשבנים כותבים בנות והפוך. כתבת טוב, ממש, אני תוהה אם ובמה מתבטא ההבדל. אם ומתי יש רגעים שנופלים לקלישאה כי אין מה לעשות

הסיפור עצמו מציאותי מאוד. יותר מדי. אינשאללה שנשמע פה סיפורים שמחים יותר.
לנצור: מהמשפט על השבלולים שמרגישים בבית עד כמעט סוף הפסקה. תודה על המילים.

ו, אני בטוחה שזו טעות קטנה שהתפלקה- שאון, ולא סאון. נראה לי. או שהתכוונת סאון מלשון סואן?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד