בנושא
בכרם
חדשות
 
מנחם אב / נ נ י
בביכורים מאז ג´ אב ה´תשע"ו

"אני מביטה בגבר שצמח לי בבית. כמה שהוא מזכיר את אבי, אביו. לראות אותו זו שמחה ועצב. עצב ושמחה. לפעמים העצב ראשון ולפעמים השמחה.
לפני יומיים הוא סיפר לי שהוא רוצה להתחתן איתך, גילי, יקרה. ושוב כל כך שמחתי, וכל כך התעצבתי. כאילו הגלגל חוזר על עצמו. קצין צעיר מתחתן עם אישה צעירה בחודשי הקיץ. ושוב אישה שלא מודעת להשלכות הנישואין לקצין.
ביום שאבי נפל הייתי בחודש השמיני להריוני. ערב לפני עוד דיברתי איתו. סיפרתי לו על כל התנועות שאני מרגישה בבטן. סיפרתי לו שאני מרגישה שהתינוק כבר רוצה לצאת, ואני רוצה שהוא יבוא. אבי צחק ואמר, "יש לצוציק הזה עוד איזה חודש בפנים, ועד אז אני כבר אהיה קרוב לבית." ואני, רגע לפני שהוא הוקפץ ונאלץ לסיים את השיחה, אמרתי חצי בצחוק, "ואם הוא ייוולד מחר, מה אני אספר לו?" אבי רק צחק ואמר שלום.
למחרת, באותו יום ארור וברוך, בשעות הבוקר, קראו לי באמצע מבחן לחדר של הדיקן. ובחדר שלושה קצינים מתחילים למלמל משהו על אבי. שטויות, אמרתי להם. התחלתי לבכות וכל הגוף רעד וצעקתי והבטן כאבה ורטיבות מילאה אותי. אחד הקצינים לחש לקצין אחר, תזמין אמבולנס, היא מתחילה לידה. לא נכון, צעקתי. אבי אמר שיש עוד חודש, ועוד חודש הוא כבר יהיה בבית.
לא רציתי לקרוא לו על שמו של אבי, כי לא רציתי שישא על כתפיו הקטנות את כל כאבי. אז קראתי לו מנחם. אולי ינחמני מכאבי.
מנחם היה לי למשיב נפש בלילות ארוכים. כשהוא בכה הייתי יוצאת החוצה, מתבוננת בכוכבים ומדברת עם אבי, ומנחם היה נרדם.
ככל שגדל מנחם כתפיו הקטנות הפכו רחבות וחסונות, בדיוק כמו של אבי. והחיוך היה החיוך של אבי, והמבט היה חודר כמו המבט של אבי. וביום שהוא לבש מדים התבלבלתי וצעקתי, אבי.
לא רציתי שהוא יתגייס לצבא. אבל זה לא אבי, אמרתי לעצמי. עצמתי עיניים וחתמתי.
ושוב קצין צעיר נושא אישה בחודשי הקיץ. ומה עם האישה, שתישאר עם תינוק לבד. אני אוהבת את מנחם, אבל אסור לו לעשות לך את זה.
תביני, גילי חמודה שלי, אני מספרת לך הכל כי אני מפחדת ששוב הכל חוזר. לא רציתי שהוא יהיה אבי, רציתי שהוא יהיה מנחם. אבל הוא בדיוק אבי."


גילי מביטה בנעמי בעיניים דומעות. היא רואה את הכאב העצום ואת הכוח של האישה הזאת.
גילי מביטה ושותקת.
בבית קפה ירושלמי, סביב שולחן עגול עם ספלי קפה ריקים, יושבות שתי נשים ובוכות.
"אבל נעמי." גילי פותחת בשקט ולאט. "זה לא אבי, זה מנחם. והנחמה לא מוחקת את העבר. היא מצמיחה מאותו גזע שנגדע ענף חדש, שהופך לגזע בפני עצמו. יש בתוכו מן העבר, אבל יש בתוכו גם מן החדש והרענן. הוא מתקן איפה שלא הצלחנו, וממשיך. זאת נחמה: קצת עצבות והרבה מן השמחה."
ושוב שתי נשים בבית קפה. יושבות ודומעות ועל פניהן חיוך עדין.
"כלתי, בואי ונחפש טבעת אירוסין יפה, לפני שסוגרים את החנויות."



הורות חורבן חיים נחמה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנ נ י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו אב ה´תשע"ו  
מדהים, עוצמתי. נוגע.... וגם כואב. וגם מצמיח ריענון.
עד כה כמעט לא הגבתי לשירה ופרוזה כי אני "לא מבינה בזה כל כך" אבל זה כתוב כל כך חודר ומקסים ואמיתי שלא יכולתי להתאפק.
והכותרת מדהימה. כי היא מקפלת בתוכה כמה וכמה בחינות.
כ"ו אב ה´תשע"ו  
כ"ח אב ה´תשע"ו  
לכתוב כך
בגוף ראשון
והרי אני יודע שהסיפור הוא לא שלך
אבל של מי?
כ"ט אב ה´תשע"ו  

פעמים סיפור מתלבש בסיפור ופעמים משהו ממש פוגע בך כך שאתה ממש יכול להרגיש את זה ואז זה נכתב

בחיפוש... ומרים ג תודה על התגובות
י"ב אלול ה´תשע"ו  
עצוב וכתוב יפה.

אבל... הרגיש לי לא אמין כל כך, הרעיון של אמא מנסה לשכנע את כלתה לעתיד לא להתחתן עם בנה.
ואם זה ככה, אז גם ההשלמה המהירה, אחרי כמה מילים של גילי - מהירה מדי.

הייתי רוצה לקרוא את זה כסיפור שלם, לא כשיחה קצרה ביניהן. כסיפור על הקושי של נעמי, על האמביוולנטיות, ועל ההשלמה שהולכת ונרקמת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד