בנושא
בכרם
חדשות
 
מה כבר היה צריך לקרות? / לא סתם
בביכורים מאז כ"ו אייר ה´תשע"ט

את המשקוף של הדלת ינון אינו מוכן לתקן.
בוקר בוקר הוא יוצא ורואה את מסגרת הברזל העקומה וסיבי העץ הבולטים מהסדק.
כמות הפעמים שהדלת הזאת נטרקה בזעם או נפתחה לאט לאט ובשקט ב2 בלילה, כדי לא להעיר אף אחד, יצרה מעין בלאי כזה, עמוק, שקשה להיפרד ממנו.
מסגרת הברזל העקומה מונעת מלשונית המתכת להשתחל פנימה ולנועל את העולם בחוץ, לעיתים ינון מצר על כך, אבל הוא גם אינו שוכח את כל הפעמים שבהן היה מסתגר בחדר בעצבים ולבסוף בוכה בחוסר שליטה מתסכול וכאב.
מזל שהחדר שלי קבור מתחת לשתי קומות ואף אחד לא שומע היה חושב באותם רגעים.
ברגעים אחרים היה חושב, חבל שהחדר שלי קבור מתחת לשני קומות ואף אחד לא שומע.

זו לא אשמתו שירד גשם באותו יום שני, מה שגרם למועקה ההיא שכבר היה רגיל אליה. הוא ידע שמתן לא אשם ולא מגיעות לו הצעקות האלה אבל זה כאילו הדברים קרו מאליהם. מתן זורם, לא לחוץ, ותמיד לפני מבחן הוא נזכר לבקש מינון את הסיכומים שלו ולבסוף גם מוציא ציון גבוה יותר.
איך הוא תמיד שמח חשב ינון וחיוך מריר על פניו.
מתן לא נשאר חייב ושאף אוויר כהכנה לקרב הצעקות הקרב ובא. פתאום נראה שנזכר באיזה דבר מה, סגר את פיו, עטה על פניו מעין ארשת מרחמת ואדישה, משך בכתפיו והלך לדרכו משאיר את ינון מלא עצבים ותסכול.
"שונא את העולם הזה", סינן ינון תוך כדי שצעד בסדרון שמשום מה היה צבוע בירוק בהיר ומחליא אל עבר הכיתה.
שונא מתמטיקה, למה אני בכלל צריך לדעת את זה? מה זה יעזור לי בחיים?
ינון פתח את דלת הכיתה שהשמיעה חריקת צירים צרודה ונזכר ששכח. עד לפני כמה חודשים היה ינון מושך בכתפיו ונכנס לכיתה. הוא קצת התבגר מאז, חבל שלא מספיק.

איך זה קורה לי תמיד בימים הכי גרועים חשב בתסכול תוך שהוא יוצא מהכיתה בריצה אל עבר תחנת האוטובוס בקצה הרחוב.
זה היום הכי גרוע בחיים שלי מלמל ואז הבליע חצי חיוך כשהבין שזה דווקא הישג דיי מרשים.
כשירד בשלושת המדרגות המיותרות מחוץ לדלת הכניסה הראשית לבית הספר קלט בזווית עיניו את קו 42 מחכה ברמזור שלפני התחנה.
ינון התחיל לרוץ, איך אני שונא לרוץ חשב תוך שהוא בדיוק מספיק לחצות לפני שהרמזור התחלף לאדום. הוא נעמד על אי התנועה שבצומת ונעץ מבט חודר בעיני הנהג, כמזהיר שלא יברח לו. הנהג הסיט מבטו בהתרסה.
לינון נמאס לחכות והוא התחיל לחצות את הכביש, אולי אדרס, ואז לפחות לא אהיה פה להפריע כל הזמן. ינון ידע שאינו מתכוון לכך, לעיתים דברים הנאמרים בכאב רחוקים מהמציאות אך קרובים ללב.


ואז הכל קרה נורא לאט.


למה היא הולכת ברגל עם כל כך הרבה שקיות? איפה הנכדים שלה שיעזרו לה? איך היא מרשה לעצמה לחצות באדום? באירוניה מסויימת כל השאלות האלה עברו במוחו של ינון אך לא הגיעו לקצה שפתיו.
פתאום מצא את עצמו ינון ממלמל: "מה היא לא רואה את המרצדס השחורה השועטת לכיוונה במ.. רגע!"
מבלי לחשוב בקעה מגרונו של ינון צעקה רועדת: "גברת תזה..." ואז הבין שאין טעם.
באדישות כזו האופיינית רק לו, השליך עצמו בכל הכוח לכיוון הסבתא כשברקע נשמעה תזמורת צפירות וחריקות בלמים.
בייייייפ ביייייפ ביייפ
ביפ ביפ ביייפ
-בוקר טוב ינון.
-מה זה?
ביפ ביפ ביייפ
-איפה אני?
-אתה לא
ביפ ביפ ביייפ
-מזתומרת אני לא? מי אתה?
-אני גם לא, זה בדיוק העניין
ביפ ביפ ביייפ
-והיא?
-היא כן.
ינון נשם לרווחה ועצם את עיניו תוך שהוא ממשיך לשמוע את הצפצוף המוזר הזה.
-בוקר טוב ינון
-היי אני זוכר אותך!
איך אפשר לשכוח גיחכה דבורה בחיוך קורן.
בפעם הראשונה בחייו ינון בכה אך לא הרגיש בודד.
אפשר? שאלה
ינון הנהנן ונבלע לחיבוק חם ואסיר תודה תוך שהוא ממלמל בחיוך "שכחתי".
אבל דווקא הפעם הרגיש שהוא בכלל לא צריך אותם. גם ככה לא יצליח לבלוע שום כדור, עם המחנק המוזר הזה בגרון.





© כל הזכויות ליצירה שמורות ללא סתם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד