בנושא
בכרם
חדשות
 
עשור / משה כ
בביכורים מאז כ"ח תמוז ה´תשע"ה

לא רוצה ללכת מכאן אני לא רוצה ללכת מכאן אני לא רוצה. אני חייב?
דורון ידע שזה המקום הכי יפה בעולם. הוא לא רצה לעזוב אותו עכשיו.
נכון שהוא בא לכאן רק מסיבה אחת. אבל חוי בעצמה הרגישה שעכשיו גוש קטיף בשבילו זה הרבה יותר ממקום מפגש. בשבילו זה ה-מקום. הוא לא האמין שהם יעזבו. עד היום הוא לא.

לחתונה של אליחי הוא הגיע בתור נער רגיל לחלוטין מבית רגיל לחלוטין מבלי שעבר עליו אף אירוע מטלטל בחיים. הוא לא היה אמור לדעת שגם היא תהיה שם. והוא לא ידע.
אבל זוג העיניים שבחן אותו מהרגע שנכנס לרחבת הריקודים לא הותיר מקום לספק. מישהי כאן מחפשת מישהו. והיא חושבת שזה דורון. אחרת למה שהיא תבהה בו כך, כמו שאף אחת לא בהתה בו מימיו?
הלוואי שהיתה לו תשובה. הוא לא החליף איתה אף מילה, ברור שהתבייש. אבל בשבת חתן התברר לו שהיא כבר גיששה והאיי-סי-קיו שלו בידיה. אחת אפס לצד של הכלה.
"כואב לך הגרון?" שאל הקול המתוק ביותר שיצא לו לשמוע. בטח במציאות.
דורון מזג לעצמו את התה בפינת השתייה החמה והבחין בדמותה של הנערה מהחתונה משתקפת אליו מהכוס.
"כן, קצת.." הוא הצליח להוציא לבסוף. "היי, אני דורון".
לפני כן הוא הספיק לראות אותה נכנסת ללובי ועולה במדרגות, ושוב היו אלו העיניים החומות והגדולות האלו שהצליחו להמיס אותו מבלי שידע להסביר כיצד. בעולם אחר, היה ודאי משוכנע שהוא מדמיין, אבל כאן, בחייו האמיתיים לגמרי, היא צועדת לעברו ומישירה אליו מבט מחוייך מקצה לקצה. הכי קרוב שלו לחלום. זה בטוח.
"נעים מאוד", השיבה. "חוי. ראיתי אותך בחתונה וידעתי שלא היה חכם מצדך לצאת מהאולם בלי המעיל".
דורון חייך לפני שאמר "אני אמזוג גם לך, לצאת אחרי מהאולם היה לא פחות שטותי."
ושניהם פרצו בצחוק משוחרר.

"מי עדיין ער מחלקה שלוש? יש לכם חצי דקה לעוף למיטות יא מבולבלים!"
התחביב הכי גדול שלו היה להוציא את כל הפלוגה מהמקלחות עם הבוקסרים בידיים, כשחיקה את סמל המחלקה.
קולות הבהלה התחלפו כעת בצחוק המתגלגל של כל מי שנכח בחוץ וחיכה לראות את הפרצופים ההמומים של המתרחצים.
"אתה לא נורמלי, אחי. זה בול הוא" אמר לו זיו באוהל לאחר שנרגע מעט.
"יא דפוק אתה יודע מה קרה לי כששמעתי אותך? נפתחתי יענו!", הוסיף דוד שעדיין נשמע כמו עולה חדש מאתיופיה למרות שהוא גר בארץ כבר די הרבה שנים.
"מצחיק אותך אה? אין בעיה" הוא המשיך בחיקוי מדוייק להפליא, כמו שאהב לעשות כל ערב לכיתה גימ"ל עד שהמפקד נכנס להסות את המהומה.
דורון לא היה חייל מבריק במיוחד, לא כמו כספיתון שלוש נניח. אבל העובדה שהיה מצטיין קליעה פלוגתי בשבוע הראשון לטירונות ושבקבלת הפק"לים נבחר להיות מפקד חוליית הרתק חיזקה במעט את בטחונו וגרמה לו לחוש יותר בנוח עם כל הסיטואציה שלמעשה לא היתה נוראית כל כך כמו שתמיד הצטיירה. צחוקים תמיד היו הנחלה שלו בתוך כל זה. שם הוא מצא את עצמו בצורה הכי טובה במשך כל תקופת הטירונות ואפילו עד יותר באימון המתקדם.
מזמן לא עצר לחשוב על החיים שהשאיר מאחור.
"על מה אתה חושב תגיד לי?" מינץ, חברו לחוליה, היה עוד אחד מהליצנים בכיתה. בכל פעם הוא נהג להשתטות ולהצדיע לדורון לפני מסדר הבוקר: "לקבלת מפקד החוליה, החוליה תימתח להקשב, הקשב!", וצחק תוך שהוא בודק שגם זיו ודוד מסתדרים בשלשות. עכשיו הוא שם לב שהמפקד שלו שוכב על המיטה בעיניים פקוחות.
"סתם, שמעת את הטמבל מהיחס"ר היום? עוד שניה הדבקתי לו אחת, הוא אשכרה שאל את המ"מ שלו איפה זה גוש קטיף".
"אתה קולט בכלל כמה הזוי בנאדם יכול להיות? רואים שאנשים כאן מנותקים. עזוב אותך חבל להתעצבן."
מינץ התבונן בו בשקט ונראה היה שמשהו מטריד אותו.
"דורון?"
"אה מינץ?"
"לא גרת שם נכון?"

שניהם ידעו שהוא מגיע לשם מסיבה אחת. להיפגש איתה.
נכון, הדודים שלו גרו שם והכל והוא תמיד היה הולך לחוף הים כדי לדוג את הדגים הכי טעימים ומבלה את כל אחר הצהריים במשחקי כדורסל עם החבר'ה הטובים אבל באמת דורון נסע לנווה דקלים רק בשביל חוי.
והשבוע היא גם חגגה יומולדת אז זו בכלל היתה סיבה למסיבה.
הוחלט שכולם באים אליה לבית בהפתעה. מה שגרם לכך שברגע שהיא פתחה את הדלת היא הבינה שהיא לא התלבשה לרגל המאורע והאורחים נאלצו להמתין עוד קצת.
כשהדלת נפתחה בפעם השניה נשימתו נעתקה.
היא לא היתה  כ-ל  כ-ך  י-פ-ה  בפעם הקודמת שנפגשו. זאת אומרת השיער היה מדהים בחומו כמו עכשיו אבל נראה שהוא ארך עוד יותר. והעיניים הגדולות והיפות אכן היו גדולות ויפות אם כי החום שבהן נראה כעת כמו דבש דבורים כה ערב שדורון שוקל לצלול לתוכן ולבדוק זאת בעצמו.
והיא חייכה את החיוך שלה כשהבחינה בו.
היא הייתה יפהפיה- הוא לא הכיר מילה אחרת שתתאר זאת טוב יותר.
כשסבב הברכות הסתיים ודורון הצליח לעבור את התור שלו בשלום יחסי מבלי להתעלף מהתרגשות הוא שאל אותה לחדרה והיא סימנה לו לבוא אחריה.
על דלת החדר היה תלוי שלט גדול ומקושט. דורון קרא בקול רם שהצחיק את חוי עד דמעות: "החדר נקי ומצוחצח. אם ברצונך להיכנס אנא הורד את נעליך, תודה!"
כשהיו בפנים, הרשתה לעצמה חווי לשתף אותו: "ממש התגעגעתי. זה בסדר שאף אחד לא יודע מזה נכון? אני פשוט לא רוצה שניהפך לשיחת היום. טוב לי ככה- שזה רק של..."
"שנינו". השלים אותה דורון לפני שהספיקה לסיים את המשפט, והוסיף בחיוך "ברור".
"חוי! מחכים לך פה עם העוגה. את באה?" חברותיה הפצירו בה שעה שעמדה כך על יד דורון והביטה בו עוד קצת. עוד מעט.


הוא פשוט לא מאמין שעבר כל כך הרבה זמן, זה הכל. כל כך הרבה שנים חלפו מאז ליוותה אותו הטראומה לכל מקום אליו הלך. ואנשים לא יודעים בכלל. זה הטריף אותו. הוא עוד התחבט במחשבות על כך כל הדרך מטדי לנבי מוסא, לשם עלתה הפלוגה שלו לאימון כעת- ורק לאחר שסיים להכין את השבצ"ק והגיע לעמדת השמירה הנידחת ביותר במזרח התיכון- הרשה לעצמו להישבר.
אוי הגוש. הגוש האהוב שלי. לא נתפס בכלל כמה אפשר להתגעגע למקום שבילית בו בקושי חודש במצטבר-- ושנכנס לך ללב כמו חץ מקשת.
זה מה שהחזיק אותו ברגעים הכי קשים בצבא. במסעות הכי ארוכים הוא היה רץ בפינג פונג מהמ"ם-מ"ם למשנה זרזיר ומספר להם בדיחות, והוא יכל לעשות זאת רק כי דמיין בעיני רוחו שהמסע הזה הוא בחזרה לשם. לגוש קטיף שלו.
כשנפתחה אלונקה והוא היה תחתיה, דמיין דורון כי החייל שהוא נושא על כתפו עושה את דרכו לשם, שדורון בעצמו מחזיר את הבן האבוד לאדמתו. לביתו האמיתי.
בשבוע המלחמה הורה על החוליה שלו לחפות על הכוח שכובש בחזרה את הרצועה. דוד הרביץ מכת אש עם המאג, זיו בתור מאג שתיים שלו כרע מאחוריו, ומינץ כיוון את המרגמה שישים ופגע בול בראש של הצלף שחיכה על הגבעה.
ובמאלה? בוא נגיד שלא נשאר בצאלים חייל אחד שלא הכיר בעל-פה את כל שמות היישובים בגוש. אחד על כל כדור פיינטבול שדורון ירה על הקירות העזתיים בלש"ביה הארורה- חמש מחסניות.
בחלוף שעתיים הגלגול שלו מצא אותו בוהה בכתובת שהיתה מרוחה על כל הקיר הימני של העמדה: "איפה אתם אוג 15?"
"עושים חיים איפה הם? מנצלים כל רגע.." יהודה הפתיע את דורון, שכלל לא הבחין כי הסתיימה השמירה ויצא לו רק: "כן אה, צעירים מתים..מלש"ב ותיק לידם."
דורון שחרר קצת את רצועת הנשק שלו וירד בזהירות במדרגות. הוא לא זכר מה גרם לו לתחושת המחנק הפתאומית הזו, אך לנגד עיניו רק המשיכו לרצד צמד המילים "אוג 15".


ומה שהכי הרגיז אותו בחלוף השנים זו האגביות שבה הוזכרו המגורשים בכל פעם.
לא היה לו קל לשכוח את מה שקרה. אבל כולם מסביבו שכחו.
כולם חוץ מהם. איך הם יכולים לשכוח? הם לעולם לא יוכלו.
הוא התיישב על הדשא, מתנשף.
"וואו, אתה מזיע.." שמע קול מאחוריו.
"כן, רצתי מלא" ענה, והרגיש איך חווי מסתכלת עליו בהערצה. הוא הסמיק.
הרגיש שיכל לעשות זאת לנצח. לשחק שבויים עם החבר´ה המתוקים האלה..
הוא לא רצה לעזוב את המקום. רצה להישאר שם לתמיד.
קול האזעקה קטע את מחשבותיו.
"בואו, נכנסים למועצה".

"ככה אתם חיים?" הוא שאל את נטע כשהמתינו בתוך המרחב המוגן בסבלנות.
"פחות או יותר, אי אפשר לדעת מתי זה יתפוס אותך אתה מבין? אז אנשים לא מפסיקים את החיים שלהם, הם מסתובבים בגוש כרגיל. מצד שני אתה תמיד תצטרך לקחת בחשבון שצריך להיות מרחב מוגן מספיק קרוב לאיפה שאתה נמצא, שלא תהיה מופתע".

זה בא לו בהפתעה גמורה. איך הם רוצים לפנות מתושבים מקום אסטרטגי כל כך כדי להימנע מחיכוכים? אם השהות של חמאס פה לא תגביר את החיכוך איתנו אז מישהו פה בטוח השתגע. נפל על הראש. סופית.
מישהו יצטרך להסביר להם שזו טעות. מה פתאום שיתנו את המקום הזה למישהו אחר? מה פתאום? הוא שלנו, הוא של חוי.
הוא שלי.
מאז הוא לא עזב את נווה דקלים.
ניצל כל דקה, חיבק את התושבים בהם פגש, נישק את הכבישים עליהם פסע ושאף לריאותיו כל חלקיק חמצן מהמקום הניסי הזה.

לא רוצה ללכת מכאן אני לא רוצה ללכת מכאן אני לא רוצה.
דורון ידע שזה המקום הכי יפה בעולם. הוא לא רצה לעזוב אותו עכשיו.
הוא לא האמין שהם יעזבו. עד היום הוא לא.

"תנחש מתי הלכתי לישון אתמול, ורק בגללך!!
אוהבת המון, חווי"

המכתבים ביניהם המשיכו לחזור אליו מאז. נזכר איך התכתבו עד השעות הקטנות והתרגשו כמו שרק צעירים בעלי אהבה ראשונה יכולים.

חוי שלו, חווי הקטנה והמתוקה שלו. דורון מתגעגע כעת יותר מתמיד.

"רציתי לאחל יומולדת שמח! שתגשים את כל משאלות לבך ושתמשיך להיות מאושר!!
אוהבתותך, חוי"

משהו אחר תפס עכשיו את זכרונו.
הוא זוכר את המייל הזה בעל-פה, הוא גם זוכר מתי הוא נשלח.
יונ 04, זה מה שהיה כתוב בצד שמאל למעלה. משהו בו הצטמרר.
"איפה אתם אוג 15"...
יונ..יונ, יול, אוג. מה התאריך עכשיו? דורון נדרך.
אוג 15!

"סליחה! סליחה, חייל. אני ממש מתנצל, אפשר אולי לעבור?"
קצינת השלישות היתה מוכנה לקבל אותו.
"אני משתחרר". אמר מבלי שהאמין למילים שיצאו מפיו.
"מספר אישי?"
"עשר"
"מה?"
עשר. עשר שנים.
"שבע חמש אפס שתיים...."

בעברית יש מילים בעלות יותר ממשמעות אחת,
ויש מילים שאומרות רק דבר אחד.
הטלפון בכיס של דורון מצלצל עכשיו בצליל חזק של חופש.
"היי.."
"היי מתוק שלי, איפה אתה?"
"בדרך הביתה."

אני בדרך הביתה חוי שלי, בדרך הביתה.
את יכולה לעצור את הדמעות את שומעת חוו'ש?

אנחנו חוזרים הביתה.



בית התנתקות צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות למשה כ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אב ה´תשע"ה  
תודה. זה יפה ומרגש. מאוד בסגנון המיוחד שלך. פרטת על נבל העשור זיכרונות ותקוות, רגשות וחוויות...
אינשאללה נחזור כבר.
ג´ אב ה´תשע"ה  
איכשהו נגעת לי בזיכרון בחוויות אישיות שלי, בלי שום קשר לגוש ובה בעת הרגשתי גם את הגוש בלי שאי פעם הייתי שם (בכל זאת הייתי די קטנה)
תודה!
ד´ אב ה´תשע"ה  
שמחה לראות את זה כאן.

מודה, משהו בסיפור קצת בילבל אותי... הזמנים - מה קרה מתי? הכל זיכרונות מאותה תקופה? או שהוא הלך לצבא עשר שנים אחרי ההתנתקות - אז בן כמה הוא היה כשהכיר את חוי? לא צעיר מדי? לא הסתדר לי... אולי זו רק אני.
ד´ אב ה´תשע"ה  
אריאל, שירים למגירה- איזה כיף לקרוא.
שיר אחרי הגשם- זו לא רק את, תיארתי לעצמי שיכול להיות שהקוראים יתבלבלו בזמנים..
ובכן, זו לא אותה תקופה-
הסיפור נע בין ההווה של דורון- הצבא
לבין הזכרונות שלו מהגוש בעבר.
בתכלס דורון וחוי הכירו בסביבות גיל 15, הוא התגייס בגיל 22 ומשתחרר בדיוק בעשור.
שוב תודה לך עד הדחיפה בסדנה.

תבורכו
ד´ כסליו ה´תשע"ו  
אם לשלוח את הסיפור לתחרות כתיבה של האוניברסיטה שלי בנושא "בית משותף - ריבוי תרבויות במרחב אחד".
מתאים/ לא מתאים לדעתכם?

תודה!
ד´ כסליו ה´תשע"ו  
רק ממליצה טיפה להבהיר את הזמנים ואיפה כל דבר מתרחש.
כמו ששיר אחרי הגשם לא הבינה, יכול להיות שהשופטים לא יבינו בטעות:)
יפהיפה.
(עכשיו מצטערת שלא הבנתי מה היה שם, שהייתי קטנה מדי)
ה´ כסליו ה´תשע"ו  
תודה רבה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד