בנושא
בכרם
חדשות
 
פינוקיו / משורר בין ההרים
בביכורים מאז י"ז שבט ה´תש"פ

בס"ד

 

בדרך אל הכותל, הדרך הידועה, הדרך בה הולכים רבים אל הכותל, בדרך זו הייתי מפסיע. ממהר הייתי, שהרי ימי שישי קצרים הם, ממהרים הם לבא אל היכלה של השבת, חשים הם בעצמם כמה רדופים הם, כמה בהולים וקצרי נשימה הם, ומבקשים הם לבוא ולכנוס בשערי השבת, לנפוש מהמולת עצמם. וכיון שימי שישי ממוהרים הם, ואני, רוצה הייתי לבא מבעוד יום אל הכותל, ממהר הייתי גם אני.

עיתים הייתה החמה מכה בי, בחליפתי וכובעי, מנביעה על מצחי אגלים אגלים של זיעה. ועיתים היה גשם מזרזף על ראשי, נוגע ואינו נוגע. לולא כובע שלראשי, שחושש הייתי לו שיהרס, מתמסר הייתי לנגיעות אלו, מים קרים מטהרים.

טבול יום הייתי, משכבר, שהרי טבילה קודמת לקידוש ידים ורגליים בהליכה. במקוה הקטן והישן שבשולי בית המדרש הייתי טובל, שזוהמתו מרובה אך חמימות ביתית בו, ומימיו כמו חובקים לי חביקה חברית, ´ברוך הבא! ברוך הבא!´ בכניסתי, ו´גוט שאבעס! גוט שאבעס!´ ביציאתי.

עולה הייתי בין בתי קטמון הישנה, שנמים היו תנומת אחר צהרים מאוחרת, עטורי ירק ומלאי כבוד עצמי. יפים הם הבתים הישנים, אך ריח של חולין קנה בהם שביתה. ואני, מה לי ליופי, מה לי לכבוד, מה לי ולבתים אלו - שאין בהם רוח או קודש, כשאני שבדרכי אל הכותל.

מבתיה של קטמון משתפל הייתי ובא אל גן הפעמון. זכורני, בילדותי, שפעמון נחושת גדול היה כאן, תלוי במרכז הגן, ואנו הילדים אהבנו להכות בו צילצל ולשמוע את קולו המהדהד. היום הפעמון הגדול איננו, ורק ערבים ועורבים, תושבי השכונות, פושטים על המדשאות בכנפיים שחורות.

מגן הפעמון הייתי יוצא אל תחנת הדלק, כתם אפור במרחבי הירק של הגנים, חוצה את הכביש אל מזרקת האריות, שמש בין ערביים משתקפת בקלל חמוקיהם, ומשם, בינות לשיחים נמוכים ושולחנות אבן, מפסיע אל החומות המצהיבות באור השמש הנאסף. ביני לבינן עוד עמד מפריד גיא בן הינום, אך אני, די לי שראיתי מראיהן, וכבר חבוק אני בחמימותן. 

בכניסה אל הגשר שמעל הכביש הייתה כתובת נתונה על הקיר, כמין גרפיטי שנוהגים בו הצעירים, וכך הייתה אומרת:

´אהבת חיי

סליחה ששברתי אמון

היש עוד מקום לתיקון

פינוקיו בתיקון אף´.

ושם הייתי עומד, נושם עמוקות, ומתחיל להתפלל; ה´ אלוקים! סליחה ששברתי אמון השבוע, סליחה! סליחה! היש עוד מקום לתיקון תחת כסא כבודך, האם תקבל אותי היום בכותל, כשאבוא לפניך כבן המתחטא לפני אביו. האם, למרות הכל, תפתח לי שוב שערי שמים, להתקרב אליך, להתאסף אליך, להתכרבל בך. האם אחוש את התחושה, האם אצליח להתרעד, להינגע, להדמע. האם, על אף הכל, למרות חרון האף, למרות שגם השבוע הלכתי שובב בדרך ליבי, האם גם השבוע תקבל אותי אליך, כבן, כילד אמיתי.     פינוקיו בתיקון אף.

 



דרך כותל

© כל הזכויות ליצירה שמורות למשורר בין ההרים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט שבט ה´תש"פ  
תתחדש. פרוזה ראשונה שלך פה. איזה כיף שאתה לוקח חלק!
אתה משתמש באופן מובהק בסגנון עגנוני. עגנון זה אחלה של דבר. זה קסם. חשוב רק לדעת שעגנון הוא אמנם קוסם, אבל משהו בסגנון שלו קשה לחיקוי במובן העמוק. הייתי ממליץ לנסות בשלבים ראשונים של כתיבת פרוזה להסתגנן בצורה יותר יומיומית.
הרעיון של פינוקיו ושל התיקון מוצג פה באופן יפה בעיניי. הגרפיטי הוא אחלה של דרך להכניס את הנקודה הזו.
תיאורי ירושלים שלך יפים מאוד, ובמובן הזה הם עגנוניים במובן המוצלח. הייתי שוקל אולי לשנות את היחס הכמותי בין תפאורה לעלילה. מרגיש לי שיש כאן יותר מדי תפאורה ופחות מדי עלילה. יש בעקרון גם סגנונות שכאלו, שכל הקטע שלהם זה זיו התיאורים. נדמה לי אבל שזה דורש קצת יותר נסיון, בייחוד כשנכנסים במובהק לתבנית עגנונית על כל דרישותיה.
וכמובן כמובן כמובן, משמח ממש שאתה משתף אותנו! מחכה לעוד יצירות שלך
י"ט שבט ה´תש"פ  
מהתיאורים של ירושלים ומהניגודיות בין הבתים היפים אך מלאים ריח של חולין לבין הכותל המלא קדושה והשאיפה אליו.
תודה רבה ובהצלחה בהמשך!
כ"א שבט ה´תש"פ  
נהנתי גם מהעלילה. אהבתי את הרעיון על פינוקיו, ממש מקסים
כ"ב שבט ה´תש"פ  
ציפור - תודה על התגובות המפורטות וכבדות הראש שלך כל פעם, משמחת התחושה שמישהו קרא אותך ברצינות.
וכן, אכן יש כאן התכתבות עם עגנון, אך גם 'יציאה מן השורה מכוונת, בעיקר בסוף. בכלאופן, לוקח לתשומת לב, ושוב תודה רבה!
בארי ומרים - תודה רבה, שימחתם!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד