בנושא
בכרם
חדשות
 
התאבדות / אברהם_בלוך
בביכורים מאז י"ט שבט ה´תשע"ו

זה לא פשוט.

זה לא פשוט שהלב נקרע פעם אחר פעם. חבר נהרג, חבר נפצע, עוד אחד נהרג. לא מזמן נהרגה גם ידידה שלו. לא פשוט לאבד הרבה דברים. יש עוד סוגי כאב שהוא לא היה רוצה לספר לכם.
נוראית היא הרגשת הנפש באירועים אלו גם אם היה שלם ברוחו. אבל עתה כשגם ככה עולמו מתנדנד, הוא התמוטט לתוך עצמו.

הוא שהה בבסיס וחלם על לוויות.
הוא התמלא בכאב ומפקדיו לא שמו את דעתם אל לבו. "הוא בכיין", הם אמרו, "מייצר אנטגוניזם נגדו בכמויות".
אז הוא שתק. כלפי חוץ הראה לכולם את חזות האיש השמח, מסתיר מחורשי רעתו את האש המאכלת אותו מבפנים. הם לא ידעו מה עובר עליו, בנבכי הנשמה.

כולם ידעו שהוא מייצר אנטגוניזם, כי ככה המפקדים אמרו. מדי פעם, המצוקה שלו התפרצה כשהיה לבדו בבית הכנסת של הבסיס. הוא היה היחיד שפקד את המקום בשעות היום כך שהמקום יצר מעין חלל פרטי בשבילו. הוא נהג לעצור את הדמעות ולברוח לשם. לברוח אל קטיפת הפרוכת ומעילי התורה, מניח תפילין ומתעטף בטלית, בורח משאר העולם, מספיג אותם בדמעות של צער ויגון.

לפעמים נפלטה לו יפחה בלילה כשהתכפך על יצועו, סובל גם בחלומות. אבל החברים התעלמו כי המפקדים אמרו. הוא פשוט מייצר אנטיגוניזם.

הוא ניסה לטפס ממעמקי הבור האפל, זעק לרחמים ולישועה.
מחבריו, אף אחד לא בא. היו שעשו זאת מתוך עצלות גרידא, והיו שפשוט לא רצו. "הוא בסדר", לחשו אל ליבם, "כולם ככה בצבא. והוא, הוא בסך הכל מייצר אנטיגוניזם."

אז הוא המשיך ללכת לבדו, סומא בערפל החיים שעוטף אותו ודם בעיניו. ניסה ללכת, לנסות לפתוח דף חדש במקום אחר, אך נתקל בקיר ביורוקרטיה אטום שלא שש לעזור לו. הקיר התנגד והקשה עליו כי המפקדים אמרו שהוא ממש כמו אנטיגונה, מייצר אנטגוניזם בכמויות. אף אחד לא אוהב אנשים כאלו בצבא.

כשעמד על המגדל, הוא ראה את ארץ הצבי כולה מתוחה לרגליו, וליבו פעם בכאב מאהבתו אל אותם רגבי האדמה. הוא היה לוחם, הוא היה חולם. ובתוך תוכו, בתת מודע, התחיל להזדחל לו הרעיון כאילו הוא אשם בכל. הרי כולם אומרים שזה הוא. הוא מייצר אנטיגוניזם.

בהיסח הדעת הוא הכניס את המחסנית לנשק. 29 כדורים עם מטרת הגנה והרג. בהיסח הדעת הוא משך לאחור את ידית הדריכה, מתענג על האוושה החלושה של הנשק המשומן.

המוח כבר לא עובד, והוא כותב מכתב. מכתב שיסביר, שינסה לתרץ.
הוא יודע שזה לא יעזור, אם כבר זה רק ייצר נגדו עוד אנטיגוניזם כמו שהמפקדים אמרו לו כל הזמן. אבל הוא, מה אכפת לו. הוא יהיה רחוק רחוק מכאן.

בשפתיים קפוצות, בלב כואב, תוך כדי ליטוף הנצרה, הוא הביט בארץ שאהב, הביט אל הים הכחול, והסתכל פעם אחרונה אל תמונות אהוביו.

הוא נשם נשימה אחרונה, נשימה אנטיגוניסטיט במיוחד, עצם את עיניו, קיבל עליו בלחש את עול מלכות שמים, ונדם.

הכל היה שקט באותו הרגע.

רק להקת עורבים מקומית התעופפה בבהלה מקול הנפץ.

הם מצאו שם נשק מלא עשן, 28 כדורים, טלית ותפילין, ודתי אחד. מפעל לאנטיגוניזם.



דיכאון התאבדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאברהם_בלוך
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אדר א´ ה´תשע"ו  
(ורק אם יותר לי- זה לא ככה. לא הצבא, לא הדיכאון, משהו פה מרגיש לי קצת מנסה לרכוב על כתפי הרגש, ולא לייצר את הרגש עצמו.
אבל אולי זה אני, ולא את/ה)
י"ג אדר א´ ה´תשע"ו  
ממש יפה, מדויק ועצוב.
ט"ו אדר א´ ה´תשע"ו  
כואב
מהלב
קשה להתלהב, מכאב.
אפשר לחוש, להזדהות, להיזכר בסיטואציות,
ולאהוב!
אחי היקר, אתה מביע הרבה כאב,
חפש את האור, לפעמים יש קיר קשה,
אז במקום לשבור, מחפשים דרך עוקפת.
התחברתי.
תמשיך לכתוב, תמשיך לאהוב!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד