בענן אני רואה כמיהה, בירח כיסופים,

הענן יצא לדרכו אל המקום בו העננים נאספים,

ומשם שוב בדרכו הביתה, תמיד בתנועה,

גם "הביתה" היא מילה שאין בה רגיעה.

בכוכב אני רואה בדידות, וגם בכמה כוכבים,

ואפילו שהם כמה כוכבים, הם לא נוגעים.

אולי, לכל היותר, לוחשים אחד לשני סודות חיצונים,

סודות משכבות של חול, מרוח ומאבנים,

אך לא מליבם,

לא מלבה רותחת שהיא עצם קיומם.

ראה כמה אור יש בי, ראה מעט צל,

ראה כמה מאיר הירח,

מזג אויר נאה היום.

א-להים, שיגיע היום שבו אראה ענן,

ואראה ענן

מצל על ילדים משחקים בחצר האחורית,

מביא את בשורת הגשם לערוגת הפרחים

ששתלנו בסתיו הקודם.

"הוציאו את המעילים, הוציאו! הוציאו את המגפיים, הוציאו!"

תקרא לנו ירושלים, ואנו נקשיב ונרעיד.

א-להים, שיגיע היום שבו אראה כוכב,

ואראה כוכב

מנקד את השמיים הגבוהים מעלי ביופי

השמור לפינות הריקות מעיר,

מגיה אור על נחל מתפתל בחצות הליל,

כוכבים וירח, שהם רק פנסים.

א-להים, שיגיע היום שבו תפילה תהיה רק הודיה,

מלב פתוח ורוטט,

מלב מלא על גדותיו

משמחה שאין לה גבול

בשמיים ובארץ.

שאפסיק לראות בכל כמיהה.

א-להים, שתהיה פשטות.

שמחה.