בנושא
בכרם
חדשות
 
פגישה במוזיאון / בארי חיים
בביכורים מאז י"ח תשרי ה´תש"פ

כיום, שנים אחרי, תמה אני איך פגישה כזאת נוצרה ומדוע הותירה בי רושם כה חזק.

אותו בוקר היה גשום, סערה ממש.

החלטתי לבקר במוזיאון ולזנוח לבוקר אחד את חנות ספרי יד השניה שלי.

הסתובבתי בין היצירות וקפצתי לביקור קטן במחלקת הארכיאולוגיה.

זה קרה בשעה שביקרתי בציורי הרנסאנס.

הוא עמד שם, מביט על תמונה גדולה של חיילים רומאים ומקדש יווני עולה באש.

הוא לבש מעיל חבוט בצבע בז' ומכנסיים שחורות, עיניו היו שקועות ועייפות ושערו השחור והעלוב היה מפוזר.

התקרבתי לציור אך במקום להביט בציור הבטתי באיש המוזר.

"ציור יפיפה נכון?" הוא שאל בקול רגוע ושלו.

הנהנתי, הוא הביט בי בחיוך קטן.

"שריפת המקדש, ניקולא פוסן" הוא אמר כאילו זה הדבר החשוב ביותר בעולם.

"לא היה לו הרבה ידע היסטורי" אמרתי.

הוא צחק צחוק קטן "לא" הוא אמר "להם זה לא הפריע".

הוא התקדם לציור הבא, ציור של נזיר נוצרי כלוא בבור, גם הוא מהרנסאנס.

"כל פעם שאני פה אני מגלה דבר חדש" הוא אמר ובחן את הציור.

"אתה פה הרבה?" שאלתי בעניין.

"כן, כמעט כל יום". הוא המשיך לבחון את הציור.

"כמעט כל יום?!" קראתי "אתה בטח מכיר כל ציור כאן!".

"כל פעם שאני בא אני מגלה דבר חדש" הוא אמר בשנית והתקדם לציור הבא, ציור של נחש הנחושת.

"למה אתה בא לכאן כל כך הרבה?" שאלתי בסקרנות.

"המוזיאון גורם לי להרגיש אדם חשוב" הוא ענה במעין עצבות.

"ואתה לא?".

הוא צחק שוב "לא" ענה חריצות "אני לא, אבל המוזיאון נותן לך הרגשה שאתה כן, שאתה חלק מהציור, שגם אתה נמצא כעת במשתה או בקרב חשוב, זה כמו ספר טוב, הוא נותן לך מפלט מהמציאות ומעניק לך פתח לברוח ממנה" הוא אמר בחולמנות.

"ואתה לא משתעמם?".

"להשתעמם?" קרא בפליאה "ממה יש לי להשתעמם?".

"לראות כל יום את אותם ציורים" עניתי.

"כשאתה קורא ספר, אדוני המוכר, אתה משתעמם כשאתה קורא אותו פעם שניה? או שלישית? לא!".

"אבל…."התחלתי להגיד ותהיתי כיצד ידע שאני מוכר ספרים.

"בלי אבל! ככה זה, דברים שאוהבים אפשר לעשות בלי סוף! שוב ושוב ושוב".

עברנו לציור הבא, גם הוא תנכ"י.

הוא עצר והביט על הציור אך מעיניו נראה שהביט בדבר מרוחק מאוד.

"היה לי פעם חלום" הוא אמר בשקט ,העצב נזל מקולו.

"חלמתי להיות אדם חשוב" הוא נאנח " לא הייתי".

הבטתי בפניו העצבות, בשערו הלא מטופח.

"עלי ללכת" אמר, הוא עטף את גופו במעיל הגשם שלו ויצא אל הסערה.

יצאתי אחריו, רצתי בגשם וחיפשתי את הבחור התמהוני בעל המעיל הבז'.

אך הוא נעלם באותה תמהוניות שבה נכנס לחיי.

חזרתי לחנות שלי, רטוב ומהורהר נכנסתי והחלפתי את השלט לפתוח.

התיישבתי ופתחתי לי ספר. הכריכה בצבע בז' הזכירה לי את התמהוני מן המוזיאון, במוחי עלו אין סוף שאלות, ניסיתי להסיח את דעתי בעזרת הספר, אך מחשבותיי לא נתנו לי מנוחה ורדפו אותי בכל עמוד, חיכו לי בכל דפדוף.

עזבתי את הספר והלכתי להכין לי כוס קפה, באותו היום לא באו אנשים, מחשבותיי לא נתנו לי מנוחה.

למחורת הלכתי למוזאון, חיפשתי אותו במחלקת האומנות, ברנסאנס ובאימפרסיוניסטים, גם שם לא מצאתי מנוחה.

קפצתי לארכיאולוגיה והלכתי בחזרה לחנות, הגשם פסק.

התמהוני נעלם מחיי באותה מוזרות שבה הופיע.

כיום, שנים אחרי, תמה אני מה כל כך הותיר בי רושם, אולי מבטו הפרוע והבלתי מובן? או דיבורו הרגוע? אולי היה זה האומץ לברוח מן המציאות יום אחר יום? ואולי היה זה התמהונות שזרחה ממנו? לא ידעתי, מחשבותי לא נתנו לי מנוחה.



מוזיאון מוזר סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבארי חיים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ חשון ה´תש"פ  
פגישה מקרית שמשאירה חותם לא ברור על המספר, אולי קורה לרובנו... זה מקסים מלא במסתורין ומעורר תחושת החמצה על שזה לא התפתח ושלא הכירו יותר.
הערה קטנה- החזרה המרובה על "מחשבותיי לא נתנו לי מנוחה" הפריע לי במקרה הזה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד