בנושא
בכרם
חדשות
 
זכרונות / צועדת
בביכורים מאז ל´ ניסן ה´תשע"ה

היא נועצת בה מבטים. הן במלחמת עיניים, שאין לדעת מי תנצח בה. זו בסך הכל מקלחת, מה היא מפחדת. לא יקרה לה כלום היא יודעת, אבל בעצם היא לא. היא מורידה את החולצה, ואת הגופייה ואת החצאית ואת הבגדים התחתונים. היא משילה מעליה את הנעליים והגרביים ואת התכשיטים והגומייה. היא מקפלת אותם יפה, קושרת את השרוכים של הנעליים ביחד שלא יאבדו לה. היא עומדת מול המקלחת ומנסה להכניס רגל. היא מנסה, באמת שהיא מנסה, זה לא נעים להישאר מלוכלכת. אף אחת לא אוהבת להישאר מסריחה. היא מותחת את היד, מכוונת לאשנב שקבוע על יד הטוש. רוצה להיאחז שם, למשוך את שאר הגוף בעקבות היד. היא לא מצליחה להזיז אותה. היא מנסה עוד כמה תנוחות בכמה איברים שונים שמסרבים לנוע. מה קרה פתאום, היא מוכיחה את עצמה. למה פתאום עכשיו את נזכרת בזה, למה עכשיו את מפחדת. את הרי מוגנת פה אין מה לדאוג. היא בוהה בקרמיקות שמעטרות את שפת המקלחת, עוברת במבט על הסבונים. יש עליהם פיקוח, כתוב 'לא נוסו על בעלי חיים'. מהטוש הזה יוצאים מים, היא נזכרת בתשובה שנתנה לה המדריכה שעשתה להם סיור כשהגיעו הנה. המדריכה הזו הסתכלה בה מוזר, היא לא הבינה למה מכל השאלות שיכלה לשאול בחרה דווקא בזו. למה שיצא מפה משהו אחר היא תמהה, היא לא הבינה. היא צריכה כבר להיכנס, יש תור של בנות אחריה והנה רבקה דופקת על הדלת, שואלת למה היא מתעכבת כל כך. מעניין מה היא תאמר אם היא תדע שעוד לא נכנסה. הבגדים מסודרים על השיש, הנעליים על הרצפה. הם יחכו לה שתחזור. את כבר לא שם היא מזכירה לעצמה. את פה אין לך ממה לפחד. תכנסי כבר, זו לא המקלחת הראשונה שלך מאז. היא יודעת שיהיה לה קל יותר אחרי שתכניס איבר כלשהו, תפרוץ דרך לשאר חלקי הגוף. אני לא מסוגלת, היא פורצת בבכי ומחליקה אל הרצפה. אני לא אני לא אני לא. חיה, דופקים לה. את בסדר את מתקלחת יש פה עוד בנות שרוצות להתקלח אולי תצאי כבר? והיא ממררת אמא ויענקלה ואברמי ומוישי ואני. אני לא ידעתי אני חייכתי אליכם נופפתי חשבתי שניפגש עוד כמה דקות. אמא כמה דקות יעברו מאז? אני לא ידעתי, ראיתי אתכם עולים ולא ידעתי. אני לא אתרחץ. בחיים אני לא נוגעת בסבון. לא נוסה על בעלי חיים כתוב, אבל ממה זה עשוי- הם לא כתבו. חיה, הדפיקות מתגברות, חיה זו שולמית את בסדר את רוצה שאכנס? אני לא חיה אני מזמן כבר לא. אני רק גוף אין בי כלום חפשו את חיה במקום אחר. בי יש רק מוות. חיה, שולמית לוחשת לה מעבר לדלת. לכו בנות אני אדבר איתה. חיה הן הלכו את יכולה לפתוח לי בבקשה. חיה זוחלת אל הדלת שולמית תצילי אותי שולמית. חיה אני יכולה לפתוח? שולמית תפתחי שולמית תצילי אותי. הדלת נפתחת חיה, היא מחבקת אותה חזק. הכל בסדר את מוגנת הכל נגמר. זה רק התחיל היא בוכה שולמית אני לא מסוגלת שולמית זו מקלחת.



יום הזכרון לשואה ולגבורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לצועדת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ו´ אייר ה´תשע"ה  
זה מרגיש לי, לא יודע, כאילו הדימוי קיבל ממשות והפך להיות עצמו, כאילו אין פה אנשים ואין פה זכרונות ואין פה סיטואציה אמיתית, אלא דימוי שרשום עליו ´מקלחת´, ואין לנו מושג מי הדמות, ולמה היא חוששת ממקלחות (איך יתכן שהיא הייתה בתאי הגזים וגם שרדה?) וכן הלאה וכן הלאה.
אבל דימוי, נו, יש בו ממשות מצד עצמו. וגם זה משהו.
יהודה
י"ג סיון ה´תשע"ה  
כי כנראה רק לי זה היה מובן... בכל זאת זה עבר לי בראש ואתה לא יכול לדעת איך קישרתי.
אז מבחינתי היא עברה את הסלקציה- "אני לא ידעתי אני חייכתי אליכם נופפתי חשבתי שניפגש עוד כמה דקות."
היא שמעה והריחה מה קרה, ולכן מפחדת מזה. לא הייתה במקלחות בעצמה.
מקבלת את הערותייך,
תודה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד