המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ריח השדה / צפור אחוזת קסם
בביכורים מאז כ"א טבת ה´תש"פ

"מתרגלים ללבד ששורף בבטן"
[---, צועדת]
ככה זה. התמונה מסביבך בצבע מט. קצוות מתכהים. החורף מקפיא ערימות של איצטגננות בכל פינה ואתה מנסה לברוח החוצה. ללבוש איזו דרייפיט שקיבלת פעם בטירונות. לחוות את הווית הגשם דרך הנקבוביות, לשאוף את מלוא הקילומטר הארבעה עשר. נקבוביות. מי היה מאמין. לשבר מהגוף זכרון התכרבלות-פוך שממתין לך בכפור מתיחות. ככה זה. צלקות מגלידות רק במרחקים ארוכים. כמו למשל שבסופו של דבר הפסקת לפנות אליה בגוף שני, בשיחות-האין-קץ שלך עם הדף. בהתמוססות עדינה עברת לגוף שלישי, עד שעם הזמן בכלל כבר לא פנית. פתטי כמו תעודת הצטיינות של קורס אכזריות בביסל"ח, אבל הו, זה אתה בעצם. ויאללה, יאללה לא יאומן איך שהזמן מותיר את רשמיו ומי היה מאמין שזה אתה, הבחור ההוא בז'קט שעומד שם בנונשלנט. זאב בודד בעולם של אוטובוסים ותחנות מרכזיות. בוטיק של אנשים. כבר שנה שאתה כורע בידיים פרושות על צוק סחוף-רוחות-נפש, עד שעיגולים של עור יבש מקיפים לך את העיניים, העיניים שעייפו משגרת-חיים שלמדת למצוא בה חזרה משמעות. במבט חלול אתה מחכה לרוח צפונית חרישית שתנגן משהו על נימי כינור הנפש; ותדע: הגיע הזמן. העשבים מתחתיך כבר גדלו פרא ורק חדי העין ישימו לב שפעם מישהו קצר אותם במכסחה של נפש. יש שיגידו עקר מהשורש. הכל עניין של קונספציה. הרבה מאוד קידושי לבנה יעברו עד שתשלים עם החסרון הזה. ככה זה. טובים מאורות. הערפל תמיד קלקל בסוף הכל. מישהו הרי צריך לשכב על הגדר כדי שתצא מכאן ואין סיבה שזה לא תהיה אתה בעצמך. כמו בצבא, בעצם. תמיד הרי לקח לך שלושה-ארבעה קילומטרים להכנס לקצב הנשימות ורק אז הגברת מהירות. וריגושים, כמו ריגושים, צריך להרוויח ביושר. למרבה המזל, השגרה ממציאה התמכרויות חדשות: טוטאליות. תפוחי אדמה בתנור. כוס תה של 16:50. עמית סגל מעדכן. חצי מרתון. הו לכל הרוחות, מי היה מאמין שגם לריצות סולו אפשר להתמכר. כל מה שהיה תפל פעם בבית הזה שקראת לו חיים מאיים עכשיו למסמר אותך לבדידות עדי עד. עבד כי ימלוך. כאילו שלא די בניכור העצמי שרהיטי החיים משדרים אליך, כמו לא היית מחייך אליהם פעם מאוזן לאוזן. יובש של מדבר. זרות של אוטובוס. מחנק של מפזר חום. קיפאון של תור בסופרמרקט. בדידות של ווטסאפ. פרגמטיות של סטופר. שברון לב של ירושלים. איזה שברון לב בכלל, הלוואי שברון לב. במקום זה סתם אוקיינוס של שקט ועיצוב זכרונות רטרואקטיבי. וירושלים, מה נשאר לך ממנה עכשיו? אולי בכלל עדיף : זיקנה של עיר מתפוררת.
אבל יותר מכל השרירים התפוסים אתה לא יכול שלא להבין איך אחרי כל הזמן הזה לא היתה אפילו פעם אחת של גוף. אפילו פעם אחת. הו, לכל הרוחות. הוא הרי תמיד היה שם מתחת לכל הבגדים שעטיתם שכבות שכבות. כוסף לסיים כבר את כל הנסירה הזו. מבעד לאוויר הלילה הקר זיכרון שרירי רעוע מחזיק את הגוף בנפתולי העלייה הגדולה של המסלול הזה, מזכיר בהתנשפות מי מחליט על מי בצמד שלכם. הזרועות הדקות שיכלו לחבק, ללטף. להרפות עצמן באהבה סביב מותן. הכתפיים השבריריות שרק ביקשו: חיבוק. ואיך זה שפעם אחת לא רכנת אליהם, אפילו פעם אחת כל הזמן הזה. ואיך שאפילו פעם אחת לא חפנת מלא היד בשיער הגלי, לא ליטפת את העורף ההוא ברכות ולחשת מילים עדינות. ואיך שמעולם לא החזקת ביד בוטחת-רכה את הסנטר העדין והזוויתי, מחליק קווצת שיער תועה אל מעבר לאוזן. לאור הפנסים הדועך-בואכה-המדבר אתה נזכר בזיעה קרה בגוף הקל שמעולם לא נשאת באבירות על זרוע, בחיוך שמעולם לא נחפן בחזה הגאה שלך. לכל הרוחות עם החורף הזה, מי היה מאמין שהרוח עוד יכולה להקפיא ככה בשלב הזה. גן עדן גירש אתכם ואפילו לא הספקת לטעום מהפרי. ואתה לא יכול בכל הגולה הארוכה הזו להפסיק לחשוב על הארץ שאיבדת וכמה שהסתר פנים ודי כבר, ואפילו הר נבו אין לך להביט איתו מבחוץ.
אבל ככה זה. גם תקופות אפשר לטרוק עם דלת. אתה מבקש מעצמך סליחה על ההתפרצות פנימה. בושם מוכר מדי מכה בך מטרמפיסטית שלקחת בגילה. אלוקים, כמה זמן הוא לא נישא פה בחלל הרכב, בעצם. אתה מוצף בפלאשבק קיומי בעל כרחך. הזכרון נאלם דום. ומי בכלל היה מאמין שמכל התקופה ההיא דווקא ניחוח אקראי ימוטט את הכל. דווקא הריח; הו, מי היה מאמין. הנקבוביות נושמות חרישית את ההווית הרכב, כמו שער אחרון שטרם נסגר.




© כל הזכויות ליצירה שמורות לצפור אחוזת קסם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד טבת ה´תש"פ  
באיזה אופן אני רוצה להגיב לך.
אני יכול לציין את הכתיבה הטובה, ואת המטאפורות הפסיכיות שאתה שם כאן. את הצירופים הנהדרים שאתה מגייס להעביר את התחושה.

אבל האמת שבסוף, שמת כאן את הלב שלך
ומה שיש לי להגיד זה אך ורק
תודה רבה
(וכשקראתי עוד בשולחן העריכה, היו לי דמעות בעיניים)
כ"ד טבת ה´תש"פ  
כמה הכנסת כאן.
זה לקרוא שוב ושוב, לבהות ולהצטמרר (מילים מדוייקות עד טירוף).
איןמילים. באמת.
פשוט תודה.
ט"ז שבט ה´תש"פ  
כל כך נוגע
כתוב היטב אך כמו שכבר נאמר מעליי- הלב הכלכך נוכח פה, והתשוקה העדינה, והצריבות...
אם אפשר לשח חיבוק וירטואלי - שולחת
ט"ז שבט ה´תש"פ  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד