בנושא
בכרם
חדשות
 
וביניהם, א. / זכרונות כנרת
בביכורים מאז כ"ה סיון ה´תשע"ה

בס"ד

 

המהדורה הקודמת הלכה לאיבוד בשולחן העריכה. בשל ייאוש בעלים ולקראת הפרק השני, אני מעלה אותה שוב.

לאדם וצבי, שאינם אחים, ואלה לא תמיד שמותיהם

ולא.ד., הוא אבו דוב

אלמלא נתן לו צח את המאורה, לא היה לאדם לאן לחזור.

בית ודאי שלא היה. לא אחרי הקיץ היוקד, הניחר, המיוזע ההוא. לא לו ולא לצבי. ביקשו מקום להימלט אליו מהקראוון הגדול, המכוער, היוקד-בקיץ-והדולף-בחורף, ומן האב המובטל, האדיש, המובס. צבי הלך אל הגבעות; אדם הלך לצבא.

בראשיתו היה הצבא מפלט מן המקום המדכא שהפסיק לחזור אליו לשבתות ברגע שאושרה בקשתו לבודד חריג. גם הפרידה הסופית מהכיפה היתה, בחלקה, תירוץ. "הורי מתנגדים לאורח החיים החילוני שאני מנהל." הלוואי שהיו מתנגדים. גם הצעד הזה נבלע, באותה השלמה אילמת בה שולמה הערבות לשחרורו של צבי, אחרי שנעצר בחשד שסייע בגניבת עדר עזים. אך הטיעון סיפק את קצינת הת"ש. אדם קיבל חצי-חדר בדירת אל"ח בפתח תקווה, אותה חלק עם עוד שלושה חיילים בודדים, חורחה הארגנטינאי ושני אמריקאים שלא חיבב.

הצבא מילא את חייו. היה חייל טוב. אחד שלא אכפת לו להתנדב שבתות. והידיים, ידיים חזקות של מושבניק, עשו אותו טען בטוח, מהיום הראשון לטירונות. ומהאבק של שיזפון לבוץ של רמת הגולן, לביסל"ש הישן. היום כבר לא עושים שם צמ"פ, אבל אז סיימו שם את ההכשרה שלהם, סמוך לפני המלחמה.

כשרק עלו לגדוד רעד כל אחד מפחד פן ישובץ ל"טנק הרפאים", הטנק של גלעד שליט, שהיה, כפי שסיפרו להם הוותיקים, טנק מקולל, רדוף רוחות שני אנשי צוותו ההרוגים זה-מקרוב. אמונה תפלה של שריונרים. אחרי המלחמה לא יכלו להרשות להעצמם להאמין בזה. יותר מדי רוחות רפאים הסתובבו בפלוגה. הרבה אנשים ראו קב"ן, אבל אדם היה היחיד שהקב"ן המליץ לגביו על "שחרור מלא משירות".

רק בערב האחרון, בחזרה בחדר שלו במוצב, כל הציוד מזוכה, טופס טיולים מלא, הבין לפתע שאין לו לאן לחזור. חורחה יעזור לו להוציא את הדברים שלו מדירת האל"ח (לא שהיו הרבה: זוג נעליים, גיטרה ואולי כמה בגדים), אך במהרה תימסר מיטתו לחייל אחר. מיטות בדירת אל"ח לא נשארות פנויות זמן רב. לאן ילך? הקראוון עם ההורים לא בא בחשבון. עשרה חודשים הוקיר רגליו משם, ובפרק הזמן הזה התרחק מהם מרחק רב. אל החווה של צבי, אפוא. מובן שלהישאר שם לא יוכל. זה פתרון טוב לכמה ימים, ואחר כך יצטרך לחשוב.

ברגע זה נכנס צח והתיישב על המיטה מולו. אדם הופתע. מאז נודע לחבר'ה על שחרורו הפך למנודה-למחצה, שמשתמטים מחברתו ואין מחליפים עמו אלא דיבורים של הכרח. בכל מבט ראה את הטינה: גם אנו ראינו את המראות שראית. ואפשר נוראים מהם. הרי הטנק שלך לא נפגע. והנה, אנו חזקים דיינו להישאר, לחזור לשגרה, לנגב מהזחל (במקרה אחד) את המוח השפוך של חי"רניק שדרסנו ולהמשיך. אדם קיבל את הטענות האילמות, הכיר בצדקתן, ולכן שתק. והנה בא צח, כאילו במוצהר, לדבר איתו. היטיח בו בקול את מה שאדם יודע שהוא חושב?

לא הפעם. צח יושב על קצה המיטה, רכון קדימה, ומדבר במהירות, כאילו חושש להיתפס כאן, לבד בחדר עם המצורע.

"אתה משתחרר, הבנתי." הוא לא טורח לחכות לאישור. "אתה חייל בודד. מה אתה הולך לעשות?"

אדם ממלמל משהו שאולי היה "אל תדאג". אבל צח כנראה דואג בכל זאת, כי הוא מספר לאדם על מקום בדרום תל-אביב. מין דירת חדר. זאת אומרת לא דירה, אולי מחסן. בעצם מרתף. רצו בזמנו לפתוח שם אולפן הקלטות. הוא ושני חברים. להקליט את עצמם. אדם לא ידע שהוא מנגן. כן. שנים. על אקוסטית. אבל אולפן לא פתחו. גם ההרכב ההוא התפרק. ונשאר המקום. נעול. המפתח אצלי. והכתובת. רחוב – . בין מוסך לחנות ריקה, יורדים במדרגות מהרחוב.

זרק מפתח על המיטה, וקם והלך. אדם רואה אותו בעיני רוחו, מבעד לדלת שנסגרה, מביט אנה ואנה, לוודא שאיש לא ראה אותו יוצא מכאן, ונחפז להסתלק.

 

בשעת צהרים מאוחרת של יום המחר עמד אדם, משוחרר טרי, בשער המזרחי הישן של איתמר, וחיכה לטרמפ. עלה על משאית ששמטה אותו באחת הגבעות המאוכלסות שבהמשך הרכס. מכאן הליכה לא ארוכה אל החווה הקטנה, השכוחה, בואכה בקעת הירדן. רוחות אחר הצהרים נשבו בגבו, נחפזות, כאילו משהו חשוב מאד מתרחש שם למטה בבקעה, וכל מולקולת אוויר נחושה בדעתה שלא להחמיץ אותו. כאן על הרכס, כמדומה, לא התרחש דבר. בחור בלונדי ארוך-שיער ניגש אליו בגרירת-רגליים.

"מי אתה?"

התפלא לישירות. "אני אח של צבי."

"צביקה בבור," אמר הזר. דגש על צביקה. לא בלי הבעת בעלות מסויימת, חושב אדם בדרכו לבור: טוב שכן קרוב. אצל הבור מצא את צבי זרוק בין העזים, משחק בסכין ובחתיכת עץ. "אדם," הוא משתאה אליו, "מה 'תה עושה פה?"

"אני חלאסתי את הסיפור הזה של צה"ל. השתחררתי היום."

צבי הסתובב אליו: זיק של עניין בעיניים הכבויות.

"הבינו סוף סוף שאתה חתיכת פסיכי מיוסר חסר תקנה?"

אדם משך בכתפיו. פעם, לפני נצח, אהבו להציק אחד לשני, כהכנה למכות. כעת שמח שעז אפורה-לבנה חסכה ממנו את הצורך לענות לאחיו. "שחררי את החולצה, מטומטמת," קרא צבי, והזדקף בקפיצה. קול קריעה נשמע. העז נמלטה – בחיוך, כמעט יכול אדם להישבע – וצבי בחן במבט עגום את הקרע שנוסף על קרעי חולצתו.

"אותי הם לא רוצים בכלל, 'תה יודע," הוסיף כבדרך אגב. התיישב, הוציא צרור מכיסו, והתחיל לגלגל סיגריה. "בגלל העסק עם העדר."

"למה באמת גנבת את העדר?" אדם שואל. קצת כדי לעצבן, בעיקר כדי לדעת.

"גנבתי אותו בחזרה. העדר היה שלנו." הוא צובט את הסיגריה משני צדיה, תולש את יתרת הטבק, ומרים ראש להביט באדם. "הצבא לא בעדנו פה, אתה יודע. כשגנבו את העדר אף אחד לא בא. אני ומנש הלכנו לילה אחרי וגנבנו אותו חזרה. גם ככה כבר הלכו החצי." תנועת יד סתמית סביב. תקע את הסיגריה בפיו ונשתתק.

"מה אתה שותק שמה פתאום."

"מה אני יגיד." משובש בכוונה. "חושב שלא נשבר לי מלישון כל לילה בדיר? כי בלי זה מזמן היו גונבים שוב את אלה שנשארו. אין לי פה קב"ן שישחרר אותי."

משהו במבטו של צבי מעורר באדם תחושת עוול נזעמת. הוא נתקף תשוקה לזעזע, בכל מחיר, את הלעג בעיניים הקרות של אחיו. הוא כמעט לא שם לב שהתחיל לדבר עד שהוא מוצא את עצמו עמוק בעורף הסיפור.

"באיזשהו שלב זרקו אצלנו – אני הייתי טנק-בולנס הרי – זרקו אצלנו פגר של איזה צנף, מילואימניק, עם תיק כזה. קצין. אני חושב שמישהו משלנו הרג אותו. בטעות. נסענו איתו, עם עוד אולי אחד-שניים פצועים, לא זוכר בדיוק. נסענו קצת והגענו למין מגנן כזה, המ"ם-מ"ם שלי ישר קפץ מהטנק ואמר, אני חוזר עוד דקה, תעיף את הפגר בינתיים. אז תפסנו אותו – זה היה אני וגרישה, הנהג הרוסי, העברנו אותו לכוחות רפואה שהיו שם, בקיצור, רצון המ"ם-מ"ם חוזר באמת תוך דקה, הידיים שלו מלאות נרות עשן שהוא הרים מהטנקים שהיו מסביבנו במגנן, שאלה טנקים שנפגעו והיו בטיפולים. הוא הציל את החיים של כולנו עם הנרות האלה. בכל אופן אנחנו מיהרנו לסיים עם המילואימניק ההוא, הצנף או מה שהוא היה, ונכנסנו לטנק וחזרנו פנימה, משהו כמו אחת בלילה זה היה, הגענו חזרה לכפר, עשינו טיפול-אחרי-תנועה, ורצון אמר, תישנו, בבוקר אנחנו עוברים ציר הררי.

הלכנו לישון, היה בערך שלוש, ואני כאילו, ציר הררי? ביום? ממתי עושים דברים כאלה, ממתי נלחמים בכלל ביום, ובבוקר התחלנו לנוע על הציר, והנדסה חטפו, ואנחנו חטפנו, הגור שנסע לפנינו חטף קורנט והלך, ראיתי את הצריח עף שלם, כמו שהוא, ואז גם אנחנו חטפנו, אבל הטיל לא חדר, זה היה טיל יותר חלש, סאגר או מאטיס, אני לא יודע בדיוק, ורצון התחיל להעיף נרות עשן לכל כיוון ותוך כדי אני שומע אותו בקשר פנים, נהג, אחורה, נהג, אחורה, רגוע כמו צנון, ובתוך העשן חילצנו, חילצנו, אחר כך הכל מתערבב, לא היתה לחימה אחרי זה, אבל לפני שעברנו את הגדר חזרה היו כמה שעות של מנוחה וטיפולים בכלים, ופתאום ראיתי את התיק, התיק הירוק של הצנף המת שפינינו, כולו מטונף בבוץ, ועברה לי איזה מחשבה, שאחרי המלחמה צריך להביא את התיק למשפחה, בטח ציוד אישי שלו וכאלה.

בסוף המלחמה הגעתי הביתה לדירת אל"ח עם התיק הזה ככה, כמו שהוא, ופתחתי אותו והיה שמה אמר"ל, אמר"ל קטן כזה של חי"ר, עכבר כזה, ואתה יודע, אמר"ל שהוא נאבד זה תמיד בלאגן מטורף, מצ"ח, תחקירים, מה 'תה יודע, רעדו לי הביצים באותה שנייה, אבל את העכבר הזה אף אחד לא חיפש כנראה, חשבו שהוא הלך לאיבוד בבוץ בלבנון, או שדרס אותו טנק, או לא יודע מה."

צבי תחב את בדל הסיגריה הקר לכיסו – שלא תאכל אותו עז, אדם מנחש – ושואל בזהירות, "אתה רוצה לומר לי שיש לך אמצעי לראיית לילה עליך?"

אדם פותח את התיק, זורק החוצה בגדים וספרים, ולבסוף מוציא את העכבר. שחור, קטן, לא מרשים. "מה יש לך לעשות איתו?"

"אתה צוחק עלי?" השתומם צבי. "זה ה-דבר שיציל אותנו מהגניבות! ואני לא מדבר על הצתות, נזק לכרם, חבלות בגדר..."

אדם מוסר לו את העכבר. "תצטרך לחסוך בסוללה. אין לי מאיפה להביא לך."

"אל תדאג," אמר צבי, "אני אשמור עליה. יותר משאתה שומר על הבגדים שלך."

אדם הסתובב בזמן להניס עז שהצליחה להתגנב אל הערימה של לבנים, מדים וחולצות-סוף-מסלול שמאחוריו. היא גררה בפיה מכנס ב', ואדם רדף אחריה, מקלל בקול. צבי התפקע מצחוק. כשחזר אדם לבסוף, המכנס הלעוס בידו, אמר: "צבי?"

"מה?"

"תניח רגע את העכבר."

"למה?" הוא שואל, מציית בכל זאת. אדם קפץ עליו.

 

כשהתעייפו שכבו זמן מה על הגב, מאובקים ונינוחים. אחר כך התרומם צבי על מרפק אחד.

"אתה נשאר לישון?"

"לא חושב. אני עובר למקום חדש, אני רוצה לגשת לשם עוד היום. ויש לי דברים להוציא מהדירה."

"איזה מקום?"

"לא יודע. מין מרתף כזה. עוד לא הייתי שם אף פעם."

"אתה יודע, תמיד יש מקום לעוד אחד בדיר." ואז הוא מרצין: "לא, שמע! הלילה לילה לבן. אני והעכבר הולכים לדפוק מכות למישהו."

 

טנדר חבוט עצר לידו כשצעד עם התיק הכבד בכיוון גבעות עולם. חמישה כבר ישבו בו. אדם השליך את התיק בארגז הטנדר וקפץ פנימה אחריו. הטנדר קירטע בדרך המשובשת. הקפיצות לא הקלו על אדם, שחלק את הארגז עם שלושה סלילים כבדים של תיל דוקרני. עד שהצליח להסתדר בנוחות יחסית – בולם את סלילי התיל באמצעות פלטה של שולחן, שהדף כלפיהם ברגליו המתוחות קדימה – כבר הגיעו לאיתמר.

באור אחרון הגיע לקסם. שם נתקע. אין קסם בקסם, גם לא טרמפ ארצי פשוט. כל כך הרבה עוברים בהבזק של צבע ואיש לא עוצר. ערב יורד. פנסים נדלקים, ובאורם הכתום יודע אדם שקשה יותר להבחין בו עכשיו. את התיק הענק הוא מזיז למקום שאור הפנסים לא ייגע בו, שלא ירתיע את הנהגים. אבל מעבר לזה הוא זקוק למשהו שיעודד אותם לעצור. בתקופת התיכון, כשהיו מטיילים בנגב, היו עומדים בטרמפיאדות ומושיטים בקבוקי מים ריקים, ואנשים היו עוצרים ונותנים להם מים. אדם משתעשע לרגע ברעיון: על בסיס הכלל הזה, אם תעמוד בטרמפיאדה עם קופסת גלידה ריקה, האם יעצרו ויתנו לך גלידה? הוא מטה את מחשבתו לאפיקים מעשיים יותר.

חיטוט בתיק מעלה פנס ראש זול. כשהפנס על מצחו, מהבהב, הוא מתקדם שוב לשפת הכביש. כמעט מיד נעצר לידו רכב בחריקה. גבר זועם מוציא את הראש מהחלון. "תגיד לי, מתחשק לך להרוג מישהו היום? יש מספיק חמורים על הכביש גם בלי האור שלך." הוא מאץ מיד וחוזר לנתיב. אדם מכוון את הפנס מטה, אל פניו שלו. ההבהוב מעצבן. מסביב כבר חושך גמור, והוא מחליט שאור רציף המאיר את פניו יהיה בולט מספיק.

לבסוף עוצר איש מבוגר, קירח. "תל אביב." אדם זורק את התיק מאחור, ואומר תודה כמה פעמים, בזמן שהוא מתיישב וחוגר. אחר כך הוא יושב מכונס בעצמו כל הנסיעה, כמו תמיד, והסתכל החוצה אל האורות הכתומים החולפים ביעף. תמיד קינא בקושרי-השיחות-בטרמפים, החבר'ה שהיו חוזרים מכל נסיעה עם סיפורים: לא תאמינו, איזה קטעים, איזה בנאדם פגשתי. לפעמים חשב שקרוב לוודאי שהם ממציאים חלק גדול מהסיפורים, או לפחות מנפחים אותם. הוא לא החליף מילה עם הנהג, חוץ מ"לא משנה" עוין-כמעט בתגובה ל"לאן בתל אביב?". בסוף ירד בארלוזורוב, ולקח אוטובוס לתחנה המרכזית החדשה.

הבניין הענק, הריק, המהדהד, המלא פינות אפלות, העביר בו צמרמורת. אדם מיהר לצאת ממנו, ולחתור אל הרחובות החשוכים שמאחוריו, שהיו ריקים לא פחות. הוא ידע את שם הרחוב, ואת המספר, ושהוא אמור להימצא בסביבה זו; אך ההוראות שקיבל מעוברי-האורח המעטים שפגש גרמו לו לתעות ברחובות צרים, בין שיכוני-רכבת, שמרבית חלונותיהם אפלים, לפחי-אשפה עולים על גדותיהם. התיק העיק על כתפיו; המחשבה שמקום-לשים-את-הראש נמצא במרחק של כמה דקות הליכה ממנו הייתה מייאשת. הוא השתוקק לעצום את עיניו, אך עליו למצוא את הכניסה.

לא עלה על דעתו שצח שיקר. אך להתקשר אליו לא העז. לא בגלל השעה המאוחרת; פשוט, התבייש. עושה לך הבנאדם טובה, נותן מפתח וכתובת, רק תבוא ותיקח, ואפילו את זה אתה לא יודע לעשות?

הישועה באה בדמות ספר טלפונים של השנה שעברה, שנח על מכסה ירוק של פח זבל. פתח בעמודי המפות, דפדף עד שמצא את המקום, וצחק בקול: זה היה כמעט קל מדי. נטל את הספר, ליתר ביטחון, ותחב אותו לתיק. חזרה במורד הרחוב, שמאלה, רחוב שני שמאלה, והנה המוסך הקטן, והופ! גרם מדרגות נסתר, ובתחתיתו דלת.

בהיכנסו הכה בו ריחו החמוץ של שתן חולדות. רצפת הבטון הזהומה היתה דביקה ממנו. במקום בו נגע פנסו הבהיקו תיקנים חומים גדולים, שריצרצו, נוצצים וקלי-תנועה, בין הצברים הפזורים של גללי חולדה קטנים, כהים, קשויים למחצה. המקום ישר בעיניו. עלה במדרגות מן הפתח ויצא לסמטה. מה שנחוץ לו כעת הוא שני משטחים של קרשים. החיפושים לקחו זמן רב מכפי שחשב. לבסוף מצא משטח אחד, לח, מוכתם כתמי רקב, מאחורי גל אשפה שקאה חנות כלבו קטנה. גרר אותו אל החדר וחשב, הה, אני עייף כל כך. המשטח על הרצפה נראה מזמין מאד לאור הפנס... לעזאזל, הרי הוא יכול לישון לילה אחד בברכיים אסופות. הרעיון לצאת שוב לרחוב הכאיב לכתפיו. מחר ימצא עוד אחד. רקק ארצה, האיר בפנס סביב, ומצא פינה פחות מזוהמת להשליך בה את התיק. התיר את חבל הרפת הקושר את שמיכת הצמר הצבאית, הסגולה-אפרפרה, פרש אותה על הקרשים וצנח עליהם בנעליו, יגע, בברכיים אסופות.

ישן שינה כבדה. בטרם שחר העירו תיקן שחיטט סמוך לפניו. שלח אגרוף מנומנם, החטיא, ונרדם שנית. בבוקר חדר אור-שמש חולני מן החלון הארוך שבגובה הרחוב. כשנגע מלבן-האור בעיניו הקיץ. נשאר לשכב ער זמן מה, מחכה שיתקהו הגירודים שחפרו בלילה תחת עורו הפשפשים, אותם חרקים זעירים שחיו בשמיכות צמר צבאיות והעניקו להן את שמן. בינתיים סקר בעיניו את הרצפה. ראה שאינה חלקה כפי שנראתה אמש; היו בה הפרשי גבהים וסימני גריפה, במקומות בהם ניסה פועל לא זהיר לחפות על עבודה גרועה.

לבסוף קם. לא היה זכר לתיקני הלילה. ובעצם היה זכר: קליפה כיטינית נוקשה, עמומה, נטולת ברק, ושתי רגליים אחוריות חסונות, מוטלות לפני הדלת. כנראה רמס את החרק בכניסתו; נמלים מצצו את נוזלי גופו ופירקו ממנו את כל הרך, אך כנפי החפייה הקרניות-כמעט היו למעלה מכוחן. אדם הרים בעדינות את הכנף, פתח את הדלת והשליך אותה החוצה. הרגליים דחו אותו, והוא הדף אותן החוצה בקצה הנעל, ויצא בעקבותיהן.

באור היום המאובק בלטה עליבות הסמטה עוד יותר. מה שנראה בלילה כמפלצת גדולה, אפלה, התגלה כשלד בניין שנעזב באמצע. חדש דיו לטבוע עדיין בבלוקים שבורים, קוביות קלקר גדולות, דליי סיד ריקים ומאובנים אפורים שהיו פעם שקי מלט עד שנרטבו והושחתו; אך איזו נשמה אבודה של הלילה התל-אביבי הלח כבר הספיקה לצייר בו בתרסיס-צבע שחור פרצוף-פנים מעוות, מעשן, ולכתוב במספר מקומות, באותיות כפולות, "INSPIRE". המקום נראה טוב למציאוֹת, ואדם הסתובב זמן-מה בין הגרוטאות, מציין בזכרונו פריטים שימושיים, כמו ראש מרובע של טורייה, וכמה שקים סגורים של מלט, שנשמרו מוגנים תחת יריעת ניילון מהודקת באבנים. לבסוף בחר לעצמו שני דליים שלמים. הוא נזכר שעליו למצוא גם משטח; יש כאן לא מעט, אך כולם שבורים במידה זו או אחרת. הוא מרים אחד שקרשיו צפופים יחסית, ורק שניים מהם שבורים במרכזם, ולוקח אותו ואת הדליים אל המאורה. הלילה יישן בנוחות.

המסע הבא הוא אל המוסך. צמיגים ישנים נמצאים כאן בשפע; אדם תופס צמיג, וכפות ידיו משחירות. יהיה עליו לשטוף את הצמיג הזה היטב כדי שיצלח לצרכיו; הדבר מעלה על דעתו את שאלת המים. הוא מניח את הצמיג בחוץ, על המדרגות, ונכנס פנימה בלעדיו. הוא מפריד, במאמץ מה, את שני הדליים הלבנים הגדולים, וחוזר לאתר הבנייה: נדמה לו פתאום שראה שם קודם שיבר עומד בחצר.

הוא מוצא את השיבר בקלות. גובהו פחות מארבעים סנטימטר מהקרקע, ואדם נאלץ לתחוב תחתיו את הדלי הראשון באלכסון. אז הוא מנסה לפתוח אותו, ומגלה שהברז, שצורתו צורת פרח מחולק לשלבים, תקוע. הוא מתבונן סביב, ומגלה יריעה של ברזל יציקה מוטלת כמה צעדים ממנו. הקצוות העודפים של מוטות השתי חורגים כששים סנטימטר מעבר למוט הערב האחרון. אדם נעמד בשתי רגליים על הרשת, תופס באחד מאותם קצוות ומעקם אותו מעלה. המאמץ קשה מכפי שחשב, אך אט-אט מתעקם המוט; אז הוא אוזר עוד כוח, ומכופף אותו חזרה.

הנה ושוב, עקם וחזור, הוא נאבק במוט. כפות ידיו שהשחירו מפיח שדבק בצמיג מתכסות כעת גם אבקה כתמתמה. לבסוף נכנע הברזל ונשבר, מותיר בידו פיסת מוט חלודה, בקוטר ששה מילימטר, אדמונית כולה מלבד הקצה הנוצץ ששבר אדם בידיו. את הפיסה הזו הוא תוקע בין שלבי הברז, אוחז בה בשתי ידיו, ושובר את התנגדות הברז בקלות יחסית. מים קולחים לתוך הדלי ברעש עליז. אדם מתיישב על דלי הפוך ומחכה לדלי שלו שיתמלא; כשהמים מגיעים שלוש אצבעות משפת הדלי, הוא שולף אותו, ומכניס את השני. בינתיים הוא הולך להביא את הצמיג.

בשובו מגלה אדם שלא היטיב להעמיד את הדלי, וזה התהפך, מניח לברז להגיר את מימיו אל האדמה ההופכת במהירות לעיסת-בוץ חומה. אדם ממהר לתקן את המעוות, אבל מבין שיהיה עליו למצוא פיתרון לבעיית הבוץ, אם הוא רוצה להמשיך להשתמש בשיבר הזה. אחרי ששני הדליים מלאים הוא שוטף את הצמיג, ולוקח אותו ואת אחד הדליים אל המאורה. את הצמיג הוא שוב זורק על המדרגות, ואת הדלי מניח בעדינות בפנים. אחר כך הוא מוציא את המשטחים, את התיק ואת השמיכה אל המדרגות, והולך להביא את הדלי השני.

כששני הדליים מונחים, זה לצד זה, על רצפת החדר הריק, אדם נעצר לחשוב. פתח ניקוז אין כאן, אך אפשר שדווקא הרצפה העקומה מעט תשחק לטובתו. מכל מקום יהיה עליו לקנות מגב ויעה. הוא נזכר שגם לא אכל דבר מאמש. הוא עושה את דרכו אל החנות הקטנה, שלידה מצא בלילה את החצי הראשון של מיטתו.

"צהרים טובים," הוא אומר למוכר, שהוא כנראה גם הבעלים, כי אחרת הבעלים ודאי לא היה מתיר לו להגיע לעבודה לא מגולח, בבגדים מקומטים שאדם חושד שישן בהם (גם אדם ישן בבגדיו, אבל זה לא אותו דבר). הוא נענה בנהמה לא מחייבת. אדם קונה לחם פרוס, כמה עגבניות ומגב; הוא זוכר שאין לו משכורת עכשיו, ומחליט לוותר על יעה. בזמן שהוא חוזר למאורה עם שללו הוא מגיע למסקנה שג'ריקן יהיה פתרון טוב. מנסיונו הוא יודע שכל מקום שמכינים בו אוכל מספק לפחי הזבל בסביבה ג'ריקנים צהובים גדולים של שמן סויה על בסיס יומי. בכל זאת נדרש סיבוב של כמה רחובות עד שהוא מוצא אחד; אז הוא משליך את כל העסק על המדרגות, ומתיישב באנחת רווחה וטורף שש פרוסות לחם. כיוון שהוא צמא, הוא הולך למלא לעצמו בקבוק בשיבר.

אחרי שהרגיע את הקיבה ואת הגרון הוא ממשיך לעבוד בנחת. בסכין יפנית הוא חותך את הג'ריקן לחצי, באלכסון, ואת החצי שבו ידית הנשיאה הוא מהדק בחבל-רפת לקצה העליון של מקל המגב. זה ישמש לו יעה לגריפת מים: פתוח מלפנים, אך עם דפנות גבוהות בצדדים. מצוייד בכלי הדו-תכליתי הזה, הוא שופך את תכולת הדלי בזהירות על רצפת המאורה, לאורך הקיר שבצד הרחוב. כפי שצפה, המים זורמים בכוח השיפוע אל צדו הרחוק של החדר. פה ושם הוא עוזר במגב לכתם-שתן גלוי או חתיכת לכלוך עקשנית במיוחד. הוא מבין את הגיחוך בכלי שיצר: איך יגרוף במגב לתוך הג'רי'קן המנוסר, כשהם מחוברים לשני צדיו של אותו מקל? יהיה עליו למצוא עוד מקל; בינתיים הוא מביא את החצי השני של הג'ריקן, ואוסף את המים העכורים לדלי הריק כשהוא קרוס על עקביו.

את הנוזל הדוחה, שהוא מעדיף לא לרדת לחקר מרכיביו, אדם שופך בעד הסורגים הסוגרים על תעלת הביוב שברחוב. אחר כך הוא שוטף את הדלי, ובזמן שהוא מעמיד אותו בתוך הצמיג, כדי למנוע התהפכות, בפינת המאורה הקרובה לפתח, הוא חושב: הדבר שנחוץ לי יותר מכל הוא כיסא פלסטיק. הוא מנסה להתיישב על הדלי בזהירות כמו שהוא: מעצבן ולא נוח, אבל אפשר. אדם רושם לעצמו להשיג כיסא: עד אז, כל עשיית צרכים תהיה מבצע.

לפני שיורד החושך הוא עוד מספיק לחרוץ תעלה רדודה שתוליך את עודפי המים מהשיבר אל החצר האחורית באתר הבנייה. הוא מושך את המים לאורך ארבעה מטרים, ובקצה חופר בור ספיגה. ראש הטורייה מעמיק בקלות באדמה החולית האדמדמה. אדם נוגס פתח בעגבניה, ומתחיל לטפטף גרעינים לאורך התעלה, שניים-שלושה גרעינים כל ארבעים סנטימטר. כשיצמח כבר ידלל, אם עדיין יהיה כאן. לכסות לא צריך: עגבניה זה סולניים, אומר קולו של אביו בראשו, סולניים זה חזק, זה כמו חתול רחוב, איפה שלא תזרוק אותו יפול על הרגליים, מסתדר לבד.

שעה ארוכה אדם שוכב ער מתחת לשמיכת הצמר ומתכנן תכניות למחר. יהיה עליו לעשות סריקות בשביל כיסא פלסטיק; מוטב מוקדם בבוקר, לפני שמשאיות הזבל עוברות. וכדאי שימצא דרך להאיר את המקום בלילה. לצבי יש בחווה פנס נפט שקנה בכמה עשרות שקלים בשוק הפשפשים ביפו. מחר אדם יגש לשם.

בזמן שהוא שוכב ער הוא קולט לפתע צליל מוכר. קול נקישה גרוני, קצוב, אי-שם מעל לראשו. אמש היה עייף מכדי לשמוע; כעת מתפשט חיוך על פניו. את התקתוק הזה שמע גם בתור ילד, בבית במושב; וכשגדל מעט למד להכיר את המניפנית, אותה שממית בהירה, מנומרת, רחבת-אצבעות, שהתרוצצה על התקרה במרדף אחר עשים, ומדי פעם נעמדה לנקוש, בהצמדת לשונה לחכּה העליון. אדם נרדם, והחיוך עדיין מאיר את פניו.

 

בבוקר אדם משכים קום, אך כל התכניות שתכנן פרחו מראשו. עוד בטרם פקח את עיניו זועקים כל חושיו שגשם ראשון ירד בלילה. בלי להמתין לפשפשים הוא זורק מעליו את השמיכה ומזנק החוצה. גשם ראשון, גשם ראשון במושב כשהאדמה רכּה פתאום ומקבלת גוון ורוד וכולם בכל המשקים רצים לקלטר לפני שיבוא הגשם השני ואד ירוק של ראשי עשבים יעלה מן הארץ, יא אלוהים, רועד בי, אדמה, מוכרח לגעת, ריח דק של אפר באוויר, לאן אני הולך עם זה, גם פודרה זה אדמה ואפילו זה אין פה.

אדם מתיישב על שפת המדרכה להירגע ולחשוב. אין כאן משק למצוא בו עבודה. זו תל אביב. זו עיר גדולה ומשתלות יש בה. משתלות זה לעשירים: אל צפון העיר, אפוא. הוא נזכר בספר הטלפונים שמצא, ומדפדף ל"משתלות". אחר כך הוא מתאים בין שמות הרחובות למפות שבסוף הספר. אין ספק, דרכו מוליכה לצפון.

האוטובוס דחוס. גם בעמידה בקושי יש מקום. הרחובות עמוסים אוטובוסים ומכוניות והולכי רגל. בנתיב הנגדי תנועה קלה קולחת; בעיר הזאת נוסעים כולם לצפון בבוקר וחוזרים הביתה לדרום לפנות ערב. האוטובוס מתרוקן בהדרגה. כשמתחילים להתפנות מקומות ישיבה כבר אין טעם לתפוס אותם: בעוד שתי תחנות הוא יורד.

המשתלה גדולה וריקה למדי. זו שעת בוקר מוקדמת, ואין לקוחות, רק עובדים. אדם מוצא את דרכו אל המשרד, הממוקם בקרון קטן ומטופח. הוא מקיש בפרקי-אצבעות על הדלת הפתוחה. הבחור שיושב בפנים וקורא כתבה ב'לנוטע' מרים את עיניו ורואה אותו. בניד ראש הוא מסמן לו להיכנס.

"איך אני יכול לעזור לך?"

אדם אוזר אומץ. "אתם צריכים עובדים?"

האיש בוחן אותו מלמטה למעלה. "יכול להיות," הוא אומר בזהירות. "מה השם?"

"אדם."

"אלמוג. נעים מאד. אתה יכול לקרוא לי מוגלי." הוא מגחך. "לעבוד אתה יודע?"

"אני מושבניק."

מוגלי מגלה עניין. "מאיזה מושב?" אדם עונה לו. מוגלי מקמט את מצחו.

"זה לא...?"

"זה כן." אדם חותם. מוגלי מושך בכתפיו: לא רוצה לדבר על זה? אני לא אוציא ממך. במקום זה הוא שואל, "איזה משק היה לכם?"

"חממות. גם בגד"ש יצא לי לעבוד."

"אתה מבין שזה פחות רלוונטי. זו משתלת נוי."

אדם מחליט להניח את הקלפים על השולחן. מוגלי בוחן אותם: רשיונות למלגזה, לטרקטור, למשאית עד ששה-עשר טון. בעל כורחו ניכר בו שהתרשם.

"בסדר גמור," הוא מחליט. "אנחנו מדברים כרגע על שכר בסיס מינימום. אם אני אצטרך שתעלה על כלים תקבל תוספת בהתאם. חמישה או ששה ימים בשבוע?"

"ששה."

"טוב מאד. בוא ניגש לחדשנתיים, יש לי עניין שם בשביל בחור כמוך. בסוף היום נסגור את הטופסיאדה. שכחתי לשאול, אתה חייל משוחרר?"

אדם בולע רוק. "לא."

 

ה'עניין' שם, במחלקת חד-שנתיים, הוא להצטרף לבחור בשם אמיר בפריקת משטחים של ארגזי קרטון המכילים, ארגז-ארגז, שלושים ושניים מיכלים שחורים של פלסטיק דק כנייר, ובכל אחד מהם פרח בודד, שברירי, בקומץ אדמה שחורה. האדמה הזו שונה מאד מהאדמה האדומה החצי-כבדה של שם. אדם חוטט בה באצבעות קשות: שחורה, עשירה, רכה, מווסתת לחות, מבוקרת מינרלים, העירונים קונים אותה בשקים בודדים במחיר מופקע בשביל פרחים מיותרים בגינות קטנות, או, יותר גרוע, בעציצים בתוך הבית. אדמה מפונקת לצמחים מפונקים בשביל אנשים מפונקים.

בצהרים הם יושבים ושותים קפה שחור ועשיר כמו האדמה שתקועה מתחת לציפורני הידיים של אדם. עכשיו יש לו זמן להכיר את העובדים שראה בחטף בבוקר, חמישה ערבים, ארבעה יהודים ומוגלי. בניגוד ליעילות שבה הכניס אותו לעבודה בבוקר, מוגלי לא מראה עכשיו חיפזון. הוא חובב שיחה, ואדם מבחין בשעשוע קל שהעובדים הוותיקים מכירים את חולשתו ומנצלים אותה למשוך את זמן המנוחה עוד ועוד. הם גוררים אותו לדיונים על עצי פרי, על רב שנתיים, על גינות צל וחצי-צל וגם על מומו מ"ציפור גן עדן" שעשה בחודש שעבר חמישייה נקייה רק מסוקולנטים וקקטוסים, כמו שאמיר שמע מבן-דוד שלו מאהר, שעובד אצל מומו.

כשמוגלי מסתכל סוף סוף בשעון הוא קורא, "אחת ורבע! לחזור לעבודה, בטלנים! אתם חייבים לי רבע שעה!" ועובד מבוגר, צדוק, אומר, "נתערב על זה," וכולם צוחקים. בדרך למחלקה אמיר מסביר לאדם שמוגלי שרוף על בני-יהודה, ובסוף כל חודש צדוק גורר אותו להתערבות, בשם כל העובדים, על החשבון שהצטבר, והנאמנות של מוגלי לא מאפשרת לו לסרב, כי אז יוצא שהוא לא מאמין בקבוצה.

"ולא קורה שהקבוצה מנצחת?"

"קורה, בערך פעם בשנה. ואז הוא כל כך מבסוט שהוא מוותר לנו בכל מקרה."

אחרי הצהרים הם מעבירים את השתילים שפרקו לאדניות-חרס גדולות, לפי הרכב שצדוק מורה להם. הם ממלאים אותן אדמה כהה מתוך שקים של 60 ליטר. אדם חותך את רצועות הפלסטיק הסוגרות על מארז חדש של שקי אדמה, ונדהם. במקום שקים מקדמים את פניו ארבעים פגזי פלאשט.

"הכל בסדר?" שואל במבטא משונה גרישה, הנהג הרוסי, שהופיע מאחוריו.

אדם אומר, "חשבתי שכבר לא משתמשים באלה."

"מה פתאום?" התפלא גרישה, תפס פגז אחד והלך משם. אדם מוותר: גרישה ותיק, ואם הוא אומר הוא יודע. הוא נאנח וכורע להרים פגז. מגעו משונה, והוא גם קל מדי. אדם מתנער. בידיו שק אדמה. הוא מרים אותו על הכתף וממהר בעקבות אמיר חזרה לחד-שנתיים.

 

אחר הצהרים מתחילה המשתלה להתמלא לקוחות. איתם מגיעים שלושה עובדים נוספים, שמתעסקים במכירות ובשירות לקוחות. העבודה הרצינית נגמרת בשלב הזה: מוגלי מכיר כמה דרכים לשכנע דיירי קומות עליונות לקנות עציץ, והן לא כוללות גבר שעומד ליד העציץ המדובר ומדיף ריח חריף של זיעה.

בסוף היום אדם חוזר למשרד וממלא את פרטיו בטפסים שמוגלי מגיש לו. אמיר ויתר העובדים הערבים נדחסים לטויוטה של גאנם, שעומדת בחניה. אדם עומד עם יתר העובדים היהודים בתחנת האוטובוס שמעבר לכביש, ומחשב. היום ה-26 לחודש. עד המשכורת חמישה ימים. אם היה עובד בשחור זה היה יותר פשוט; אם סוף החודש היה רחוק יותר, היה מבקש ממוגלי הלוואה. נשארו לו בחשבון בערך מאתיים שקל. אם לא יוציא שקל מיותר, זה אמור להספיק. אדם נוטש את תחנת האוטובוס ויוצא ברגל.

עננים שוב נאספים כשאדם עושה את דרכו לאחד החופים להתקלח. אחר כך הוא מתנהל דרומה לאורך החוף, נד בראשו לרצים שחולפים על פניו, ביחידים ובזוגות. השמש נמוכה במערב. שפל עכשיו, וסרטנים כתומים מתרוצצים בקדחתנות על פני רצועת הכְּרית, טובעים טביעות-סיכה זעירות בחול הלח.

איש לא מחכה לו במאורה, והוא ממשיך, אפוא, בטיול הנינוח שלו על החוף, בכיוון יפו. העננים מאפירים, והסרטנים נעלמו. גם רצים לא נראים עוד. אצל סלע אנדרומדה משיג אותו הגשם. חולצתו ספוגה מים מראש, כיוון שהתנגב בה. למרות זאת הוא מחיש את צעדיו, גם אם אין לו מושג לאן בדיוק. הוא מזהה מבנה בטון אפור, גדול, נטוש למראה, כמאה מטר לפנים. הגשם מתחזק, ואת הצעדים האחרונים אדם עושה בריצה. הוא נכנס וחונק תרועת נצחון; ברגע האחרון הוא מבחין שהוא לא לבד.

"שלום," אומר אדם, נבוך.

"שלום," אומרת הנערה. היא מביטה בו בעוד ידיה מוסיפות להלביש, במאמץ ניכר, שרוול של מעיל על מה שנראה כמו מצלמה גדולה, יקרה, מותקנת על חצובה גבוהה. היא לבושה הרבה יותר טוב ממנו לגשם הזה. הפליז וכובע הצמר שלה מנומרים טיפות מים, אך רחוקים מלהיות ספוגים כמו החולצה הקצרה שאדם לובש.

"חתיכת גשם בחוץ," הוא מגשש.

"כן. אני רואה שהספקת להרגיש אותו."

"חמש דקות בערך," הוא ממעיט. "איפה הוא תפס אותך?"

"ממש פה בחוץ," היא צוחקת. "אני מגיעה לכאן הרבה דווקא במזג אוויר לא משהו, ככה שהמבנה הזה משמש אותי לעתים קרובות. אני אילת, אגב."

"עינת?" אדם לא בטוח ששמע נכון.

"אילת. כמו העיר אילת." ניכר שהיא רגילה להוסיף את ההבהרה הזו.

"אדם." זה נשמע לו קצת יתום, והוא אומר-שואל, "מעניין ה'כאן' הזה שלך."

"זה בית המכס הישן. בעצם הוא לא כל כך ישן... אני חושבת שהוא מנדטורי."

אילת מורידה את כובע הצמר, ואדם לא לגמרי מופתע לגלות שהיא ג'ינג'ית.

"אני צפרית." היא עונה פתאום לשאלה שלא נשאלה, ומלטפת את החפץ שאדם חשב למצלמה. "זה חוף נהדר לעופות ים, במיוחד בימים של רוחות מערביות."

"אהה." זו מילה די מטופשת לומר. וברור שאחרי היחשפות כזו היא מצפה ממנו לתגובה אינטיליגנטית יותר. לבסוף הוא שואל במגושם, "אז את באה לכאן אחרי העבודה?"

"אולי בעתיד," היא מחייכת, "כרגע אני בתיכון. התחביב הזה מתיישב יופי עם עבודת גמר בביולוגיה, ככה שאני אפילו מקבלת בשביל זה שעות במערכת."

"אפשר להעיף מבט?" הוא מבקש. אילת מקרבת את החצובה אל חלון קטן בקיר המערבי, שעד עתה השתדלו להתרחק ממנו, ובמאמץ-מה מסירה את שרוול המעיל. מקרוב אדם רואה שהחפץ הוא טלסקופ בצבע ירוק זית. אילת מצמידה עין לעדשה, עוצמת את העין השניה ומסיטה את הטלסקופ קלוֹת אנה ואנה, מסובבת בורג פלסטיק שחור על גב האמצעי. לבסוף היא נסוגה, ומפנה מקום לאדם.

הוא גבוה ממנה כמעט בראש, ולכן עליו להתכופף כדי להגיע לעינית. ברגע הראשון הוא רואה רק שחור; לפתע מתבהרת התמונה, אם גם השמש השוקעת ברקע מקשה להבחין בצבעים. על מצוף חום גדול עומד עורב ספוג מים, פוער וסוגר את מקורו. הקול לא מגיע אליהם בגלל הגשם ורעש הגלים, אבל אדם יכול כמעט לשמוע אותו אומר, "אינעל העולם." הוא לא מנסה אפילו לנער את המים.

"זה עורב...?" אומר אדם, ורק ברגע האחרון נזכר להוסיף סימן שאלה. שמיניסטית, אבל בכל זאת, צפרית. לא נעים.

"כן," מודה אילת. "אני לא רואה פה שום דבר אחר כרגע. אבל לפני שהתחיל הגשם היו כאן די הרבה חופמאים... עוד מוקדם בעונה לעופות ים." כמתנצלת. מוציאה מהכיס פנקס כחול קטן ומדפדפת בו: "הנה, זה מהיום." אדם קורא. רשימה ארוכה של שמות ומספרים בכתב יד דק, שרוע, של בנות. הוא קורא: חופית קטנה, חופית אלפינית, ביצנית לבנת בטן, חופמי צווארון, ארנריה. "ארנריה?" הוא שואל בקול. השם המשונה הזדקר לעיניו בין השמות העבריים. אילת כבר פתחה מגדיר ציפורים חבוט בעמוד הנכון, ואדם מוצא עצמו מסתכל בציור של ציפור מוזרה, שסהרון שחור על חזהּ ובטנה לבנה ובוהקת. עיניו משוטטות על פני העמוד. הוא מדפדף לפנים ולאחור.

כל עמוד מחולק לשלושה או ארבעה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לציורים של ציפור אחת, בתנוחות ובמצבים שונים: זכר ונקבה, צעיר ובוגר, בעמידה ובמעוף, לבוש קיץ ולבוש חורף. קווים דקים מסבים את תשומת הלב לסימנים בולטים, באותיות קטנות: פס גבה בולט מאחורי העין. או: פס כנף רחב. השוו עם שחיינית צרת מקור. פה ושם הוא מוצא הערות בכתב ידה העדין של אילת. העסק מתחיל לעניין אותו.

השמש שקעה, ואילת מנתקת את הטלסקופ מהחצובה, מקפלת אותה בתנועות מורגלות, חסכניות, ומכניסה אותה לתיק. אדם שולח יד החוצה. מעל הפתח מטפטפים עדיין מים משוליו של גגון כלשהו בקומה שמעל, אך הגשם פסק. "נראה לי שאני אזוז," הוא אומר בלי להסתובב, ויוצא. הוא לא שומע את אילת אומרת, "להתראות."

 

הימים עברו. אדם נהנה בעבודה. הוא עבד בכל המחלקות, התיידד עם העובדים הצעירים יותר וצחק עם כולם על חשבונו של מוגלי, בפניו ושלא בפניו. כמעט מדי יום הכין לחבר'ה קפה של שריונרים, מדי פעם התבקש להפעיל את המלגזה ופעם אחת גם עשה נסיעה לצפון עם המשאית, לבדו. בדרך חזרה נסע לאט, כי היו לו בארגז שבע טונות של תערובת גן בשקים של 75 ליטר; לכן יכול היה להציץ הצצה ארוכה מאד בלהקת חסידות שחורות שהסתחררה מעל ראשו כשחלף בעמק יזרעאל. הוא הזכיר לעצמו לספר על זה לאילת.

כבר פגש אותה כמה פעמים מאז, והיא קיבלה אותו בשמחה שקטה כשותף לתצפיות הציפורים שלה על החוף. אדם למד להכיר כמה מינים נפוצים, אם כי עדיין היה מהנהן בתחושה מטופשת מאחורי עדשת הטלסקופ בזמן שהוא מנסה לשווא להבחין בסימנים שמנתה אילת באזניו, באמצעותם יוכל להבחין בין חופמי גדות לחופמי צווארון.

המאורה כבר אינה מאורתית כל כך. אדם מצא כיסא פלסטיק שישמש כאסלה, ואת הצמיג השליך במקום בו אסף אותו; לאחר זמן מצא כיסא נוסף, וגם (גולת הכותרת של מציאותיו עד כה) מזרן להניח על משטחי הקרשים ששימשו לו מיטה. כמעט בכל יום הכניס אדם שיפור כלשהו בביתו המוזר. אם לא מצא דבר לעשות בפנים, היה, לפחות, מקצץ 'חזירים' בשתילי העגבניות שלו, ומסייע להם להיאחז בחוטים שמתח עבורם.

הימים מתקצרים, ואדם נושם לרווחה כשהמשכורת השניה נכנסת, משכורת של חודש שלם, והוא יכול סוף-סוף ללכת לשוק הפשפשים ביפו ולמצוא לעצמו פנס נפט. אחר כך הוא הולך לסטימצקי וקונה מגדיר ציפורים. הספר והפנס משרים אווירה ביתית מאד כשהם ניצבים באותו ערב, זה לצד זה, על המדף העליון בכוננית שבנה מדיקט ולבנים משתלבות. האור הפתאומי גורם למניפנית להשתתק בפליאה. אדם מכבה את הפנס.

 

כמה שעות מאוחר יותר מצלצל השעון המעורר.

צבי בועט בו. אחרי רגע הוא מתגבר, נאנק וקם. הוא מוציא את העכבר מהמחבוא ותולה אותו על הצוואר; ביד הוא תופס את הבזנ"ט הקבוע שלו, ויוצא לסיבוב. הוא לא שוכח לסגור אחריו את שער הדיר.

זה הסיבוב השלישי והאחרון שלו הלילה. הוא הרוג מעייפות. צבי מגיע לסלע הצופה אל השביל העולה מכיוון עקרבּה. אשב כאן עשר דקות, הוא מחליט, סוג של מארב שקט... הוא מתיישב על הסלע ומאמץ את עיניו להביט במורד השביל. אין ירח, ואת סוללת העכבר הוא חוסך.

כעבור חצי שעה הוא מתעורר ברתיעה. רחש חצץ העיר אותו. הוא מזהה מיד את מקור הרעש, גוש כהה עולה בשביל. הגוש גדול מכדי להיות אדם. אולי חמור תועה. צבי מדליק את העכבר, מצמיד אותו לעיניו וקופא. ארבעה בני אדם עולים לקראתו, והם קרובים. לא יותר ממאה מטר. קילל עצמו על שנרדם. איך נתן להם להתקרב כל כך? הוא מעליהם, אך זה היתרון היחיד שלו. לרוץ להזעיק עזרה? זה לאחר יאוש: מכאן עד הדיר שלוש מאות מטר טרשים, ואחר כך עוד שלוש-מאות מטר עד הקראוון. וההם יראו אותו ברגע שיקום. לעזאזל. לעזאזל. הם מתקרבים. לעזאזל. פתאום מכה בו ההבנה שזה לא סתם עוד אירוע. אני לא יודע איך אני יוצא מזה הפעם. אם בכלל. שבעים מטר. ששים מטר.

צבי כבר יכול לזהות מוטות בידי הגברים. זה לפחות אומר שאין להם נשק חם. ואני רואה אותם, והם עדיין לא ראו אותי. הם יהיו מופתעים והם אחרי עלייה. אני לא גמור עדיין. ארבעים מטר. המוביל כבר שלושים מטר. מוביל. אחד מהם מוביל. אני אספיק להכניס לו לפני שהאחרים יגיעו. ואחר כך. עשרים. צבי מחביא את העכבר בין הקוצים. לפחות שלא יזכו בו. עשרה. כפות ידיו מזיעות על הבזנט. לא יכול להיות שהוא לא שומע את דפיקות הלב שלי.הגבר מרים את ראשו פתאום. צבי מזנק.

אחת בבטן ואחת בכוח אל הרקה. האיש נופל וזה היה כמעט קל מדי והם כבר עליו. קללות קולניות. נדמה לצבי שהוא הצליח לתת מכה בעוד ראש לפני שמורידים אותו. מכות חזקות בבזנטים על הגב. ואז הן נפסקות, מהר מדי, צבי אפילו לא איבד את ההכרה, ומישהו פולט, "א-דָּבּ!" וצבי שומע אותם מתרחקים בריצה, כל הארבעה, וריח חריף ומוזר עומד מעליו אבל אין בו כוח להתהפך, בטח שלא לקום. הוא עוצם את עיניו ומתעלף.

כשהקור מעיר אותו כבר יש רמז ורדרד לאור במזרח. רועד כולו הוא מתרומם על ארבע. הוא כמעט יכול היה לחשוב שחלם את הכל, אלמלא הכאבים החדים בראש, בגב ובצלעות, ומוטות הברזל הפזורים סביב. בין המוטות הוא מוצא גם זוג מספרי-תיל גדולים. למה זרקו אותם? למה לא הרגו אותו? הוא זוכר, או מדמה לזכור, ריח מוזר שחש בו לפני שהתעלף. א-דב, אמרו הגברים, הדוב...

צבי שמע על הדוב. דוב היה שמה, או כינויה, של ישות אגדית-למחצה ששוטטה בהרים. פרא דרום-אפריקאי ענק, סבוך שיער וזקן, הולך לבדו בעקבי עדר צאן לא גדול, ובחגורו סכין וגרזן. היה נודד למרחקים ארוכים, ובשנים שחונות נשאו אותו רגליו משולי המדבר עד פאתי השפלה, מעבר מזה ללכיש. הרועים כיבדו אותו ויראו מפניו, ונערים מכפרי הסביבה היו מתגנבים לצפות בו מטיל את גרזנו בגזע-עץ, צר מרוחב אגרוף, ממרחק ארבעים צעד.

איש לא מצא את המקומות בהם לן יחידי, שכן מדי ערב היה הדוב מאריך לצעוד אחר רדת החשיכה, והרועים לא אבו לפגוש בלילה את העין החדה ההיא, ואת הסכין המוטלת. אפשר כי הפחד הזה הוא אבי האגדה על כי הדוב מסוגל, לרצונו, ללבוש צורת דוב של ממש.

לימים נשא הדוב אישה והוליד בנים, ושיטוטיו נתקצרו. תחת זאת היה מופיע במקומות בהם נבנה בית חדש, ומציע עצמו כפועל; ואמרו כי בית שעבד בו הדוב שילש את קצב צמיחתו. משנשלם הבניין היה הדוב נוטל שכרו ויוצא לבקש עבודה במקום אחר. הדוב היה פועל, רועה, בורר המקובל על הכל בקטטות-רועים, שומר-חוק-וסדר. הוא היה איש היער, מין אלכסנדר זייד מודרני של ספר המדבר.

הדוב נרצח, כרבים אחרים, בירי מהמארב, בימי הדמים של השלום הנורא. לאחר מותו החלו פושטות שמועות על דמותו שנראתה, כביכול, מהלכת שוב בהרים. לעתים קרובות ראוהו נערים במחציתו של יום אחד בהרי אפרים ובמורדות בקעת הירדן, בשדות סנור המוצפים ובנידחות שבמערות יהודה; לא זקן אחד נשבע שראה בשעות הדמדומים דוב שחור גדול חומק, קל-תנועה להדהים, בצללי יערות הפחם של צפון השומרון. בבתים קטנים של בלוקים מחופים פח גלי השתיקו נשים את ילדיהן באומרן, כי הדוב ישמע ויבוא לקחת אותם. באשר נעלם טלה או גדי ולא נודע מי הכהו – היה זה הדוב; לא חלה עץ זית ומת בלתי אם שיחתו הדוב.

הדוב אמיתי, אפוא. והוא הציל את חיי.

צבי מזדקף. הוא מעביר יד על צלעותיו; לא נראה לו ששבר משהו. בעצם הוא בסך הכל די בסדר. הוא מתחיל לעלות לכיוון החווה, והתהייה איך זה שאף אחד לא יצא לחפש אותו – כמעט שש בבוקר, כולם כבר צריכים להיות ערים – עולה בו, רגע לפני שהוא רואה את הג'יפים הכהים של משמר הגבול.

 

אדם עוצם עיניים תחת זרם המים הקרים.

מהיום השני ואילך החל לקחת לעבודה תיק קטן עם מגבת ובגדים להחלפה. את הבגדים המלוכלכים כיבס בדלי במים פושרים. אחרי המקלחת היה צועד לאטו לאורך החוף עד יפו. בימי שני ובשבת בבוקר היה פוגש שם את אילת. לפעמים גם ביום רביעי. בשאר הימים היה הולך ישר למאורה, או, כפי שהתחיל לקרוא לזה במחשבתו, ישר הביתה.

מתחיל להיות קריר בערב. אדם מתלבט אם יש טעם להמשיך עד יפו. הוא עייף, עייפות בריאה וטובה של סוף יום עבודה. הוא מתחיל לעשות דרכו ברחובות המוכרים, נעזר בקיצורי דרך שלמד בחודש האחרון. הוא מגיע לסמטה.

משהו לא בסדר. אדם נעצר בראש גרם המדרגות ומקשיב.

 

יש אשם במלחמה, יש אשם בכל חייל הרוג

יש אשם אם חברות האשראי מורידות את הדירוג

גם חמש שנים של אינתיפאדה ורצח יום-יומי בדרכים

לא עשו שותף ממני. עלינו לא בוכים

 

אדם יורד במדרגות בשקט ונצמד לדלת, הסגורה כמעט עד הסוף. האדם שבפנים מנגן בגיטרה ללוות את עצמו. אולי מנגן זו לא המילה: מורט את המיתרים בצליל חדגוני, חוזר על עצמו, מתאים לשיר חסר המנגינה שאדם מכיר היטב. רוטבליט בעצמו לא היה מבצע את זה צורם יותר.

 

הטלית שלי לא כולה תכלת. יש עליה כתמים

הייתי מעורב בלא מעט תגרות, קטטות רועים, מכות ואיומים

מקלות, אבנים, בקבוקי תבערה, אקדח פה ושם, הו הימים הטובים

אולי תזכיר לי מי הביא אותו הנה, ומי נתן להם רובים

 

אדם מוצא את עצמו ממלמל בשקט את המילים.

כמה שיהודים שונאים יהודים, אני זורק את הכיפה, אני כבר לא דוס –

מאוחר מדי –

תפעיל את הבולדוזר, אריק, בוא נתחיל להרוס

יש רק אפשרות אחת. אדם פותח את הדלת. צבי יושב על הכיסא ומחזיק את הגיטרה של אדם. גם הבגדים שהוא לובש הם שלו. צרור בגדים אחר, קרוע ומלוכלך, מוטל על רצפת הבטון. אדם שואל רק, "איך מצאת את הכתובת?"

"חורחה," עונה צבי. אדם נזכר: כשנסע ערב אחד להביא את הגיטרה ושאר הציוד שהשאיר בדירה, נתן לחורחה פתק עם הכתובת החדשה שלו. אז חשב שלא סביר שיחפשו אותו, אבל חשב, לא יועיל – לא יזיק. ועכשיו תורו של אדם להקשיב לסיפור. וצבי מספר.

"...איך שראיתי אותם הסתובבתי והתחלתי לרדת מהגבעה מזרחה. הם כנראה בכל זאת קלטו אותי, ואין לי אפילו סכין איתי, כלום חוץ מהבגדים שעלי והעכבר הזה שהחזקתי ביד, אחר כך תליתי אותו ככה, על הכתף, שלא יפריע לרוץ. אז אני רואה את מיכה רץ לידי, אנחנו לא מדברים, רק בורחים למדבר, ככה אנחנו רצים איזה עשר דקות בוואדי, אחרינו רצים שוטרים, בזווית של העין אני קולט גם ג'יפ שמתחיל להקיף אותנו, נוסע בשטח כמו איזה טרקטורון, מיכה הרבה יותר מסובך ממני, תיק פלילי וסמים ועמאיאת, מה 'תה יודע, ואני עם כל הדם והפצעים בטח לא רוצה שיתפסו אותי עכשיו, הקיצור, אנחנו מחליטים להתפצל.

ככה אני רץ לבד, לפעמים הולך קצת וממשיך לרוץ, משהו כמו שעה וחצי, כולי מפורק, מטפס על קיר של איזה ערוץ, ואני קולט את הג'יפ על הקו רכס מעלי מתחיל להתקרב. אני מסתכל למטה ורואה כמה מערות במפלס מתחתי. אני קופץ למטה ונכנס למערה, שומע את הג'יפ עובר למעלה, כל המערה מלאה גללים של עזים, ואני אחרי כל החודשים האחרונים, אתה יודע, איך שאני מריח עזים אני ישר נרדם.

התעוררתי אחרי איזה שלוש שעות, מיובש כמו פגר מכל הריצה ומהפציעות. מצאתי במערה חתיכת שק קרוע ואיזה חצי קרש, שמרחוק ועם קצת דמיון היה נראה אולי כמו איזה קרבין מצ'וקמק. יותר טוב מזה לא היה לי. התעטפתי בחתיכת שק הזאת ויצאתי מהמערה. אני קצת מכיר את האזור, אז הלכתי לאיזה בור מים שהיה שמה. מצאתי קופסת שימורים ריקה וכמה בגדים, עשיתי מהם חבל והורדתי את הקופסת-שימורים למטה. באמת יצאו לי קצת מים, די מגעילים האמת. סיננתי אותם עם השק הזה ושתיתי. אחר כך אכלתי כמה צמחים שהיו שם והרגשתי שאני יכול להחזיק עכשיו.

התחלתי לרדת לכיוון כביש אלון. ראיתי מרחוק חבורה של ערבים, ניפנפתי בחצי-קרש שלי ולמזלי הם בחרו להתרחק. פתאום שמעתי קולות, התחבאתי מתחת לסלע וראיתי את השוטרים עוברים שני מטר ממני... לא יודע איך הגעתי לכביש בסוף, לא העזתי לעצור טרמפים, רק עמדתי ליד הכביש מוכן כל רגע לקפוץ להתחבא בין הסלעים, ואז ראיתי טויוטה נוסעת על הכביש לאט, כאילו מחפשת מישהו, וכשהיא התקרבה פתאום זיהיתי את איתמר, בחור מחשמונאים שעבד הרבה זמן בחווה, הוא התחתן ועזב לפני איזה חודשיים. אני רץ לכביש וצועק: איתמר! הוא עוצר ואני קופץ פנימה, והוא מספר ששמע על הפינוי ברדיו והתחיל להרים טלפונים והתברר שאני לא בין העצורים ואף אחד לא יודע מה קורה איתי, אף אחד לא ראה אותי מהלילה שלפני הפינוי חוץ ממיכה, ובגלל שהוא מכיר את החבר'ה הוא החליט לנסוע על כביש אלון ולבדוק אולי מישהו מאיתנוהצליח להגיע לכביש. אני שואל אותו מה עם מיכה, הוא אומר: מיכה עצור.

אחרי זה הוא שאל, יש לך לאן ללכת? אני אקח אותך לאן שאתה צריך, לא תגיע ככה לשום מקום, אמרתי לו כן, יש לי אח, וביקשתי שיקח אותי לדירה שלך בפתח תקווה, לגמרי ברח לי מהראש שאתה כבר לא גר שם, ואז הגענו ועליתי במדרגות, ודפקתי בדלת ופותח האמריקאי הזה, רוּבן, ורואה אותי וסוגר ישר וצועק מאחורי הדלת, 'אדם לא גר פה יותר'. אני דופק כמו משוגע וצועק: חורחה! חורחה! ואני לא יודע אם הוא בכלל בדירה, אבל הוא פותח, ורואה אותי ונכנס חזרה אבל משאיר פתוח. ואיתמר שמע אותי צועק ועלה בריצה למעלה, ובדיוק אז חורחה בא עם הפתק. אז איתמר התעקש להביא אותי גם לפה."

אדם שוקל. "אתה בטח מת למקלחת."

"כבר התקלחתי," אומר צבי. אדם מרים גבה. "במקווה," צבי מסביר, "שני רחובות מפה."

אדם צוחק. "טוב לדעת. אז רק צריך לארגן לך מיטה."

כשהם יוצאים להביא משטחים אדם חושב, שכחתי לגמרי שיש לי פה גיטרה. הייתי עסוק כל כך בלעשות לי חיים חדשים ששכחתי את הישנים. ואז הוא חושב, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה.  

הוא נכנס עם המשטח הראשון, הרטוב מעט מגשם, אבל ריח העץ הרטוב מתערב בריח אחר, ריח ברזלי כבד שאדם מסווג כריח של דם. הוא סורק את החדר באור המתמעט וקופא. "איך הוא הגיע לפה?"

צבי דוחק בו מאחור. "מי?" הוא שואל בלי לראות. "מה יש?"

"הצנף!"

צבי הצליח סוף סוף לדחוף את אדם מהפתח ולהיכנס. "איזה צנף?" הוא עובר את אדם ומשליך את המשטח על הרצפה. בדרכו הוא בועט בגופה, שהופכת חזרה לצרור בגדים קרועים, מגואלים בדם.

 

"צבי."

"מה."

"אתה ישן?"

"כן."

"זוכר את רבי עקיבא ורחל?"

"נו?"

"איך הולך הקטע שהם גרים במתבן, ומגיע אליהם זקן אחד..."

צבי ממלמל, "בסיתווא הוו גני בי תבנא. אתא אליהו, אידמי להו כאנשא וקא קרי אבבא, אמר להו: הבו לי פורתא דתבנא, דילדת איתתי ולית לי מידי לְאַגונה. אמר לה רבי עקיבא לאיתתיה: חזי גברא, דאפילו תבנא לא אית ליה."

"מה זה אומר?"

"משהו כמו, בחורף היו ישנים במתבן. אז אליהו הנביא מגיע, הם חושבים שזה בן אדם, והוא אומר, שומע אחי, יש מצב שאתם נותנים לי קצת תבן, כי אשתי ילדה ואין לי איפה להשכיב את הילד. אז רבי עקיבא אומר לאשתו: תראי את האיש הזה, אפילו תבן אין לו." הוא ערני עכשיו. "מה נזכרת פתאום?"

"סתם." אדם מחייך לעצמו בחושך.

 

 



התנתקות סיפור בהמשכים פוסט טראומה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ תמוז ה´תשע"ה  
איזה יופי שיש המשך...
מחכה.
כ"ב תמוז ה´תשע"ה  
תיאור חי וסוחף...
ממש תפס אותי....
תודה!
כ"ג תמוז ה´תשע"ה  
קראתי גם את המהדורה הקודמת לפני שהלכה לאיבוד אבל לא כל כך הבנתי אז את הסיפור במלואו..אני זוכר שגם חשבתי שהקטע בסוף עם הצנף היה חלום..ועכשיו בקריאה שניה התברר לי שזה לא חלום אלא באמת רק בגדים שאדם חשב שהיו הגופה..
בכלל הייתי צריך את הקריאה השניה הזו כדי להתפעל מהסיפור בצורה הרבה יותר גדולה..כמו שמגיע לו.
אני מת על זה.
הצבא. והגבעות. ואדם וצבי. ואילת. באמת רק הקטע עם הפירוט על השיבר והדליים היה קצת ארוך ומלאה מדי..קצת הפריע לזרימה ולנעימות של הקריאה..אבל חוץ מזה..
באמת שאני מחכה בקוצר רוח להמשך!

אתה טוב מאוד.
תודה
כ"ז תמוז ה´תשע"ה  
רק רציתי לומר שזה אחד הסיפורים הטובים שיצא לי לקרוא פה. תודה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד