בנושא
בכרם
חדשות
 
פרח צהוב בערפל / משכנות הרועים
בביכורים מאז י"ב סיון ה´תשע"ו

גישש את דרכו בתוך הערפל הלבן, הסמיך, תוהה לאן הגיע. הקרקע הייתה מישורית אבל הוא פסע לאט, בזהירות. כתם צבעוני משך את תשומת ליבו, כשהיה במרחק של כמה מטרים, הבחין שזו ילדה. היא לבשה חצאית משבצות, חולצה בורדו מכופתרת והחזיקה חזק מטריה אדומה פתוחה. היא פסעה כמה צעדים לעברו ונעצרה. "שלום", הוא אמר. הילדה נעצה בו מבט וסקרה אותו. "את מחפשת מישהו?", שאל. הוא עצמו חיפש כמובן, אבל היא נראתה מחפשת יותר. "אדון", היא אמרה, "ראית את אמא שלי?", הוא הניד בראשו לשלילה, "לא, מצטער. ולא אדון, אני עידו". הילדה השפילה את מבטה. "רוצה שנלך לחפש אותה?", עידו הציע בהיסוס. הילדה חייכה. "בואי", הם התחילו ללכת יחד, והילדה נתנה לו יד, היד שלה הייתה קטנטנה וחמה. הוא הרגיש בטוח יותר.

הילדה החזיקה בידו בחוזקה, "כשהיינו באוטו, אמא הרשתה לי לפתוח את המטריה כשנגיע, אז מותר לי, נכון?". עידו משך בכתפיו, "אני חושב שכן". הם המשיכו ללכת.

ההליכה הרגישה כמו אינסוף, עידו איבד את חוש הזמן, הוא הרגיש אומלל, אם הילדה לא הייתה מחזיקה לו את היד, הוא כבר היה בוכה מזמן. שני אורות הבהיקו לפניו מתוך הערפל, ועידו מיהר לגונן על הילדה. הרכב עצר כמה מטרים לפניהם. גברת גבוהה יצאה ממנו, והתקרבה אליהם בפסיעות איטיות, מדודות. היא הייתה לבושה בקפידה ובידה החזיקה זר פרחים צהוב. הילדה רצה אליה. פניה של האם הוארו , "איפה היית?", האם חיבקה את הילדה, והיא התפרצה בבכי משחרר, " הדוד הביא אותי", היא התיפחה על כתפי אמה. הגברת ליטפה את ביתה. "אני לא יודעת איך להודות לך, באמת, אני לא יודעת מה קרה לי, פתאום אני שמה לב שאני נוסעת לבד", היא הוציאה פרח מתוך הזר, והושיטה לו. ואז רכנה במהירות ונשקה לו על הלחי, "תודה". היא נתנה יד לילדה, ופסעה לרכב, "מזג האוויר היום" היא מלמלה לעצמה תוך כדי הליכה, "הייתי בטוחה שלא אמצא אותה".

עידו מצא את עצמו עומד לבד בערפל, מחזיק בידו חרצית צהובה, לפתע נזכר ששכח לשאול איפה הוא, או לבקש טרמפ. איזו שטות. הוא גער בעצמו. 'יש לי מזל שאני עדיין אוהב אותי', הרהר, והתחיל לגרור שוב את רגליו בתוך הערפל.

עידו נתקל באבן והשתטח על הקרקע. הוא קיבל מכה חזקה באף ודמעות של כאב עלו בעיניו, הוא הרים את ראשו, מעליו ראה בחור יושב על כסא ומחזיק סיגריה. הבחור הבחין בו, והסתובב אליו. עידו קם באיטיות והתבונן בבחור. הוא קפא. "אתה?".

הבחור היה זהה לו, אך היה חיוור וחסר צבע. הבחור השיב בשקט. "לא. אתה".

"מה?", עידו שאל. הבחור קירב את הסיגריה לפיו, לקח שאיפה והפריח כמה טבעות עשן לאוויר. "אחי, איפה אתה חושב שאתה?", הוא השיב. עידו התעצבן, "תשמע, אין לי כוח למשחקים. תגיד לי מה קורה כאן ונגמור עם זה". הבחור גיחך. הוא שאף עוד שאיפה מהסיגריה, ואז השליך אותה לקרקע ומעך אותה ביסודיות ברגלו. "אחינו", הוא אמר, "יש לך כמה  זמן שתרצה".

"מה?".

"סיימת אחינו. מה חשבת? שהשכונה שלך הפכה לאנגליה עם כל הערפל הזה? זהו אחי, סיימת". עידו הרגיש שהלב שלו דופק במהירות וראשו מסתחרר, הוא התיישב על הקרקע. "מה?"

הבחור שתק.

"אז מה עושים עכשיו?", שאל עידו אחרי שנרגע מעט. "ומי אתה? אתה יכול לעזור לי?". הבחור הוצא סיגריה מהכיס של הג'ינס שלו. "יש לך אש?", הוא שאל. עידו השיב בשלילה. הבחור החזיר את הסיגריה לקופסא. "חבל".

"אמרתי לך", הוא השיב, "אני אתה. מה חשבת? שיש מלאכים עם כנפיים וזיקוקים? שכולם יחכו לך? שיש מנהרה מלאה אור? ממך לא ציפיתי. מה שקורה הוא שאתה שופט את עצמך, כלומר, אני שופט אותך. הרי אתה זה שיודע איפה טעית, ממה התעלמת, איפה הסרת אחריות. אז כאן אתה עומד מול עצמך. אבל באמת".

"אז איך הגעתי לכאן?"
"גנבת את הרמזור"
עידו החמיץ את פניו, "אוי נכון, ואז התנגשתי במשהו, אז נהרגתי?"
"כן".
"פגעתי במישהו?"
"זוכר את הילדה והאמא שפגשת?"
"כן...", עידו השיב בחשש.
הבחור הנהן בשתיקה.
עידו הרכין את ראשו, "אז מה גזר הדין? לעזאזל, אני הייתי הורג את עצמי".
כשהרים את ראשו הבחור נעלם ועידו מצא את עצמו שוב לבד בערפל.

עידו התחיל ללכת בראש מושפל, דמעות זולגות מעיניו, הוא לא ידע לאן ולא היה לו אכפת. הוא נתקל במישהי. "אתה!", היא אמרה.

היא נעצה בו עיניים זועמות, הילדה עמדה לידה מבוישת. עידו השפיל את עיניו. הדמעות טפטפו אל תוך הערפל. האם צעקה עליו, "אני לא מאמינה שזה אתה! למה לא עצרת? הרסת לנו את החיים!!", היא צעקה וצעקה, מוציאה עליו את הזעם שנאגר בה. הילדה משכה לה במעיל. "אימא הוא לא התכוון, הוא אדם טוב". האם הפסיקה, "בואי נלך", סיננה, והשתיים הסתובבו והלכו משם. עידו רצה לרוץ אחריהן, לבקש שתמשיך לצעוק עליו או להתחנן לתת להן יד. אבל בסוף הוא הוציא את הפרח הצהוב מהכיס, הריח אותו, השליך אותו למישור הלבן והמשיך  ללכת לבדו דומע לתוך הערפל.



אחריות אשמה בדידות עולם הבא תאונת דרכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות למשכנות הרועים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח סיון ה´תשע"ו  
טיפה לא סגור עדיין מבחינת הכתיבה שלו, אבל יש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה, והוא מצליח לתפוס את התחושה הכבדה של האחריות והבושה.
הסוריאליזם והמוזרות שלו מתאימים לסיטואציה, כי הם מצילים אותה מלהיות מלודרטית מדי.
טקסט שנשאר גם אחר כך.
כ"ח סיון ה´תשע"ו  
מתחבר מילה במילה לתגובה של אלגביש.
הרעיונות מעולים, אדירים.
הסוריאליזם נפלא.
עוד קצת אמצעים אמנותיים וניסוח טיפה יותר טוב היו משפרים עוד טיפה.
ובאמת, זהו אכן טקסט שיישאר איתי עכשיו להרבה זמן, לפחות הרעיון.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד