בנושא
בכרם
חדשות
 
שברי מאמץ / תות העץ
בביכורים מאז ב´ סיון ה´תשע"ו

לטום

 

מילות התפילה מתמלמלות מעצמן. אני מחזיק תודה לשפתי, על כי ידעו לומר אף מבלי דעה. לברכי שיודעות עת כריעה גם בלי מחשבה. ג' צעדים זריזים לאחור, ג' קדמיים, קיפול תפילין. באותה עת ששפתי מדובבות אשרי ובא לציון הראש משוטט עלום במחוזות אפרוריים. ידי מלפפות כהרגלן את הרצועות השחורות, אלו שכבר הספיקו להישחק מעט בכל השנים. סוגר את הטוטפות בתוך התפידנית הקרועה, הכחולה לשעבר, כאילו צועקת שכל העבר כבר בלה וקרוע.

*

כשעצובים אפילו הקפה המר, שהושקע כל כך, שעורבב במסירות עם כפית וחצי סוכר, יחד עם עוגת גבינה. אפילו הוא כבר אינו כלום. סתם עוד מרדף אחרי נוזל חום מוכר שיעשה עוד ניכור אל הבור בפנים.

התיישבתי על הספה עם המחשב, משתדל שלא לחשוב על הקרינה, הרי הכל פסיכולוגי בסוף. מוריד סרטים, צופה. אני יודע בראש שאני רק בורח. רק רץ כמו ילד בתוך סבך של יער–עד. שאני תמיד אשמע את הנשרים מעופפים מלמעלה, מזכירים שאני על הרצפה, שאני צריך להתרומם. לפחות הסרט הזה יתן לי קצת לא להרגיש את זה.

צלצול של טלפון קורא לי מהסרט. פעם כל טלפון היה זוכה לזינוק אדיר, שמא, ואולי. ולך תדע מי ומה. ותמיד ציפיתי ליום שבו אני לא כל כך אהיה מכור לזה. לא כל כך ארצה. והנה הגיע היום הזה, לא ממש חלום חיי, שגם טלפון אינו מעסיק. הרי מה הוא?

מה ירצו להודיע? שקרס העולם? אולי שעוד חבר נרצח בפיגוע? שהגיע המשיח? זה הרי כלום.

*

טוב שחברה באה לבקר, טוב לצאת ככה מעצמי ככה. ישבנו לשוחח על קשיים ועל חומות.

מחר היא תתקשר להגיד מה שאמרתי, במילים של אבא שלה. כל אחד צריך לפעמים להיות המקבל. 'תודה', עניתי.

'אבא שלי אמר שזה כמו שאתה מטפס מדרגה, יש נקודה שהרגל שלך עוד לא לגמרי על המדרגה השניה, וכבר לא על הראשונה, ואם מישהו יפיל אותך באותו רגע אתה קורס לגמרי'. ואני חושב על סרטים, ומחשב. בטוח יושב שם איזה ערפד בפנים, בבסיס האם, דוחף אותי מכל מדרגה.

*

בראש חודש סיון היה, ויצאתי לריצה.

הכל חושך, המרחבים השחורים בכביש לפלגי-מים כאילו צועקים אימה, רק צרצורים בצדדים. הלב פעם, תרחישי אימה עברו בראש. הפנסים ממול ערבבו את הראיה, שרואה ברדיוס של מטרים מסביב.

עוד שבוע נצא אחרי ערבית. אחרי מתן תורה מערפל, משחור ומחושך. כי שמה הא-לוהים. ועשרות רגליים יטופפו אל מחוץ לבית הכנסת, הידיים המחוברות אליהן יקטפו דפי נייר תכולים. ויצאו אל החושך בחוץ. יביטו אל – על, אל הלבנה המחדשת פניה.

אל חצי הסהר הלבנבן המביט מעל. חצי סהר שמסמל שינוי והתחדשות. שיש בו חסר, שמעולם לא ראתה חמה חסרונה. ועינינו יביטו, צופיות למרחקים ארוכים מאוד. ושפתינו יאמרו את המילות.

"תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים. אמר אביי הילכך צריך למימרה מעומד. מי זאת עולה מן המדבר"

אלמלי לא זכיתי אלא פעם אחת בחודש להבנות מחדש. אלא פעם אחת בחודש להתחסר לגמרי, לרוץ בחושך גמור ברגליים יחפות. ולידע, או לפחות להודיע ולרצות להיוודע. שימלא פגימת הלבנה. כמו שהייתה קודם מיעוטה.

ובינתיים, רסיסי לובן ירחיים מפוזרים על מיטתי, שברי מאמץ.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לתות העץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ תמוז ה´תשע"ו  
וואו. זה ממש טוב (קצת קשה להגיד על דבר כזה "טוב", אבל עדיין)

תודה לך
כ´ תמוז ה´תשע"ו  
זה אחד מהכאבים המנוסחים הכי יפה שקראתי בזמם האחרון.
מישהו אמר לי לאחרונה שכאב הוא סימן שאלה שמודע לכך שאין לו תשובה. אני מרגיש שאצלך זה אחרת וזה מנחם אותי על דברים רבים.

תודה
כ"ב תמוז ה´תשע"ו  
הכי טוב שלך עד היום.
בעיני.

וזהו. אין לי מה להוסיף.
כ"ז תמוז ה´תשע"ו  
(טוב לדעת שדברים שאומרים בטלפון שהם ציטוטים לא מדוייקים משפיעים גם. אני אזכור את זה להבא.)

התחלת להזכיר לי קצת את גביראל בלחסן לאיזה פסקה פה. (מתלבטת אם זה בכוונה?)

(ותודה)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד