בנושא
בכרם
חדשות
 
אליסיה / אז מה
בביכורים מאז כ"ג ניסן ה´תשע"ה

נהג האוטובוס הוא אפרו-אמריקאי מזדקן, דומה קצת לבוב מארלי ששיבה מתחילה לזחול במעלה הראסטות שלו. לחרדתה, כל מה שהיא מקבלת ממנו הוא מבט חומל: "'צטער, גיברת, פשוט זה אסור לי לקחת עוד נוסעים. תאמיני לי, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להשאיר אשה לבד במיד-טאון".
"בבקשה", היא מתחננת, "הבת שלי מחכה לי בצ'אטווד, אין לנו דרך אחרת להגיע הביתה, אני אם-חד-הורית. בבקשה?"
הוא מושך את כתפיו שוב, כולו חוסר אונים. "בשבילך זה נסיעה, בשבילי יכול להיות שזה מפטרים אותי. אני כל כך מצטער". הקול שלו קצת עולה בטונים בסוף המשפט האחרון. הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר. היא לא יכולה אפילו לכעוס עליו באמת.

ההבנה שלה, כמובן, לא עוזרת כלום: הלב של ג'ואנה נופל כשהנהג סוגר את הדלת והאוטובוס מתרחק משם.
"לך לעזאזל, רוֹבּ", היא לוחשת לעצמה. מתנדנדת בתוך עצמה היא חוזרת על זה שוב ושוב, כאילו זו תפילה, כאילו שתפילות עושות אפילו חצי עבודה: "לך לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל".
לעזאזל, איך היא תגיע בזמן לאליסיה.

אליסיה יושבת כרגע בחצר הפנימית של בית הספר בצ'אטווד והפה שלה מכווץ לצד אחד – סימן מובהק שהיא שקועה במחשבות. למה ג'ואנה לא הגיעה עדיין; האם יש מקום בבית הספר בו היא יכולה להטעין את סמארטי לפני שעובדי בית הספר האחרונים יצאו והיא תצטרך לחכות לג'ואנה בשדרה; מה היא תעשה אם החושך והשלג יגיעו לפני ג'ואנה? אולי היא יכולה ללכת ברגל הביתה, כמו בספרים על המתיישבים. כן, לכרבל את עצמה במעיל החום וללכת כל הלילה בראש מורכן מול הסופה. כשהיא תגיע בשלוש בבוקר אחרי שחצתה את כל הפרבר ברגל, היא תנער הר של שלג מהמעיל ותקרא בקול: "יקירה, הגעתי סוף סוף!"
כמה חבל שלא תוכל לחמם רגליים יגעות מול האח הבוער: ג'ואנה חוסכת עצי הסקה השנה והן ישנות כל לילה יחד במיטה כדי להתחמם.

המבט של אליסיה תועה בין המסדרון, הלא הוא רצון להטעין את סמארטי, לבין השער בו ג'ואנה אמורה להופיע כל-רגע-כל-רגע. בסוף היא נכנסת חזרה פנימה אל החום היחסי של המסדרון, ואל שקע מזדמן שמטעין את הסוללה של סמארטי מספיק כדי להתקשר.

ג'ואנה עונה מיד בדציבלים גבוהים של עליצות.
"מה שלומך, עוגייה מתוקה שלי?"
"אני מצטערת חמודה, האוטובוס היה מלא וחיכיתי לאוטובוס הבא. אני עוד עשרים דקות אצלך, טוב מתוקה?"
"כן, כן, תישארי בפנים. אם בית הספר נסגר חכי לי ליד השער"
"אל תדאגי, בטוח יישאר מישהו לשמור עליך עד שאני אגיע"
"אוהבת אותך חמודה, את קרן האור הקטנה שלי".

היא מנתקת את השיחה ונועצת בשמשת האוטובוס מבט חמוץ ומריר. השמש צונחת מהר מדי אל האופק ופתיתי שלג מעטים ורומזניים כבר מבשרים לילה של ינואר. לו הייתה יכולה הייתה משחדת את נהג האוטובוס שייסע מהר יותר. לא שיש לה ממה לתת, כן? את דמי המזונות, כך נטען במשפט, היא מבזבזת על -

"מריחואנה?" היא שואלת באי אמון את ארצ'י, חוקר המשטרה של התחנה המקומית.
"לצערי כן", הוא מקריא מתוך הטופס: "חשודה באחזקת של מריחואנה. כמות לא גדולה", הוא מוסיף בטון מתנצל.
ההתנצלות שלו אמיתית: ארצ'י הוא בחור טוב, לכל הדעות ברחוב שלה או ברחובות הסמוכים. הגון, טוב לב, נשוי חמש עשרה שנים לאותה אישה, שלושה ילדים מתוקים. אם לא די בזה הוא גם הרוח החיה של מועדון הריקודים המקומי, בלי להתחשב ברגל פגומה שנגררת תמיד אחריו. בקצרה, בארץ בה חמישים אחוז ממשקי הבית הם של בודדים, ארצ'י הוא אי מקסים של שמרנות אנכרוניסטית.

אותה שמרנות מחמירה כרגע את פניו. "בינינו" הוא רוכן לעברה "הייתי אומר לך שאני לא יודע מה קורה ולא משנה לי, אבל אם יש לך כפות ידיים ירוקות בבית את יודעת איפה כדאי שהן תהיינה עוד חצי שעה. הייתי אומר לך, אבל לא השאירו לי ברירה. הנהלים, כלומר".

היא מותחת ידיים רועדות ואדישות ומביימת על הספה התפרקות של מי-היה-מאמין-שבזה-תאשימו-אותי. השוטר שליווה אותו נכנס לחדרי המגורים, בעוד ארצ'י מחפש באזור הכניסה. מבעד לדמעות מזויפות היא רואה אותו מחטט בידיים מיומנות בארונות המטבח, עובר לכוורת בסלון, לארונית שמעל הטלוויזיה. לרגע הוא לגמרי מהסס ואז הידיים שלו נעות שמאלה ולוחצות על הדלת הקפיצית החבויה.
"אני מצטער" הוא כמעט לוחש כשהוא שולף משם חבילה עטופה נייר לבן. ג'ואנה נועצת בו מבט חצי נבוך וחצי מאשים.
"לא פגעתי באף אחד!" היא מטיחה בו.
"אני יודע, פשע ללא קורבן" הוא חוזר על המנטרה. "אבל, הנהלים. אין לי ממש ברירה. אני באמת באמת מצטער."
"זה כלא, נכון?" היא חופרת בכריות הספה בלחץ.
"במקרה שלך דווקא לא בטוח", ארצ'י מנסה להרגיע. "השופט יהסס לתת מעצר בפועל לאם חד הורית"
היא לא טורחת לומר לו מה היא חושבת עליו. העיניים שלה דוקרות במקום וארצ'י מתכווץ מעט.
"את יודעת?", הוא אומר פתאום, בטון כמעט מעודד, "שני ההורים שלי ישבו בכלא, כל אחד בתורו. המשמורת עברה ביניהם כמו פינג - פונג. נורא, אבל לא סוף העולם. איכשהו התגברתי על התקופה הזו".
"אז זה מה שאתה מאחל לאליסיה?" היא יורה בו.
"אני מאחל לאליסיה את הטוב ביותר", ארצ'י עונה בקול שקט. "ואל תדאגי, היא לא תדע כלום".

אז אליסיה באמת לא יודעת. היא לא יודעת שג'ואנה יושבת במעצר ללילה עד שאחותה באה לשחרר אותה בערבות. היא לא נמצאת באולם בית המשפט כשג'ואנה כפופה ואילמת מול השופט שסורק את בשרה במסרקות של מוסר על התנהגות שלא מתאימה לאם-חד-הורית שהתעקשה שהמשמורת תהיה אצלה.

מה היא תאמר לו. איך לתאר מאות ערבים שקטים ובודדים בהם היא יושבת ליד אליסיה הישנה, חולקת איתה שמיכה אבל לא מסוגלת להירדם? ערבים של בדידות מוחשית כמו אדי הנשימה שלה לאור המנורה. שוב ושוב הכל מסתחרר בספירלה אל הנחמה שהיא לא רוצה אבל אין לה אחרת ואין שום סיכוי לניסיונות הנואשים שלה להתנגד. אם רק מספיק קר או די רע – עוד ערב מתכלה אל התקרה, מתערבל בצורות אקראיות.

מה אתה אומר לי, אדוני השופט, שאני אמא נוראית? זה לא חדש. כבר הבחירה הראשונה שלי כאמא פגעה באליסיה עד סוף חייה. אז מה אם אני נוראית, אני עדיין אמא ועדיין הלב שלי פורח רק ברגעים כמו זה, כשאליסיה מחייכת אלי באושר ורצה אלי מזרועותיה של המנקה של בית הספר. עדיין הלב שלי קורס תחת העיניים האלו והחיוך המתוק שרועד מעט בקצוות: כבר קר לאליסיה, בבירור.

ג'ואנה בודקת בייאוש את לוחות הזמנים דרך הטלפון. היא לא הספיקה, קו האוטובוס האחרון כבר עבר, הבא יהיה בבוקר וכל כך קר. גם מונית לא באה בחשבון. לא בגלל שזה בזבוז; היא מוכנה לשלם כל סכום כדי לא להילכד פה על השדרה הראשית בלילה המושלג והקפוא הזה. עניין של ריאליות: אף נהג מונית לא יעיף מבט אחד אל כרטיס האשראי שלה, המקבילה הכספית לחור שחור.

בפעם השנייה תוך שנה היא נדחקת אותה אל אותה פינה, אל התסריט ממנו פחדה ברגע בו האוטובוס נטש אותה בתחנה. ושוב התסכול – אילו רק האופל הכחולה שלהם הייתה עדיין ברשותה.

"לקחת את האופל שלי? אי אפשר לעקוף את זה איכשהו?" ג'ואנה מתחננת לארצ'י במשרד שלו, יומיים לפני המשפט. "איך אני יכולה גם לעבוד שעות שירות וגם להיות בלי רכב?"
"אני ממש מבין אותך, ג'ואנה", ארצ'י נאנח "אבל זו לא החלטה שלי. המחוקק חושב שמי שעובר על חוקי אחזקת הסמים עלול גם לנהוג כשהוא תחת השפעה שלהם. לא אני החלטתי על העונש הזה. אלו – "
"הנהלים" ג'ואנה השלימה בייאוש. "לא יכולת להזהיר אותי מראש? לא יכולת להחליק פעם אחת? אתה מבין איפה זה שם אותי?"
"לא יכולתי" ארצ'י נשמע מהוסס "אפילו לי קשה למסמס עניין כזה, מלמעלה שמים עין פקוחה במקרים בהם כבר – "
"כשכבר מה? מה קרה כבר?" כעס צורב שוטף את לחייה: ארצ'י ידע מראש איפה המחבוא שלה. מישהו אמר לו איפה לחפש. מעטים האנשים בסביבה שמכירים את הבית שלה טוב כל כך.

"רוֹבּ!" היא צורחת לתוך האפרכסת כדי להתגבר על שריקת הסופה. הרוח הקרה והחותכת מכריעה את ההתלבטות: יהיה המחיר אשר יהיה, הן לא יכולות להישאר כאן.
"כן, ג'ואנה?" רוב מופתע (תמיד היה מופתע. באיזשהו שלב הוא התמקצע בזה), "לכבוד מה התקשרת?"
"תקשיב, אליסיה ואני תקועות בבית הספר ע"ש ג'ורדן. האוטובוס הבא יהיה רק בבוקר ומתחילה כאן סופה לא נורמאלית"
"ו – "
"ואנחנו תקועות וקופאות כאן! מה 'ו - '?"
"את לא יכולה – "
"לנסוע בדרך אחרת? לא, רוב, אני לא יכולה. האופל מוחרמת לחצי שנה".
"בקיצור, את רוצה שאבוא לאסוף אתכן?"
"ותיקח אותנו לבית שלי"
שתיקה בצד השני. אחר כך, "אני מבין".
"תמיד היית טוב בלהבין בסוף", ג'ואנה מנתקת.
"תחזיקי מעמד, סוכרייה שלי" היא אומרת לאליסיה. "אבא שלך יבוא תוך רבע שעה לאסוף אותנו"

אחרי רבע שעה קפואה ורועדת, בדיוק בזמן שג'ואנה ניחשה, רוב מגיח דרך השלג המסתחרר. טנדר לבן, ענק ומשדר ענייניות.
הדלת נפתחת ורוב שואג אליה "תעלי את אליס! שיגעון מה שהולך פה!".
אליסיה כבר תשושה מקור, וג'ואנה צריכה להרים אותה שתטפס על המדרגה הגבוהה. רוב שולח יד חסונה מכסא הנהג ואליסיה, מצחקקת מהקור והתנופה, מעבירה את משקל גופה מג'ואנה אליו.
ג'ואנה פותחת את הדלת השנייה ומתיישבת במושב האחורי. בתוך הרכב מזגן פועל במלוא העוצמה - כל כך נעים לגוף שלה פתאום. גם אליסיה מתאוששת בן רגע ומפטפטת בעליצות בעוד רוב חוגר אותה.

"גרות עדיין באותו מקום, אני מקווה?" רוב זורק אל ג'ואנה נהמה דרך המראה בעודו מוביל אותם דרך הסופה. כהרגלו ברגעי אי נעימות הוא משחק עם כפתורי הרדיו למרות שהסאונד מכובה.
"כל עוד לא גררו אותי משם, אז כן".
"אף פעם לא הבנתי אותך. שכונה ישנונית, שום דבר לא משתנה".
"נשים מעדיפות יציבות, אתה יודע".
"כן, אותם שכנים משמימים, אותן רכילויות".
הוא מדבר כשגבותיו קמוצות ועיניו מרוכזות. הפנסים מאירים בקושי את השלג המסתחרר. השרשראות שעל הצמיגים חורקות כשהוא נוסע באיטיות יחסית. רק כשאליסיה איתו הוא נוהג כל כך זהיר.
"אתה יודע, רכילות לא באופנה אצלנו. אם בכלל יש רכילות, היא באה ממקומות אחרים".
"בטח, שכונה טהורה מלאה בזקנות שומרות חוק" רוב מגחך "עם אותו ארצ'י כשומר ההגינות והפורטניות".
"אבא שלי ואמא שלי, אתם מדברים או רבים?" אליסיה מצייצת פתאום.
שניהם משתתקים לרגע.
"מדברים, חמודה" רוב אומר.
ג'ואנה מוסיפה: "את יודעת, זה שאבא שלך ואמא שלך התגרשו לא אומר שהם חייבים לריב. יש דרכים אחרות" .
"דרכים אחרות לעשות מה?" אליסיה תמהה.
"אה, להתווכח" ג'ואנה אומרת.
"כן" מסכים רוב "איך אני יכול לריב עם האמא של הילדה הכי נפלאה בעולם?"
"או משהו נורא אחר?" מוסיפה ג'ואנה.
"אני כל כך כל כך שמחה שאתם לא רבים" אליסיה מכריזה בעיניים נוצצות. "אבא שלי ואמא שלי לא רבים, זה הכי טוב בעולם".
בדממה המתוחה אליסיה משרבבת רגל קדימה ומזמזמת לעצמה:

"רגל ימין בפנים
רגל שמאל בחוץ
רגל ימין בפנים
ולנער אותה היטב
עושים קצת הוקי פוקי ומסתובבים
זה מה שעושים".

כמו כל שיר ילדים טוב, אחרי שלוש דקות המונוטוניות שלו יכולה להוציא את ג'ואנה מדעתה. מצד שני, האלטרנטיבה עוד פחות שפויה. היא מתכנסת איפה בשקט בתוך עצמה. יש עוד עשרים דקות של נסיעה, בשלג הזה אולי יותר.

הצווחות של אליסיה מקפיצות אותה: "הרגל שלי! הרגל שלי!"
"מה קרה חמודה?" היא מנסה להביט באליסיה מקרוב יותר, אבל מתקשה בגלל החגורה.
"אני לא מרגישה את הרגל שלי!" אליסיה מייללת. "אולי הקור הקפיא לי את הרגל?"
"הכל בסדר, אליסיה" ג'ואנה מנסה לנחם. "בסך הכל נרדמה לך הרגל"
"נרדמה?" אליסיה תמהה ופוחדת "אז שתקום. קומי רגל! תתעוררי! היא לא קמה, היא קפאה!"
"נגיע לבית של אמא שלך והכל יסתדר" רוב מנסה להפיס את דעתה. אבל אליסיה כבר היסטרית ולא מקשיבה. "אין לי רגל! אף פעם-לעולם לא תהיה לי רגל. איך אני אלך?"
"אולי נעצור כאן רגע ותראי שאת יכולה לדרוך עליה?" ג'ואנה מציעה. רוב מתקשח מיידית "השתגעת? קור מטורף בחוץ"
"אתה רוצה אותה בהיסטריה כל הדרך הביתה?" ג'ואנה מגיבה מייד, ואליסיה עוצרת את פרץ הצרחות: "אבא שלי ואמא שלי, אתם רבים?"

רוב נאנח ומסיט את הטנדר לצד הדרך. "רדי בזהירות אליס", הוא אומר. "שפשפי את הרגל ותוך דקות תרגישי אותה".
ג'ואנה יוצאת החוצה עם אליסיה. השלג שכך מעט גם אם הקור עדיין מקפיא. אליסיה מתמלאת באמון מחודש ומתחילה לטלטל את הרגל המעקצצת. "זה כמו דבורים!" היא מודיעה לג'ואנה בהתלהבות.
אחרי עוד דקה של דבורים היא מסוגלת לעמוד על הרגל הרדומה בלי עזרת ג'ואנה, אם כי עדיין גוררת אותה מעט. "הי, הרגל שלי חזרה!" היא משתוללת משמחה.

למרות הקור המקפיא הם נשארים שם עוד דקה, רוב בתוך הרכב וג'ואנה מחוץ לו, צופים בשקט איך אליסיה רוקדת בשלג ריקוד של ניצחון.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאז מה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג ניסן ה´תשע"ה  
ובעיקר מלא בכישרון. הדמויות מצוירות היטב (אני שונא את ארצ´י, מחבב את רוב, מרחם על ג´ואנה. זה הרבה מסיפור קצר) והעלילה הבסיסית ברורה ועוברת היטב. אני קצת בהרהורים על המיקום והשפה והסיטואציה - קצת מרגיש כאילו זה לכתוב את הדימוי ולא את הדבר עצמו, כאילו את/ה מספר/ת סיפור שמישהו סיפר לך, ולא משהו שחווית ממש. היה קשה לי להבין למה נצרכת הרחקת העדות הזאת. נניח לזה.

בעיקר חבל לי שזו רק התחלה של סיפור. אם היה כתוב לי כאן סיפור שמתמקד בקרע בינה ובין רוב, ואיך הסופה מחזירה אותם - זה היה סיפור שלם. אבל זה לא הסיפור כאן. הסיפור הוא על חוסר האונים של ג´ואנה בתור אם חד-הורית, ובתור סיפור שכזה רק הצבת אותי בהתחלה. אוקיי, המצב עגום וקשה. לאן הולכים עכשיו.

הייתי רוצה לקרוא את ההמשך של זה.
יהודה.
כ"ד ניסן ה´תשע"ה  
שיש לסיפור תחתית כפולה. אולי כל כך מודע עד שמבחינתך זה הפשט. דווקא לכן אני קצת מתפלא על מה שכתבת. אני, לדוגמה, לא בטוח אם לרחם או לתעבמאת רוב וג'ואנה גם יחד.
כ"ד ניסן ה´תשע"ה  
כ"ד ניסן ה´תשע"ה  
וגם לגבי הכישרון
כ"ד ניסן ה´תשע"ה  
א. זה שהחמאת לי על הדמויות - מבחינתי הוא העיקר. בזה הייתי גרוע כל השנים, וודאי לשיטתך.

ב. יש בסיפור קתרזיס, אולי הוא קיים יותר ברובד הסימבולי ופחות במישור האירועים. אני חושב שהכתיבה הכפולה (תיאורים מינוריים - יחסית - של אירועים מאז'וריים) היא חלק מההבנה שהסיפור הזה אמור להצמיח, אולי אפשר קצת גם לראות את התהליך הזה בג'ואנה, אני לא בטוח בזה.

ג. אני מסכים עם הטענה נגד הרחקת העדות. היה לי חשוב לעשות אותה מסיבות שאינן דווקא ספרותיות, אם כי בדיעבד אני שמח בתוצאה הזו גם ספרותית. אולי אני מאוהב מדי במה שכתבתי.

ד. בעיני, בקריאה של כל רבדי הסיפור, ארצ'י אמור להיות דמות שמעריכים, לא שמתעבים. יכול להיות ששגיאה אחת בעיצוב שלו מפספסת את הכוונה הזו. מצד שני, כולנו עושים טעות אחת או שתיים, אז למה לארצ'י אסור?
כ"ד ניסן ה´תשע"ה  
אני לא כל כך בטוח מהם רבדי הסיפור.
ראה, התגובה הראשונה שלי נכתבה אל מול יצירה אנונימית, בשולחן העריכה. לא ידעתי מי הכותב, ולא חיפשתי כאן רבדים נסתרים. אם יש כאן עוד רובד, אליגורי או עלילתי, הוא נעלם מעיני, ואני אשמח שתספר לי מהו.
כך או כך, אני לא אוהב סימבוליקה. הסיפור צריך לרוץ היטב גם מבלי שהקורא יזהה בו כלום.
---
הדמויות מצוירות היטב כי כל אחת רוצה משהו, ולכל אחת יש פגם, ולכל אחת יש משהו שמפריע לה בחיים, והדברים האלה מאוד ספציפיים. אני מתעב את ארצ'י בגלל סצנת הסמים (הוא אומר לה להחביא במקום מסוים ואז מוציא אותם משם. מה), ובעיני הוא דמות צדקנית ונוראה שכזו. דמות שאין לה שום הצדקה חיובית. זו לא 'טעות', כיון שהוא לא חלק מהסיפור המשפחתי מלכתחילה.
----
האירועים עצמם יחסית מינוריים, בוודאי עם הבחירה לספר לנו את הסיפור בהווה. יכול להיות שהם מצביעים על משהו מאז'ורי, אבל זה לא בא לכדי ביטוי בהולכת העלילה.
כ"ד ניסן ה´תשע"ה  
ארצ'י לא אמר לה להחביא ואיפה. הוא רק אומר לה שלו היה יכול הוא היה מודיע לה לפני החיפוש אבל הוא לא היה יכול, כי.

לגבי הרובד הנוסף, אתן לקוראים להכיר בו או לא (זה גם מבחן חשוב לסיפור).
כ"ז ניסן ה´תשע"ה  
לא נכנסתי עמוק בקורת הרבדים והתחתיות.
פשוט שמחתי מאד עם אליסיה בסוף הסיפור, כשהיא מרקדת על רגל אחת, שהרויחה אותה בתודעתה מחדש.
אליסיה היא ילדה [קצת סטראוטיפית] שפשוט שמחה במה שיש גם כשזו רק רגל שכבר לא כואבת [ושמיכה אחת עם אמא ועשן]
גם היחס שלה להורים שלה הוא יחס של בירור פשוט, 'אתם רבים'? בלי להתעצבן, בלי להצטרף לריב עצמו.
~
יש משהו שלא מסתדר לי בגיל שלה, כדי לחכות לב בסוף בי"ס היא צריכה להיות לפחות בת 10, בערך. כדי להתלהב מרגל שנירדמה ולהתיחס ככה למריבות ההורים היא יכולה להיות מקסימום בת 8, בערך.
אבל זה הפריע לי רק בקריאה שניה .
~
כיף שאתה מפרסם יציה.
עז
כ"ז ניסן ה´תשע"ה  

"רצה אלי מזרועותיה של המנקה של בית הספר"
כ"ח ניסן ה´תשע"ה  
אבל אני מרגישה שהוא רק חצי סיפור.
זאת אומרת, מבחינה עלילתית, אין לסיפור הזה סוף. שהרי השמחה של אליסיה, לא פותרת או מסיימת שום קן עלילה. יש כאן אם חד הורית בודדה, אבא לא ברור, שוטר טיפה צדקני וטיפה מסכן, וילדה שנמצאת שם כדי להעניע עלילה, שהסיפור נקרא על שמה. ברור שג'ואנה היא הגיבורה של הסיפור. לא ברור מה הסוף הזה מעניק לי כקוראת ביחס אליה. היא לא השתנתה. לא עברה תהליך. היא רק התחילה לספר לי משהו על עצמה. והופ. זה נגמר.

בכל מקרה, ביחס לכתיבה שמתרחשת במדינה אחרת - אני דווקא חושבת שזה סבבה. לא מבינה מה הבעיה עם הרחקה כזאת. זה משכנע, אז למי אכפת אם מי שכתב את זה גר בניו יורק שנתיים או אף פעם לא היה שם?

כ"ח ניסן ה´תשע"ה  
שהסיפור הזה מסתיים כפי שהוא יכול להסתיים. אין ממש אופציה אחרת. יותר מדי דם רע זרם במערכת הזוגית הזו (נסו לחשוב למה היא מקללת את רוב בהתחלה). מה שאליסיה מגלה הוא בעיקר שאפשר להמשיך לחיות גם ככה. זה קיים ברובד הסימבולי. אני מתחיל לתהות אם היתה דרך להכניס את זה לרובד העלילתי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד