המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
כמעיין המתגבר / קל וחומר
בביכורים מאז כ"ד אדר ה´תשע"ה

עַכְשָׁו אֲנִי בַּמִּטְבָּח יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֵק וְרוֹאֶה וְחוֹשֵׁב
הֵ ם   הָ י וּ   בָּ ע וֹ לָ ם  וְ הָ ע וֹ לָ ם   לֹ א   יָ דַ ע
אֶת הַחֶשְׁבּוֹן עוֹד יִהְיֶה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת

ישראל אלירז הלא יאמן פשוט ישנו

 
לעדנאן, בוצר ובראלי

וזה היה ככה, שיום לפני שהכול נגמר הוא עוד ישב עם מפקד היחידה ומפק"צ הצלפים, והסביר להם בפעם המאה על סמטת הפריצה, מספר האנשים (לא כולל מבוקש 692, חוסאם עצמו) שיכולים לבוא במגע עם הכוח, ועל הטווח המבצעי של בּוּל צ'ירוקי קומפקט תשע מילימטר שהלוחמים הולכים להשתמש בו, שהוא, כידוע, מיוצר על ידי חברה ישראלית וממילא אקדח של חובבנים (מה לעשות שאברג'ל דפק ארבעה אקדחי קולְט במטווח ההתקלות שהוא ארגן שבוע שעבר, והנָשַק החליט שהוא ברגילה השבוע). מתן, מפקד היחידה, שלדבריו גם האמין פעם באלוקים, שאל אותו האם הוא מוכן לחתום שהנבלה הזה, חוסאם, לא יתחמק הפעם, ושכולם ישובו בשלום.

הוא לא ענה.

***

ירדן היה מסוג הקצינים שחיילים מכנים "שחור". אחד שלא נהנה יותר מידי בבה"ד 1. הוא היה לוחם מצוין, בעיקר בתחום הצליפה (שנים אחרי זה עוד יקראו לו עדנאן, על שם נבלה אחד שקטף מחרך חלון במרחק 1050 מטר, בעזרתו האדיבה של  HTR אפס נקודה שלוש שלוש שמונה אינטש) ושנא דיבורים, חוץ מעם חברה שלו, ירדן (כן, גם השם הזהה היה חלק ממה שריצד ביניהם). חודשים ניסה להסביר לה שדמותה הולכת ונמחקת ממנו, הופכת לערפיל של שקט ופרחים, ולא לאדם קונקרטי.
אני לא מסוגל להקשיב לך, ירדן, לא מסוגל, הוא חזר ואמר לה, נשארת לא יותר מפרח, אבל היא עם ה"בסדר" שלה, עם המתי-תספר-לי-מה-עשו-לך-שם ולמה-לעזאזל-קוראים-לך-עדנאן.

אבל הוא רק חזר ואמר לה: את הולכת ונמחקת ממני, ירדן. הולכת ונמחקת.

***

וזה היה ככה, שבשעה 02:40  לפנות בוקר הוא חיפ"ק את עדנאן במגדל הארור ההוא (כאפיה ועקאל, כמובן, ה-SR86 שבע נקודה שישים ושתיים מילימטר מוסלק בשקי צד של חמור), האקדח תקוע לו בחלק הימני של הישבן, הקרמי כמעט חונק אותו למוות תחת שכבות הבגדים. עדנאן מהמהם לעצמו שיר של עידן חביב, פורק את הנשק מהשקים ונכנס למגדל להרכיב אותו. 600 מטר טווח מבצעי, 20 מטר יותר ממה שהם צריכים בשביל הבן-זונה הזה, חוסאם, שאמור לצאת בעוד 47 דקות מפתח הבית כדי לבקר את עימאר, אשתו השנייה. לא משהו מסובך מידי בשביל עדנאן. אלא שהוא לא נראה שקט הלילה, עדנאן. עידן חביב אצלו זה סימן לא טוב.

סלמאן בולש עם העיניים ב-360 מעלות, בנוהל הרגיל. אבל ריח לא טוב באוויר, קשה להסביר מה בדיוק. עדנאן כבר עם שקי-החול, מניח את הנשק בחרך הירי, מבריג את משתיק-הקול ומשחק עם הכוונת הטלסקופית בחיוך משונה, חולני כהרגלו. רק עכשיו הוא שם לב שגם עדנאן חמוש הלילה באקדח משום מה.

עוד 30 דקות.

***

ירדן לא רגילה לקבל טלפונים בשלוש וחצי לפנות בוקר. בטח לא מירדן. היא לא מסוגלת לחשוב על כלום, מחליקה שלוש פעמים את האצבע על מסך הסמארטפון עד שהיא מצליחה לענות.

ירדן כאן עדנאן,

הקול שלו צרוד ומטורף

אני רואה פרחים, האם זאת את, אני חוזר, האם זאת את, אני רואה פרחים
אני פרח

היא בקושי מזהה את הקול שלו. ירדן, קיבינימט, איפה אתה, ירדן תענה לי, ירדן

רות קבלי, ירדן קבלי

מבטא רוסי צועק עדנאן סתום את הפה תעיף את הפלאפון מה עם חוסאם

הוא לא פגע
הוא הפוך הוא
מבפנים לא נפגע
כאן עדנאן
האם את פרח האם הרדוף

כאן הרדוף
הנה, כאן

***

בתחקיר שאחרי היא שמעה כל-מיני מושגים. מופע מקדים, שגיאה, חלוקת האחריות (מתן חיפוי מבצעי לחוליית הפריצה, מתן מעטפת אש בעת נוהל התדרדרות אירוע ופגיעה במבוקש 692) שלא הייתה תקינה, קשר חיפוי-צליפה פגום, נוהל קרב חפוז (איש לא דיבר על עייפות מהחיים; איש לא אמר כעס, שידוד מערכות, טירוף).

הוא הוריד את חוסאם, כמובן. כדור אחד של 7.62 מילימטר, חור כניסה עורף עליון, חור יציאה עין שמאל. פגיעה שתילמד, מן הסתם, בקורס הצלפים הבא של היחידה.
ואז הוא לקח את הצ'ירוקי קומפקט, שכבר היה דרוך, וקרא לסלמאן (שאולי אפשר כבר לקרוא לו ואדים). "כמעיין המתגבר, ירדן", הוא לאט אליו בחיוך, עיניו הדומעות כבר במקום אחר לגמרי, "כמעיין המתגבר". והוא סובב את האקדח אל הבטן וסחט לתוכה שני גלילי עופרת של תשעה מילימטרים.

מכל הכאוס של הדקות שאחרי סלמאן זכר אחר-כך רק את הפלאפון שירדן הוציא, בניגוד לכל ההוראות, ודיווח לעצמו שהוא פצוע.

***

המפקד יגיד אחר-כך שמדובר בכישלון פיקודי, כשלון ערכי. אולי גם לאלוהים היה כאן חלק, את זה כבר יגיד הרב. אחרי הקדיש יאמר מפק"צ הצלפים שגם ברגעיו האחרונים התגלו יכולותיו הפנטסטיות של עדנאן. אבל ואדים ידע להגיד לה אחרי זה רק דבר אחד, בחזרה רוטינית, כמו זומבי:

כמעיין המתגבר, ירדן

                        כ מ ע י י ן   ה מ ת ג ב ר

 

~
שלהי אדר תשע"ה,
בה"ד 1



דובדבן התאבדות ירדן נפש פרידה צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לקל וחומר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח אדר ה´תשע"ה  
קצת קצר מדי, אבל מצוין.
כ"ח אדר ה´תשע"ה  
חבל שזה קצר כל כך:(
בכללי, סיפור מעולה. ממש מרגישים את הקצב,את/ה עושה את זה ממש ממש טוב.
תיסלם;)
כ"ח אדר ה´תשע"ה  




(רק למה, עד שיש כאן סוף סוף פרוזה איכותית, אתה מתייג אותה 'קטע'?)
כ"ח אדר ה´תשע"ה  
לא אני תייגתי את זה כקטע. אני תייגתי כפרוזה. כנראה העורך.
כ"ח אדר ה´תשע"ה  
הלוואי שזה לא אמתי.
כ"ח אדר ה´תשע"ה  
הקוטר שבה אותי כל פעם מחדש, הכניס אותי לטירוף של עדנאן. הסיפור עצמו מטורף אולי לא פחות. כאילו שהחיים שלנו לא מטורפים מספיק גם ככה.
תודה על הטירוף והפורקן, אפילו שהיה כואב.
כ"ט אדר ה´תשע"ה  
שיניתי מפרוזה לקטע, כי בעיני פרוזה היא רחבה וכוללת יותר (המילה שעולה לי היא 'עמוקה', אבל זו לא המילה הנכונה. אולי מרובדת). פחות מבליחה, וממילא פחות 'שטוחה'. אני מתכוון לזה שפרוזה, גם אם היא הצצה, היא הצצה לתוך דמויות שאתה יכול למצוא בהם עומק מאחרי. כאן זה הרגיש לי קצת כדמויות-סמלים, ולכן העברתי לקטע. כי בעיני, כקטע שמתעסק בצבא ובהלם קרב, זה מצוין.

בכל מקרה: שיניתי חזרה, לבקשת קל וחומר.

ג´ ניסן ה´תשע"ה  
ג´ ניסן ה´תשע"ה  
בא לי שזה יהיה מובן יותר.

אבל זה בעיקר כי זה פשוט יפיפה.
ד´ ניסן ה´תשע"ה  
בקריאה ראשונה, היה לי קצר מדי וחשבתי שהיה כדאי להרחיב, בקריאה שניה (ואחרי ההערה של ניק על הדמויות-סמלים) התמציתיות והאיפוק הזה, איפוק של הכאב והטירוף, עד להתפוצצות, נותנים לסיפור הזה כוח.

לא יודעת למה התכוונת ב"כמעיין המתגבר" אבל בתחושה שלי זה מתאר את הסיפור ואת האופן בו הוא כתוב: משהו שנחסם מכל הכיוונים והוא מתגבר ומתגבר עד שהוא מתפרץ ומתפוצץ (ומתפוצץ לקורא בתוך הלב).

אני לא אומרת שזה "טוב" או "מצוין" (זה כן), כי זה היה לי קשה לקריאה, עד שהביטויים האלו לא נראים מתאימים.
ד´ ניסן ה´תשע"ה  
שאתה רק כותב טוב מדי.
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
לקרוא את זה מהאני הפרטי שלי מרגיש לי קטן ולא מספק. מאוד מאוד כואב, מאוד צה"לי. לא יודע איך לומר, אבל זה גורם לי לכאב לרצון להתרחק, לא להכיר ולא לשמוע, ולגעגוע עמוק וכמיהה לצבא בו זמנית.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
(תגובות בניחוח פעם)
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
זה פשוט שמאז ומתמיד פרוזה על צבא תפסה אותי יותר.
אבל הפרוזה הזאת תפסה אותי לא בגלל שהיא על צבא. אלא בגלל שהיא שלך, בגלל שזה אתה.
אתה פשוט...רב אמן

תודה.
ז´ ניסן ה´תשע"ה  
ועוד דבר,
יצירות רבות נכתבו על צבא, על השחיקה, אפילו על השיגעון, ובכל זאת האמנתי לכל מילה שלך, הרגשתי כאילו אני שם, כאילו מעולם לא קראתי שום דבר דומה. פרט ליכולות הכתיבה הטכניות, נדרשת יצירתיות, חידוש. חידשת ויצרת ובראת בי הרבה רגשות.
י"ז ניסן ה´תשע"ה  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד