בנושא
בכרם
חדשות
 
מדרש אגדה / אמי 1
בביכורים מאז י"ח סיון ה´תשע"ה

 ברגע שראיתי ששלומי קרא גם ליהודה, הבנתי במה מדובר. למען האמת ניחשתי כבר קודם: כששלומי מלא התלהבות אפילו יותר מהרגיל, כנראה מדובר במשהו שקשור לשיעור א', וכיון שכבר פעמיים הוא מינה את יהודה ואותי לחברותות בוגרות של בחורים "טובים במיוחד", כלשונו, "מעניינים", בלשון יהודה, או "תמהוניים" בפי שנים-שלושה מחברינו הבוטים יותר, לא היה קשה להבין שהנה הגיעה הפעם השלישית.

"שלומי", מיהרתי בעקבותיו, "זה לא מתאים לי כרגע. אתה מבין..."

שלומי סימן לי להמתין, המשיך לדבר בפלאפון והגביר את מהירות הליכתו. החלפתי מבט חצי-משועשע-חצי-מיואש עם יהודה, שמשך בכתפיו.

שלומי סיכם ב"אז אני אודיע לחבר'ה שהשיעור נדחה למחר. להתראות" והסתובב אלינו. "יהודה, נתנאל, תודה שבאתם. יש לי בשבילכם שתי חברותות צעירות חדשות. חבר'ה פשוט נפלאים, שמאוד חשוב לי שנצליח לשמור עליהם בישיבה."

"שמע, שלומי, הלו"ז שלי מלא", ניסיתי, למרות שלרגע לא השליתי את עצמי שאצליח. "אין לי זמן לדחוף עוד חברותא..."

שלומי חייך חיוך רחב. "ידעתי שתסכימו," אמר. "בואו תפגשו אותם, הם בכניסה לבית המדרש". למרבה הרוגז ההתלהבות שלו היתה מדבקת, ומצאתי את עצמי מסתקרן, בניגוד לרצוני, איך יראו שני התלמידים הטריים – תיכוניסטים ממותגים שהגיעו לכאן במקרה? בוגרי ישיבות קטנות שנראים כאילו לא חייכו בארבע השנים האחרונות? ואולי זוג חוזרים בתשובה, שהחליטו ללכת ללמוד בישיבה רגע אחרי שחרורם מצה"ל?

שני הבחורים שדיברו זה עם זה ליד הדלת לא נכנסו לשום קטגוריה. למעשה, גם ביניהם לא היה דבר משותף: האחד, בלונדיני נמוך בחולצה מהוהה של ישיבת "ארץ א-ל עולם" וכיפה ירוקה גדולה, קיפץ על כפות רגליו בהתרגשות, ונדמה היה שרגליו רק מחפשות תירוץ לצאת מהסנדלים. השני היה בחור גבוה, כהה ומחודד פנים, שעטה את ההבעה המהוססת-חוששת שלרוב מאפיינת את בני שיעור א' בשבוע הראשון, והערכתי שרק השעון שעל ידו עלה יותר מכל בגדיו של חברו. בדבר אחד לא הטלתי ספק: השיחה שבה היו שקועים והקרבה בה עמדו העידו שהם חברים טובים.

כשהתקרבנו – שלומי מדלג, יהודה ואני נשרכים בעקבותיו – הסתובבו שניהם לעברנו, הבלונדיני בציפיה נלהבת והכהה בנימוס מבויש.

"אלה נתנאל ויהודה", הכריז שלומי, כאילו הוא מציג צמד זמרי-על. "הם יהיו החברותות הבוגרות שלכם. תכירו: נתנאל –" הוא דחף לעברי את הגבוה – "זה פינוקיו. ויהודה –" הוא משך את יהודה לעבר הנמוך – "תכיר את פיטר פן. אני בטוח שתלמדו מצוין ביחד בשנה הקרובה."

ובלי לומר שלום הוא הסתובב והלך.

***

"אז הייתי יכול להסתדר גם בלי ההיקש של דיני ממונות ודיני נפשות..."

שבועיים של לימוד יומי עם פינוקיו היו בהחלט די זמן להבין למה שלומי הגדיר את תפקידי כ"לשמור עליו בישיבה".

"...אבל אני רוצה להכניס את חיוב שלושה דיינים גם באופן של "עירוב פרשיות". מובן התירוץ?"

פינוקיו התנער מהרהוריו למשמע השאלה. "מה? כן, מובן, בטח מובן", אמר במהירות, ועוד לפני שסיים לדבר כבר נוספו לאף שלו כמה סנטימטרים. "זאת אומרת..." מלמל. "לא לגמרי הבנתי. אתה יכול להסביר שוב?"

"זה לא ממש מסובך", ניסיתי להרגיע אותו. "תקרא שוב, מתחילת השורות הרחבות."

"לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ובדין הוא דבעי מומחין", נאבק פינוקיו בלשון התוספות, ומישש את אפו, בודק כנראה אם הוא החל להתקצר בחזרה.

שלושה ספסלים לפנינו לא נראה שיהודה מצליח הרבה יותר. "פיטר פן," הוא נאנח בפעם השלישית בסדר הנוכחי, "אתה מרחף."

"לא נכון", הכחיש פיטר פן. "אני עוקב אחרי כל מילה. הכוזרי אומר שיציאת מצרים היא בחינת בריאת העולם, במובן ש... אה..."

יהודה הניח את היד על כתפו של פיטר פן ומשך אותו בחזרה אל המושב. "מה שהכוזרי אומר..." הוא התחיל להסביר, אבל אז פינוקיו שלח מרפק קשה אל מתני. "אני חושב שהבנתי", הכריז בשמחה, והפעם אפו נותר באותו גודל.

***

תחת התואר הסתמי "מזכיר", אחראי שלומי על מגוון רחב של נושאים בישיבה, החל בדאגה לשבו"שים, עבוֹר בשמירה על קשר עם בוגרים, המשך במציאת עבודות קטנות לאברכים וכלה בשמיעת תלונות על האוכל. כל זה, בצירוף נטייתו לא לעמוד באותו מקום למעלה מחמישים שניות, גרמו שכמעט חודש נכשלנו בניסיון לתפוס אותו לשיחה רצינית, עד שיהודה החליט שנלך אליו הביתה.

הוא פתח לנו את הדלת שניה בודדת אחרי שצלצלנו בפעמון, הניח את אצבעו על השפתיים, טפח בידו הימנית על גבה של התינוקת שהחזיק בידו השמאלית והוביל אותנו אל הסלון. חיכינו כמה דקות עד שהוא חזר, בלי תינוקת אבל עם שתי כוסות קפה בידו האחת וצלחת עוגיות באחרת.

"לפני שתספרו לי למה באתם – עוד לא שאלתי איך הולך עם החברותות המצוינות שנתתי לכם. חבר'ה מעולים, נכון? הרב חיים אמר לי ש..."

"האמת שבדיוק בשביל זה באנו", קטע אותו יהודה – צעד שהיה מתפרש כחוסר נימוס, אלמלא ידענו שלושתנו ששלומי מסוגל את המונולוג עוד כמה דקות. "אנחנו מרגישים שזה קצת לא עובד. אולי שני החבר'ה האלה לא מתאימים לישיבה."

"לא מתאימים מצד מה?" שאל שלומי.

"פיטר פן לא לוקח שום דבר ברצינות. הוא מאחר בלי סוף – אין לו בכלל שעון. מדבר על משחקים כל הזמן. חצי מהזמן רואה סרטים מצוירים באייפון של פינוקיו. הרבה פעמים הוא עף הביתה בערבים וחוזר עייף. להמשיך?"

העדפתי לא לתת לו הזדמנות. "גם פינוקיו – אני לא מרגיש שהגמרא מעניינת אותו, אנחנו מדברים חצי מהסדר. אני מסביר לו כל תוספות שבע פעמים, עד שהוא מבין או שאני מתייאש. הוא גם..."

שלומי הרים יד כדי לעצור אותי. "תגיד," הוא פנה ליהודה, "כשהוא נמצא אתם לומדים טוב?"

יהודה הנהן בחוסר חשק. "האמת שהוא מבריק. יש לו זיכרון טוב וקושיות חזקות. אבל..."

"ופינוקיו כן לומד לפעמים?" קטע אותו שלומי.

חייכתי. "האמת שכשמגיעים לאגדתות הוא מתעורר; אנחנו פותחים מהרש"א, מהר"ל, פעם אפילו פתחנו אורות הקודש בגלל תוספות."

"אז הם כן מוכשרים", אמר שלומי בטון מנצח.

"אין הכי נמי", עניתי בעצבנות קלה, "אז תכתוב להם בתעודה שיש להם פוטנציאל לא ממומש."

"יש הרבה שקשה להם בהתחלה, ואחרי כמה חודשים הם משיגים את כולם", התעקש שלומי. "להזכיר לך את החודשים הראשונים שלך בישיבה?"

"זה לא דומה," התעלמתי מהעקיצה. "הבעיה היא הגישה. אני באתי בשביל ללמוד, והיה לי קשה; הם נראים כאילו הם הגיעו לישיבה כדי לדחות גיוס, או סתם כי זה נראה להם מגניב, לא כי אכפת להם מהתורה."

שלומי הזדעף. "ואתה תקבע למי אכפת מהתורה ולמי לא?"

שתקתי. יהודה כרסם עוגיה.

"ולגבי שני החבר'ה האלה. אני מודה שזה אתגר; התחלתי לומר קודם שהרב חיים אמר לי שהם לא שרדו אף חברותא לאורך זמן – חוץ מאשר אחד עם השני ועם שניכם. הם מאוד נהנים איתכם, דרך אגב. אבל אם נראה לכם שהם לא רוצים ללמוד אתם טועים. עם כל הכבוד ליכולת האבחנה שלכם, דיברתי איתם כמה פעמים, לפני שהם הגיעו לישיבה וגם אחרי. כל מה שהם צריכים זה מישהו בוגר שיכניס אותם לעניינים."

"בסדר, אבל למה דווקא אנחנו?" שאל יהודה. "זה לא שאנחנו, במחילה, שני הבחורים המבריקים והמוכשרים בישיבה. למה שלא ילמדו עם..."

"שתי סיבות. ראשונה", שלומי זקף אצבע, "היא שאתם שנים מהבחורים הכי סבלניים בישיבה, והסבלנות חשובה מכישרון בהקשר הזה – ולא שאין לכם כישרון", הוסיף באדיבות, וזקף עוד אצבע. "השניה היא ששניכם חייבים לי טובה."

זה היה צפוי ומרגיז אך נכון. דוד, החברותא הבוגר ששלומי סידר לי באמצע שיעור א', אחרי שאחד הקודמים התחתן והשני התגייס, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שאני עוד בישיבה. גם יהודה, ידעתי, שפך את לבו על הספה הזו לא פעם בחודשים הראשונים שלו בישיבה.

"ובכל מקרה", סיכם שלומי, "זמן חורף עוד חודש נגמר. יש לכם עוד מקסימום חצי שנה איתם. אבל חכו ותראו", הבטיח וליוה אותנו אל הדלת, "אתם עוד תבואו להודות לי".

***

דילגתי מעל שלוש המדרגות שבכניסה לבית המדרש, ומיהרתי לעבר המקום שלי. החיפזון ורגשי האשמה התגלו כמיותרים – פינוקיו לא הקדים אותי.

גם המקום שליד יהודה היה פנוי עד שהתיישבתי בו. יהודה הרים את הראש מהגמרא בשמחה, שהפכה לאכזבה קלה כשראה שזה אני. "גם אתה לבד היום?" שאל בהשלמה.

"ארבע דקות איחור קטנות על פינוקיו. הוא בטח עוד לא סיים את ארוחת הערב. אני מבין שפיטר פן לא כאן?!"

"אמר לי שיש איזה שיעור של ראש הישיבה-התיכונית שלו באיזה מקום, ועף מפה מיד אחרי ערבית. תקשיב," הוא הנמיך את קולו, "לגבי מה ששלומי אמר לנו..."

יד קטנה וכבדה הונחה על כתפי. "נתנאל," אמר פינוקיו באזני, "אתה יכול לבוא לדבר איתי בחוץ?"

רציתי לשאול אם זה יכול לחכות עד אחרי הלימוד, אבל הבעתו היתה מוטרדת מדי, אז הותרתי את יהודה לבדו ויצאתי בעקבות פינוקיו אל הסככה הסמוכה לבית המדרש. פינוקיו תופף במתיחות על רגלו, ואני הרמתי מבט דואג אל החלון, בתקוה שהצליל לא מפריע ללומדים.

"אני רוצה לעזוב", אמר פינוקיו אחרי שתיקה קלה. "אני חושב..." הוא היסס, "אני חושב שאף פעם לא אהיה תלמיד חכם אמיתי."

"למה אתה חושב ככה?" שאלתי בפליאה מדומה., ובלב התלבטתי אם לשחק עד הסוף את תפקיד הבוגר המעודד, או לדחוף אותו להגיע למסקנות הנכונות.

"אני מרגיש שכלום לא הולך לי. אני לא מצליח להתרכז, לא זוכר טוב את מה שלמדתי, לא מבין את שיעורי העיון..."

"ואתה חושב לעבור לישיבה אחרת? סגנון חסידי יותר, או..."

"לא. אני חושב להתגייס. דיברתי עם שמעון ויואב קודם – בגלל זה איחרתי לך –"

נאנחתי בשקט. מיום ששבו לישיבה, ראיתי את שמעון ויואב בבית המדרש מעט מאוד פעמים; הרבה פחות מאשר בחדר האוכל, למשל, שם נהנו להעיר בעוקצנות לעוברים ושבים, להתלונן בקול על האוכל ולספר למשועממי שיעור א' סיפורי גבורה מהצבא.

"– ואני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב."

"ובצבא יהיה לך קל פתאום?" הקשיתי. "זה דורש הרבה יותר מאמץ – בודאי פיזי ולפעמים גם נפשי."

"כן – אני חושב ששם אני אצליח", אמר פינוקיו בהתלהבות. "כי כוח רצון יש לי, הבעיה היא שאני לא מתאים ללימוד תורה". בעקבות החיוך שלא הצלחתי להסתיר הוא פזל אל אפו המתארך, והתלהבותו נמוגה. "על מי אני עובד?" הוא אמר בשקט. "בצבא הכל פשוט יותר: אין לי ברירה, אומרים לי מה לעשות בכל רגע. בישיבה אני מרגיש כמו סמרטוט כל פעם שלא הצלחתי לקום בבוקר, או כשאני מסכם את היום ומגלה שחצי ממנו התבטלתי."

"וזה מה שאתה רוצה, להיות בובה על חוט? לעשות דברים כי מכריחים אותך ולא כי אתה בוחר?" שלושה ימים קודם ניסיתי לשכנע את שלומי בדיוק במה שפינוקיו אמר, ופתאום כבש אותי להט הפוך. "תקשיב לי, פינוקיו. אם אתה רוצה להתגייס כי חשוב לך להיות בצה"ל אין לי מה לומר לך, אבל אם אתה מחפש מקום שיהפוך אותך לבנאדם כדאי שתפנים: בחיים אין פיות ואין אבקות קסמים. אתה יכול להחליט שאתה מנהל לעצמך את החיים, או להשתחרר עוד שלוש שנים רק כדי לחפש מישהו שיתן לך פקודות."

"ואל תטעה", הוספתי אחרי שתיקה קצרה של שני הצדדים, "לחשוב שלכולם קל חוץ ממך. כל אחד שבר שיניים על הגמרא בהתחלה; לא רק יהודה ואני, אפילו הרב חיים. מי שבשיעורים הגבוהים פה הם לאו דווקא הגאונים, אלא המתמידים. אתה לא נופל מהם ביכולת, אתה רק צריך לקחת את עצמך בידיים. כן, רצית לומר משהו?"

פינוקיו לא ענה, ואני הבנתי שכנראה הייתי קצת קשה מדי איתו. ניסיתי לחשוב על משהו מעודד לומר לו אבל לא מצאתי, אז אמרתי בשפה רפה שהוא מוזמן לבוא ללמוד וחזרתי אל בית המדרש.

כשהלכתי לפנימיה, שעתיים מאוחר יותר, הוא עוד ישב על הספסל.

***

אחת. שתים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע.

יצאתי מהמקוה ומהרתי להתנגב וללבוש את בגדי החג. שערי היה רטוב, אבל אוויר הלילה היה חמים, וגם ההליכה לישיבה לא ארוכה.

"נתנאל!"

הסתובבתי. פיטר פן יצא מהמקוה, ומיהר אחרי בריצה קלה. עיניו ברקו ושערו עוד טפטף כשהשיג אותי והתחיל ללכת לצדי, מתאים את צעדיו הקטנים לצעדי.

"אף פעם לא הצלחתי ממש ללמוד כל ליל שבועות", הוא אמר בהתרגשות. "תמיד הלכתי לישון, או שסתם דיברתי עם חברים. אבל הלילה..."

הנהנתי. מיד אחרי שסיימתי ללמוד עם פינוקיו, הוא התיישב עם פיטר פן בספסל שלפני, וקצת הופתעתי לראות שהם כמעט לא קמו, מלבד כדי לבדוק משהו בספר רחוק, או לשאול את הרב יעקב שאלה.

"יש משהו באווירה של הישיבה שמשנה אותך", המשיך פיטר, ולא ידעתי אם זה צליל בוגר יותר בקולו, או רק צרידות שנובעת מחוסר שינה. "כשאני רואה אנשים כמוך וכמו יהודה שלומדים כל היום זה גורם לי... לא יודע, לרצות ללמוד. אתה בטח לא מבין למה אני מתכוון, כי אתה היית כזה עוד לפני הישיבה, אבל..."

המילים צבטו לי בלב באופן מוזר. רציתי לספר לו על הסדרים השלמים שחיסרתי בשיעור א', ועל איש התחזוקה של הישיבה שלגלג עלי אחרי שמצא אותי ישן פעם אחר פעם. ואולי גם שאני עוד לא תמיד מבין את שיעורי העיון, וששבוע שעבר פתחתי סוגיה שלמדתי בתחילת הזמן ולא זכרתי ממנה כלום. אבל לפני שהצלחתי לברור מילים גיליתי שאנחנו כבר בפתח בית המדרש. פיטר פן פתח את הדלת בתיאטרליות אופיינית, ונכנסנו פנימה.

ההמולה קצת פחתה, אך כולם עוד נראו ערניים ובורקי עיניים. כוסות הקפה האחרונות כבר נשתו, כשהגבאים הצליחו למצוא בחור שישן לכמה שעות, כדי שיברך בקול ברכות השחר. במזרח עלה שחר סגול וחגיגי, והחזן פתח: "הודו לה' קראו בשמו".

למוד ניסיון מהשנים הקודמות, כשמוטי התחיל בפסוק הראשון של מגילת רות קמתי מהספסל והתחלתי לפסוע הלוך ושוב לאורך בית המדרש. כצפוי, בקרב היושבים יכולתי לראות כמעט מיד עיניים מזוגגות, עפעפיים  נעצמים וראשים נשמטים. בדיוק כשעברתי לידו, רעש עמום של עץ מתנגש בעץ העיד על פגישת סנטרו של פינוקיו והסטנדר.

חייכתי. בערך בחצות, בין דף גמרא למשנהו, אמר לי פינוקיו שהוא לא סובל מעייפות. "אין סיכוי שאני אנקר בתפילה, לילה עם שינה או בלי", הצהיר, והוסיף לנגד גבתי המורמת שאני מוזמן לנער אותו אם הוא נרדם בתפילה. עניתי לו מיד שמתוקף תפקידי כחברותא בוגר, הייתי עושה זאת גם בלי הזמנה – אבל עכשיו הוא נראה כה צעיר ומותש שכאב לי הלב להעיר אותו.

ובכל זאת, רות כבר ליקטה שיבולים, לדברי מוטי, ומי אם לא אני ידאג שהוא לא יחמיץ את זה. ניערתי אותו בעדינות. כתפו היתה חמה ורכה.



ישיבה פנטזיה ואגדות תורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג סיון ה´תשע"ה  
הקונפליקט לא מאוד חד, אבל אני ממש אוהב את הקונספט. ממש ממש.
תודה.
כ"ג סיון ה´תשע"ה  
זה היה עובד גם בלי ההקבלות, אבל הקשר לאגדות הופך את הסיפור הזה לכייפי במיוחד.
תודה!
כ"ג סיון ה´תשע"ה  
אהבתי את הרעיון. דרך מרעננת וחיננית לומר אמירה מוכרת. אהבתי גם את הביצוע, כמובן אבל כן היו שם כמה כשלים- לפעמים זה הרגיש קצת מאולץ, או מתבקש מדי.
משפט הסיום מעולה.
שכויעח וזה:)
כ"ג סיון ה´תשע"ה  
נורא נורא אהבתי.
אפשר היה ללכת עם זה עוד הרבה, פיטר פן בטח לא ממוצה (וגם לא מגיע לסוף), ופינוקיו יכול לעבור בדרך הרבה יותר, אבל נורא אהבתי.
שכויעך.
כ"ג סיון ה´תשע"ה  
אם אתה מתכוון להמשיך בז'אנר, אני מזמין סיפור על הנסיך הקטן.
כ"ג סיון ה´תשע"ה  
הסוף שובה לגמרי.

ומה שקודמיי וכו' וכו', תודה!
כ"ד סיון ה´תשע"ה  
מחמם את הלב לקבל כ"כ הרבה תגובות - גם, כמובן, בגלל הפרגון, וגם כי כיף לראות את האתר חי פתאום.

אזמרגד - הרבה מההשראה היא ממך, עם אקסמן.

גם אני חושב שזה קצת ישיר ודידקטי, לא הצלחתי להמנע מזה. וגם אני אוהב את הסוף.
כ"ד סיון ה´תשע"ה  
וכיף לחפש בדרך את כל הרמזים לאגדות.
אני אשקר אם אני אגיד שאם לפיטר היתה איזה חברה בלונדינית, וחבר'ה קצת אבודים, והוא היה אומר על משהו, שלעולם לא, אז לא הייתי קצת יותר מרוצה ממנו. בינתיים הוא קצת ברקע.

פינוקיו הוא באמת הדמות העיקרית יותר. ומאוד אהבתי שבסוף הוא הופך להיות בייניש אמיתי. סיום טוב מאוד.

תודה.
כ"ה סיון ה´תשע"ה  
הספור גאוני. (וכבר אמרתי לך את זה).
הן הרעיון והן הבצוע יוצאים מן הכלל.
אבל הספור יהיה הרבה יותר טוב אם תוותר על שני דברים: האף המתארך וסנטר העץ.
אם תוותר על שני הדברים האלה הספור יהנה מדו-משמעות ומשני עולמות. אפשר יהיה לקרוא אותו כספור ריאלי על שני בחורי ישיבה (עם שמות שלא כ"כ מאפיינים בחורי ישיבה, מילא) והחבור לפינוקיו ופיטר-פן יהיה פרפרזה. ואפשר יהיה לקרוא אותו כספור על פינוקיו ופיטר פן עצמם. כך הוא יהנה מכל העולמות.
אלה שני הדברים היחידים שצריך לשנות, וגם עליהם לא צריך לוותר לגמרי. אפשר פשוט לעמעם אותם. כגון: "נשמע קול שמזכיר התנגשות של שני גופי עץ, כשסנטרו הקשה של פינוקיו פגע בסטנדר שלו". וכד'.
כך תרויח ספור דו-משמעי.

באהבה
אבא
כ"ט סיון ה´תשע"ה  
ואיתי חסך לי את התגובה- מצטרף לדבריו.
כ"ט סיון ה´תשע"ה  
מצטרפת לנהנים מהסיפור.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד