המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
איילה / משוטט בשיממון
בביכורים מאז י"ג חשון ה´תשע"ז

הנה איילה שוב אני כותב לך למרות הכל וכל ההבטחות והמילים שפזרתי לכל עבר. שוב הלב תפס אותי לא מוכן ואני לא יודע מה לעשות איתו. עט שחור, דף לבן, מנורה צהובה, וילון מסתיר ירח חד. חד מדי. השעה שוב מאוחרת מדי. הכל שוב מאוחר מדי. שובושוב איילה שובושוב הנה היית מאמינה נכנסתי לשגרה וכל פעם חוזר אל אותם פינות שהבטחתי ונדרתי כבר אלף פעם שלא יהיה בהם. זה רגעים שזהו. וזהו. אני פשוט כבר לא אוהב אותי. אין בי אומץ לעשות עוד צעד בעולם איילה ללכת על הנייר הדקיק שמכסה מכל עבר אני מלא בפחד מהכל, כל הסודות האלה שממלאים את כולי מטפסים במעלה הגרון לא נותנים לי לבלוע רוק וכדורים. ואיך פעם עוד היינו מצליחים לצעוק הכל את עוד זוכרת עומדים על שפת המכתש ומקשיבים להד מחזיר לנו קולות כמו בנות ים, ומשהו בנו היה מתפוקק ומשתחרר ומה נותר עכשיו חוץ מגרון צרוד ומועקה שמתגברת מה נותר מזה. וזה מה שאני הכי שונא בך את הרי עוד מאמינה. תמיד. עם חזה מתוח, עיניים קדימה וראש שקם שוב ושוב, הכל ברור עם כל האידיאלים האלה בצמידים שעל הזרועות הדקיקות והעדינות שלך תמיד בשליטה תמיד יודעת לשים גבולות בין קודש לחול, בין אור וחושך, בינך לביני. ואני הרי לא מצליח לשלוט על שום דבר תמיד הדברים מגיעים אלי לפני שאני מגיע אליהם, מכריעים אותי. ואני לא רוצה גם לשלוט איילה לא רוצה. לא רוצה שזה יהיה השפה, לא רוצה את כל הכח הזה רוצה שלום ביני לבין הגוף, או לפחות איזה הסכם שביתת נשק או איזה הפסקת אש. אבל מה אפשר לעשות איילה שפעם אחר פעם הגוף מנצח, נותן לי מכה מתחת לחגורה. ואני יודע: אין לי סיכוי להינצל. השקר הזה ימשך לנצח כל הראש שלי כבר מחולל, יונק הכל מבחוץ ולפעמים אני קם בבוקר ופשוט עייף. עייף מהחיים. והרי עוד לא התחלנו אותם בכלל, והכל מצריך מאמץ ואין בי כבר כח לכלום כלום, לנשום, לכאוב, להאמין בעצמי, בעולם שיש איזה אור שמחכה והכל בהסתרת פנים ואלוהים, שאיפה הוא לעזאזל איילה איפה, כמה זמן כבר לא הצלחתי להתפלל ואני עוד שניה ומת והוא אפילו לא בא להיפרד. ואין חדש תחת השמש הכל אותו דבר במעגלים אינסופיים אני חושב על לא לחשוב על לא לחשוב על לא לחשוב על -    והמחשבות רצות נון סטופ אין לי מנוחה איילה והלחץ כבד מכל הכיוונים (ותחשבי על נח סגור בתוך תיבה בתוך עצמו מאה עשרים יום מטלטל ואף אחד מסביב לא מבין. והמדרש אומר שנח לא התפלל אלא הוא עצמו היה תפילה. כל חלק וחלק בו צעק 'הוציאה ממסגר נפשי' והרבה לפני שהצליח להוציא אותיות למחשבה ולהניח מילים בתיבות אלוהים עונה לו רק על פי תנועת גוף עלומה, ניגוב שפתיים, מצמוץ עין חוזר) ומה אם אין כלום בפנים, שמאחורי כל התיבות, מחשבות והאותיות אין בעצם שום דבר. אין אני. ודבר אחר דבר כמו מפולת אבנים הכל מתפרק: אני לא מוכשר אני לא אמיתי אני לא עמוק אני לא מיוחד אני לא חופשי אני לא אני אני לא -
את בוכה נכון?
את בטוח בוכה עכשיו. (ואני כבר חודשים שלא בכיתי הכל מתמצק לי בתעלות. אולי יבבה חנוקה באותו חיבוק עלום) אל תבכי מתוקה שלי, אל תבכי בבקשה את יודעת כמה קשה לי שאת בוכה. יהיה טוב. אני נשבע לך איילה. מוכרח להיות טוב. בעולם זורמים זרמים עדינים ודקיקים כאלה שמזרימים את הכל לטוב. אני מבטיח לא תמיד זה ככה איילה לא תמיד יש גם רגעים של אוויר ואור שלרגע אחד הכל מונח במקום, התה המתוק לא דביק, הכסא נוח, המנורה לא מהבהבת ומי יודע אולי יש איזה היגיון בדברים. וזה אמיתי לגמרי איילה וברגעים האלה רק צריך לרוץ-לרוץ-לרוץ-לרוץ ולקחת אוויר לנשימה לפני הצלילה. אבל למה אני כותב רק מתוך עייפות למה איילה, רק מתוך חסרון עם עיניים חצי עצומות וראש חצי ערפל מתמכר לתחושת הבדידות העילאית, לעמדת המשורר המיוסר שמקיז מעצמו את המילים. שכמה טירוף וכמה נוקבות יש בה אבל מה בסוף איילה זה השאלה, מה נשאר אחר כך מעפיפון שניתק מחבל הטבור שלו לחיים, לאדמה. למה לא סתם לכתוב שדברים מסתדרים ולא שאיזה געגוע מתעורר דופק בי בכל הכח לא נותן להירדם. למה לא לספר לך על הצרצרים שמצרצרים עכשיו בחוץ או על איזה ספר או שיר טוב ששמעתי עכשיו.
אבל על מי אנחנו עובדים איילה על מי? הרי אי אפשר לאלף געגוע, תחשבי כמה קליפת כדור הארץ דקה ואיך בתוכה אצור כל כך הרבה חום ואנרגיה שרק מחכים להתפרץ. ופתאום הם מתפרצים להם בלי שליטה והלב גודש מתמונה של ילדה עם צמות ועיניים גדולות או זקן שפושט יד ולב בתחנה מרכזית וכמו אותו חתול שהלבישו אותו בבגדי מלצר ברגע שהעכבר יעבור זה כבר לא בשליטתנו ואנחנו מושלכים כמו ברווז גומי באמבטיה סוערת ממכות ילד בן שלוש עם סנדוויץ' ביד ולחי רטובה מאמא. שמחל להכיר את העולם עם עיניים פעורות וכל דבר חדש הוא פלא.
ושנה חדשה עכשיו את עוד זוכרת? ושוב פרצופים ומקומות חדשים ובי אין כבר כח שוב להיפתח לעולם, לאנשים. להיזכר בתנועות הכי בסיסיות: איך עושים שלום, חיוך מתעניין, עיניים בורקות. מהרושם הכי ראשוני (ניעור שיער שטני, רסיסי מים נשברים באוויר, זוג עיניים ירוקות מבליחות כמו סכין פנימה) ראשית ניצני קשר בין שני אנשים משתרגים אחד בשני. וההתפתחות האיטית עד כאב הזאת של הכרות ונתינת אמון איסוף כל רסיס מידע והשמחה של עוד חלקה שנכבשה. והצורך לאינטימיות שמזדנב שובושוב והפחד ממנו. והרצון לבוא כמו שאתה להביא את כל כולך. ולהאמין. להאמין במשהו להפקיד בידו מפתחות של לב לתת לו להלך בעדין עדין שלך. וסתם לשבת על בירה ולדבר על בארסה, ניצה ולחם, טראמפ או אנא עארף מה בלי להיות הכי שנון או חד. ולמרות הכל (ואיך שהלב התנפץ לרסיסים מתי ש--) להאמין בעולם איילה. פשוט להאמין. ולהרגיש. את יודעת להרגיש חיים, חמלה, עדינות ועוד מלא מילים שכבר שכחנו. להפנות את העיניים פנימה ולהסתכל על העולם בחיוך מזווית העין. ללמוד מחול, ציור, צ'לו, רומנית, צחוק, בכי, חלום או כל דבר שנרצה. ואת יודעת גשם בקרוב ושלוליות ומגפיים וחום. ואיזה ריח של התעוררות באוויר. אפשר לחזור להתחלה שבנו לתת לכל האיילה שבך להתעורר עם כל העדינות והקלילות לשטוף את המדבר. תחשבי פתאום באדמה המשוועת, גבי מים נקווים בזוויות אבנים (והרי כבר אמרתי לך כמה אני מדבר. זה לא שאני אוהב אותו או שכיף לי בו זה לא העניין. הוא פשוט חלק ממני או אני ממנו. אני יכול לסרטט לך איפה בי בדיוק רמת עבדת, המכתש הקטן, בקעת חיון, שטפון בנחל צין, צבי רץ במישור צניפים. שבכל נסיעה צפונה אני מרגיש אורח כל העיניים מסביב בוחנות אותי מכל עבר. יותר מדי ירוק יותר מדי פרטים. הכל כל כך.) ואיך זה שאני כל כך מסורבל איילה, לא באמת מצליח להרפות משחית כל כך הרבה מילים לכל עבר, ממחזר מחשבות-הרגשות-חוויות ששום דבר כבר לא יוולד מהם. והיד כמו נדבקת לעט לא מעיזה לעזוב. מפחד לפתוח עיניים להתמודד עם מציאות, שאת אולי בכלל לא שם. הרי מה זה חיים איילה - חתיכות עפר מודבקות בסלוטפ סוחבות בעל כרחם מנסות לעשות מלאכי שלג ביציקת בטון.
ועדיין -   ח י י ם.  

(וכל כך רוצה איילה. כל כך.)    




זרם מחשבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות למשוטט בשיממון
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו חשון ה´תשע"ז  
רק מלקרוא את הקטע הזה, ידעתי שקראת "שתהיי לי הסכין".
ט"ז חשון ה´תשע"ז  
את בוכה נכון?
את בטוח בוכה עכשיו.
ט"ז חשון ה´תשע"ז  
קבל את השתיקה שלי
בתור מה שבא לך לקבל.

ממילא זה עיקר הדיבור.
י"ז חשון ה´תשע"ז  
הייתי יוצר קומבינציה של שלושת התגובות שמעליי
שכל אחת מהן היא יותר ממדוייקת
בהקשר של הנפקת תגובה לדבר הגדול הזה.
תודה לך.
י"ז חשון ה´תשע"ז  
כיף שהעלת.
י"ז חשון ה´תשע"ז  
(ואיזה כיף שבמליצו. הכי מומלץ שקראתי בזמן האחרון)
י"ח חשון ה´תשע"ז  
י"ט חשון ה´תשע"ז  
להגיב אבל לא מוצא מילים מדוייקות, רק תדע שבמה שניסית לעשות הצלחת

(אשריך)
כ"ד חשון ה´תשע"ז  
כן וחשוף ונוגע ללב, ובייחוד הפסקה הראשונה שמתחשק לתפוס את האיילה ולטלטל אותה ולהטיח אותה במילים הקשות החשופות ההן, ועוד פעם ועוד, עד דם, או עד פכחון.
תודה גדולה על זה
כ"ה חשון ה´תשע"ז  
וכמה אמת.
אולי טיפה קטנוני, אבל לענ"ד אפשר לזרוק כמה "איילה" בלי להפסיד הרבה, אבל יותר מזה, לא לכתוב את זה בכלל לאיילה. אמת כזו גדולה תהיה יותר גדולה ואמיתית כאשר תופנה למען הנכון.

תודה רבה.
כ"ה חשון ה´תשע"ז  
מה אפשר לומר על דבר כזה?
לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים.

(איך אומרים, 'תצליח'?)
כ"ז חשון ה´תשע"ז  
(התלבטתי מאוד אם לעלות. התגובות נראלי חיזקו בי את ההחלטה.)

אפרת- אכן קראתי (למרות שיחסית מזמן) והקטע כמובן מושפע אם כי הקטע שכתבתי בעקבתו הוא נועל'ה של קל וחומר היקר http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=67968#.WDwKy9IrLcs
בעפעפי שחר וציפור אחוזת קסם- תודה רבה לכם
אדרבה- מקבל באהבה כמובן
טום- לא יודע כמה כיף
אבוד ההוויה- אני לא יודע מה רציתי לעשות אבל תודה
זכרונות כנרת- גם לדעתי הבית הראשון הוא המטלטל ביותר אם כי (ואולי בגלל זה) הוא לדעתי הפחות טוב. ולא יודע כמה הכותב רוצה באמת שאיילה תתפכח..
עודלא- באמת ניסיתי להוריד שערכתי את הקטע ולא ממש הצלחתי.. ורק אגיד שאיילה מורכבת מהרבה דמויות אמתיות פחות ויותר..
הקבצן היקר- באמת לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים.

(ובאמת תודה לכם לא ברור מאליו.)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד