בנושא
בכרם
חדשות
 
מקומן של חיות הבר / אמי 1
בביכורים מאז כ"ד טבת ה´תשע"ה

ביום שני, החזאים – אלה הרשמיים ואלה המומחים בעיני עצמם – עוד לא הביאו בחשבון אפשרות שהסופה תורגש אצלנו ברצינות: "הטמפרטורות לא עומדות לרדת אל מתחת לאפס בהרים הנמוכים משש מאות מטרים," קבע חזאי מעונב בטלוויזיה, "ובין כך לא צפויים שם משקעים רבים", ושלמה מהמכולת אמר לכל מי שהקשיב: "חבל על הזמן. לא מספיק קר פה, וגם ככה בקושי גשם יורד כאן"; השלג, מצדו, התייחס אליהם בביטול דומה. אחרי שלושה ימי רוחות מקפיאות ומערבולות כמעט בלתי פוסקות של פתיתים לבנים, מצאה אותנו השמש, שהופיעה לביקור בן שעתיים, מתאמצים לפלס את הדרכים לבית הכנסת, באמצעות טרקטור אחד ישן וכמה עשרות כלי חפירה, ממש עד לרגע כניסת השבת.

התקשורת, מסתבר, בשרה כבר בליל שבת על סיומה של הסערה, אבל אנחנו כמובן לא יכולנו לדעת את זה – ויש להניח שגם לו היינו מאזינים לרדיו כבר לא היינו נותנים בו אמון. כך או כך, אי שם בשבת בצהרים נדמה שרוב תושבי הישוב כבר הגיעו למסקנה הזו בכוחות עצמם, ויצאו – חמושים בכפפות, כובעים, משקפי שמש וגזרים – לבנות בובות שלג, לראות את העולם עטוי הלבן, שקרא ביופיו תיגר על יכולות הדמיון של כל צייר, להתגלגל במורד הגבעה, או לערוך מלחמות שלג. אני, כמה מפתיע, השתייכתי לקבוצה האחרונה.

כמו כל מלחמת שלג טובה, גם זו התחילה בהטעיות, כריתת בריתות והסתערויות הרואיות, הדרדרה לניסיון לפגוע בכל מי שמפנה אליך את הגב, או שסתם לא זז מספיק מהר, והסתיימה בערימה אחת שבה כל אחד מנסה לדחוף כמה שיותר שלג לתוך החולצה של השני. בסופו של דבר ישבנו כולנו בתוך השלג, רטובים ומותשים, מנסים להסדיר את הנשימה, וחולקים איזו הפתעה משותפת מהעובדה שבמזג אוויר כזה אפשר להזיע כל כך.

"תגיד, יואב," שאל פתאום שלמה, "איך החבר המשוגע שלך מסתדר עם השלג?"

לא הביטוי "משוגע" הוא שגרם לי להרגיש כאילו בלעתי שלוש קוביות קרח – מאז שאני מכיר את מנחם הכינוי "משוגע" מוצמד לשמו כאילו היה שם משפחה. כששאלתי אותו פעם אם הכינוי לא מפריע לו הוא נשא אלי מבט מופתע, כאילו הייתי הראשון ששואל אותו את השאלה הזו, ואמר: "למה שיפריע? אני באמת משוגע" – אלא ההבנה שמאז תחילת הסופה שכחתי לגמרי את מנחם. אמת, בחודשים האחרונים ביקרתי אצלו פחות ופחות – לא מבחירה, כמו מתחושה שאני כבר לא ממש רצוי – ובכל זאת, ככל הנראה הייתי האדם היחיד בישוב שהתעניין בשלומו.

 

***

 

השלג גרם גם לבית של מנחם, שבימים כתיקונם מתחרה עם חדר הנוער על התואר "המבנה המכוער בישוב", להיראות כמו אתר תיירותי אירופאי. אפילו החלונות השבורים והחזית ההרוסה לא פגמו במראה מלא החן. שום עקבות לא נראו בשלג, וקיוויתי שמנחם יושב בפנים, עטוי בכמה שמיכות. אוכל, ידעתי היטב, לא חסר לו בפנים; מנחם אגר בארונות הררי קופסאות שימורים, ונהג לאחסן כמויות גדולות של פירות במקרר הכבוי.

הצצתי דרך החלון. אור לא דלק בבית, אבל זה רמז חסר משמעות, שכן מנחם הדליק אותו לעתים רחוקות. (הוא אמר לי שהאפלולית טובה יותר לעיניים, אם כי בקרב רכלני הישוב ההסבר לא קנה לבבות רבים; היו שטענו שאין לו כסף לחשמל, ואחרים שגרסו שהוא מקבל קצבת אבטלה שאמורה להספיק לצרכים בסיסיים, ואת החשמל הוא לא מדליק כי הוא קמצן, או פרנואיד, או טבעוני, או הוזה, או כולם יחד). גם העובדה שהוא לא עונה לדפיקות בדלת לא היתה חסרת תקדים, אבל לא הצלחתי למצוא שום סיבה מרגיעה לכך שהדלת היתה נעולה.

את המפתח מצאתי מונח, כרגיל, מתחת האבן השלישית מהדלת – אם כי, שלא כרגיל, נאלצתי לפנות לשם כך חצי מטר של שלג. חמש דקות של חיפושים הספיקו לי כדי לוודא שמנחם לא נמצא במטבח המבולגן ולא בין הרהיטים והגרוטאות שבסלון, נעדר מהמיטה השבורה שבחדר השינה שלו, לא מסתתר באמבטיה מלאת האבק, ולא נמצא בחדר הקטן, שחלונו צופה אל הגן, ששימש לו כמחסן.

שם, בחדר הקטן, התווסף לתחושות הבלבול והדאגה שלי גם רגש קל של עלבון, כשנזכרתי בפעם האחרונה שהייתי בבית הזה. כמו היום נכנסתי בלי לקבל רשות – אם כי דרך דלת פתוחה לרווחה, ואל תוך בית שטוף שמש – וכמו היום הגעתי בחיפוש אחרי מנחם עד החדר הזה. דרך החלון ראיתי את מנחם בגן, עומד כשגבו אלי ופניו אל חדוה. ידו היתה מונחת על ראשה, והוא דיבר אליה בקולו הצרוד והאיטי – ונדמה היה לי שהטון השקט הזה, שהוציא משלוותם כה רבים מאנשי הישוב, הוא הטוב ביותר כדי לדבר עם חיות.

שעה קלה עמדתי שם, באותו יום, ובלבי מתחזקת ההרגשה שהחשיבות שאני תופס בעולמו של מנחם נמצאת במגמת ירידה כזו שכבר כמעט שלא נשאר ממנה כלום, בשנתים שחלפו מאז היום בו מנחם הביא את חדוה – הוא סיפר שמצא אותה באחד מטיוליו הרגליים, כאילו סייחי זברה שמשוטטים להם על ההרים שסביב הישוב הם הדבר הטריוויאלי ביותר שאפשר לחשוב עליו.

 

***

 

מבחינת תושביו המכובדים של הישוב, גידול זברה דמה לערימת קש שלימה על גב שכבר מזמן היה שבור. כמה מאמרים העוסקים בשפיות, חינוך וקהילה נורמטיבית קישטו בשבועות הבאים את עלון הישוב ואת לוח המודעות בבית הכנסת, כמו גם מאמרים מעורפלים יותר, על הסכנה שבגידול חיות לא מחוסנות, היבטים שונים של פסיכולוגיה או פינת החי החדשה בישוב, שתשמח לתרומה מכל סוג שהוא.

מנחם התנהג כאילו הסערה שהוא חולל בישוב פשוט לא קימת – למען האמת, אני לא יודע עד כמה הוא הבחין בה: את עלון הישוב מעולם לא ראיתי אותו קורא, בימות החול תמיד התפלל בביתו, ביחידות, וכשפעם אחת ניסיתי לספר לו על המתרחש מאחורי גבו הפסקתי אחרי כמה משפטים, כשהבחנתי שהוא לא מקשיב.

אין פירוש הדבר שהוא נח בימים הבאים; לא היו למנחם המשוגע ימים כימים שאחרי מציאת הזברה: ראשית כל הוא קרא לה בשם, וכהרגלו לא טרח לנמק את הבחירה. מיד אחר כך, הוא בנה במשך יומיים – עם עזרה קלה מצדי, בשעות שאחרי הלימודים – אורווה גדולה מקרשים שליקט פה ושם, צבע אותה בירוק, ותלה מעל דלתה שלט: "הבית של חדוה". הוא הזמין וטרינר שיחסן אותה, סילק אותו בנחרצות מנומסת לאחר הצעתו שימסור אותה לגן החיות והזמין וטרינר אחר. הוא ביקר בספרית הישוב, אולי בפעם הראשונה, ונעזר בספרנית הנבוכה כדי למצוא מידע על התפריט הראוי ואופן הגידול האופטימלי לזברות, ועוד טרח והתקשר לספארי ברמת גן כדי להשלים מספר פרטים. הוא אפילו נסע למשרד הבריאות, ואחרי כמה ימים קיבל בדואר אישורים ל"גידול והחזקת זברה מצויה (Equus quagga)".

אני, בינתיים, ניהלתי חקירה משלי לגבי האופן בו הגיעה זברה צעירה אל האזור – חקירה שנתקלה בקושי בולט: רוב האנשים ששאלתי לא האמינו שמנחם באמת מצא את חדוה (או בלשונם: "החיה הזו", או "היצור המזוהם הזה"), והעדיפו להניח שהוא גנב, הבריח או השיג אותה בדרך לא כשרה אחרת. את מנחם עצמו הנושא כלל לא הטריד. "היא בטח ברחה מאיזו חות ניסויים, או שאיזה פושע איבד אותה", אמר כשהצגתי בפניו כמה מההשערות שהעליתי. ואחרי שתיקה ארוכה אמר, כאילו לעצמו: "לא יכולתי להשאיר אותה בשטח. היא לא היתה שורדת אפילו שבוע לבדה."

אבל ככל שחדוה גדלה, הזמן שמנחם הקדיש לי קטן. בכל פעם שבאתי לבקר אותו, מנחם היה באמצע טיפול מסוג כלשהו בחדוה – דאגה למזון עבורה, שיפוץ האורווה, טיפול בפרסותיה – או סתם עמד ודיבר איתה. כמובן, אין פירוש הדבר שהוא לא קיבל אותי בחיוך מהורהר, שהוא התעלם מהשאלות שלי, ואפילו לא שהוא הפסיק לשחק איתי שחמט, או לדון איתי בכובד ראש על היסטוריה; אבל בכל פעם שעזבתי את הבית שלו הרגשתי בברור רב יותר שהוא לא מצטער, ואולי אפילו שמח, על כך שהנחתי לו ולחדוה לנפשם.

בהתחלה נעלבתי. מחדוה, שהופיעה משום מקום ודחקה אותי הצידה, וממנחם, שהתנהג כאילו מעולם לא עזרתי לו לטפח את הגינה, כאילו לא נכנסתי אליו בפורים והנחתי משלוח-מנות גדוש במרכז השולחן הריק, לא הקשבתי לנאומים הארוכים שנשא – ולא פחות מכך, ישבתי ושתקתי איתו שתיקות ארוכות, סבלניות. כאילו לא אני הוא שהפגתי את השעמום והבדידות שהיו מנת חלקו לפחות מאז שהייתי בגן, ואם להאמין לרכלני הישוב, למעלה מעשר שנים קודם. בקיצור, סיכמתי לעצמי במרירות, מנחם המשוגע כנראה שכח שאני היחיד שלא מתייחס אליו כאל סכנה שצריך לשמור ממנה מרחק.

אחר כך העלבון פינה את מקומו לכעס – לעבר שתי המטרות הקודמות, אבל בעיקר על עצמי. מנחם מעולם לא ביקש ממך לבוא לבקר אותו, אמרתי לעצמי בתקיפות. אם אתה מבקר את מנחם רק כדי לעשות לו טוב, ומגלה שטוב לו יותר בלעדיך, אתה צריך לשמוח על שיש לו עיסוק מספק, ולהניח את האנוכיות בצד. חוץ מזה, המשכתי להטיף לעצמי מוסר, לקנא בזברה זה טיפשי, על גבול המביך.

ובאותו יום, בחדר הקטן, הגיעו שני הצדדים שבתוכי להסכם שלום. העפתי מבט אחרון במנחם ובחדוה, ויצאתי בשקט מהבית. לא חשבתי שזו הפעם האחרונה שבה אני מבקר בבית הזה, אבל אז היה רצף של כמה מבחנים, טיול שנתי וכמה פעילויות עם חברים ופתאום הופתעתי לגלות שלא הייתי בבית של מנחם כבר חודש, ולא פחות מפתיע – שזה לא מפריע לי.

כמובן, לא התעלמתי ממנו כשפגשתי אותו ברחוב או במכולת, והקפדתי לברך אותו ב"שבת שלום" ובלחיצת יד בבית הכנסת, אבל כבר לא נשארתי לשוחח איתו, ועם הזמן גם חשבתי עליו פחות ופחות. אפילו שלשום, כשחדר המצב שהוקם בישוב בחפזה, בעקבות קריסת החשמל וקוי הטלפון, ביקש מבני הנוער לעבור בין בתי הישוב ולוודא שלאיש לא חסר דבר, לא זכרתי לשאול האם מישהו עובר גם בבית של מנחם.

בחוץ התחיל להחשיך, ואני נזכרתי פתאום שעדיין שבת. הדרך מביתו של מנחם לבית הכנסת אורכת שלוש דקות של הליכה מהירה, אבל כמעט רבע שעה של דשדוש בשלג, כך שאיחרתי לתפילת ערבית של מוצאי שבת בכמה רגעים.

 

***

 

מיד אחרי ההבדלה שאלתי את אבא אם הוא יודע איפה מנחם.

אמא הזעיפה פנים – ככל הורי הישוב גם היא, מן הסתם, כללה בתפילתה איזו בקשה מיוחדת שהילדים שלה לא יתקרבו למנחם המשוגע, ובודאי תהתה לעצמה לא פעם למה היא היחידה שתפילתה לא נענתה. אבא, לעומתה, היה מהבודדים שלא ראו כל רע בקשר שבין הנער הצעיר והתמהוני המבוגר. בפני הוא כמעט שלא התייחס לנושא, אך ידעתי שמאחורי גבי הוא עקץ את אשר, מזכיר הישוב (שניסה לפתוח איתו בשיחה על דרכים להרחקת צעירי הישוב ממנחם), בנוגע לנטיות של אפו להכנס למקומות שהוא לא שייך אליהם, והעיר לברוך, מנהל בית הספר (שדיבר איתו באסיפת הורים על כך שיואב "מתחבר לגורמים שליליים"), על צביעותם של אנשי חינוך מסוימים, הנוהגים לדבר על קבלת האחר ועל חשיבה מקורית, ובפועל מנסים למחוק כל ניסיון הליכה מחוץ לתלם.

אבא קימט את מצחו. "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" שאל.

ניסיתי להזכר. "לפני שבועיים בערך", אמרתי לבסוף.

אם אבא היה מופתע, הוא לא הראה את זה. הוא שאל אותי עוד כמה שאלות: האם ידוע לי על תכניות שהיו למנחם (לא), או על קרובים שלו (לא), והאם אני יכול לחשוב על מישהו שיודע איפה הוא (ממש לא). הוא ניסה להתקשר לכמה אנשים, אבל קווי הטלפון עוד לא חזרו לעבוד, אז הוא התעטף במעיל ויצא.

כמעט שעה וחצי ניסיתי להעסיק את עצמי בשטיפת כלים במים קפואים ובלימוד לקראת מבחן גדול בהיסטוריה, בניסיון כושל להסיח את הדעת ממחשבות הולכות וקודרות על מיקומו של מנחם, ועל מבצעי חילוץ, כלבי גישוש ומסוקים. כשהדלת נפתחה, הגעתי אל אבא לפני שהספיק לחלוץ את מגפיו המטפטפים.

אבא היה רגוע. "מסתבר שאתה לא האדם היחיד בישוב שעומד בקשר עם מנחם", אמר. "מנחם הודיע לצביקה שהוא נוסע לכמה ימים, כי הוא לא סומך על התחזיות ששוללות אפשרות של שלג. הלכתי לשאול את השכנים, והם סיפרו לי שהפעם האחרונה בה הם ראו את מנחם היתה בתחילת השבוע שעבר, כשהגיע אליו הביתה קרון להובלת בקר."

 

***

 

בבוקר יום ראשון המשאית של הלחם נתקעה בסיבוב שלפני הישוב, ושלמה הנואש הוציא מהמחסן את שאריות הביסקוויטים והדגנים, כדי לספק לקהל הקונים משהו לאכול. אבל עד יום שלישי כבר נרשמה הפשרה משמעותית של השלג, לשמחת המבוגרים ולדאבון הילדים, התאפשרה כניסה ויציאה של מכוניות פרטיות, וחודשו הלימודים בבתי הספר.

ובערב אמר לי אבא שהמזכירות עשתה כמה בירורים, שהעלו שמנחם הגיע בשבוע שעבר אל ספינת משא שהיתה בדרכה לדרום אפריקה. "המשטרה אמרה שהיא לא בודקת מקרים מהסוג הזה, כי הוא אדם מבוגר ואחראי למעשיו," הסביר, "אבל חבר של אשר הוא חוקר בכיר, ואשר שכנע אותו לערוך בירור בסיסי. אנחנו לא יודעים אם הוא עלה על הספינה, או רק שכר מקום, או מה", הוא הזדרז להבהיר, "וגם לא אם יש לו קרובים בארץ שהוא אולי נמצא אצלם. וגם לא מאיפה יש לו כסף בשביל כל זה."

שתקתי. מנחם הזכיר באזני פעם או פעמיים שאין לו בעיות פיננסיות, אבל לא חקרתי אותו, כי הוא לא נראה מעוניין להרחיב, ובעיקר כי זה לא עניין אותי. אבל לאחר שהשתעשעתי שעה קלה בניחושים על ירושה גדולה, או על מנחם הפושט את גלימת עורך הדין הבכיר ופונה לחיות בבדידות בישוב קטן, פנה הדמיון שלי אל מנחם המגיע אל ערבות העשב של דרום אפריקה, מניח את ידו על גבה של חדוה, ומשלח אותה אל עדר זברות גדול. אלה מרחרחות אותה בחשדנות, תוהות על המבטא הישראלי שלה, ולבסוף מקבלות אותה בפרסות פתוחות. ואולי, בדומה לבעליה העומד ומוחה דמעה, היא תבחר לא להצטרף לשום עדר, אלא לחיות לבדה – הזברות, מצידן, ירחיקו ממנה את גוריהן הרכים. ואולי מנחם כלל לא מתכנן להפרד ממנה, נחרדתי לפתע, והוא מתכוון לבלות את שארית חייו כשהוא דוהר במרחבי אפריקה על גבה של חדוה, נאבק בחיות טורפות ובאוכלי עשב עוינים, מתקיים ממזון שהוא מלקט, והופך לאגדה של מדריכי טיולים.

בלי להגיע להכרעה ברורה בין הניחושים, מצאתי את עצמי למחרת בגינתו של מנחם. השלג כבר הפשיר בחלקו, והותיר את החצר, שבעליה נהג לטפח הרבה יותר מאשר את הבית, מלאה בענפים שבורים, פרחים קמולים והרבה בוץ. במשך כמה דקות עשיתי הערכת נזקים זריזה, ופניתי להחזיר את המצב לקדמותו ככל יכלתי: פיניתי את הענפים, ניקיתי בזהירות את השלג מהערוגות, קשרתי בחזרה את הערסל הקרוע וסידרתי את האבנים שנסחפו. ביום חמישי חזרתי, והפעם עברתי אל הבית עצמו: גרפתי את השלולית הענקית שהצטברה במרכז הסלון, ויחד איתה הרבה לכלוך שהיה שם עוד לפני השלג, זרקתי הרבה מהקרטונים שהפכו לעיסה רטובה, וגם כמה מאלו שנותרו יבשים, וטיאטאתי את המחסן.

כשהגעתי ביום ראשון, מנחם היה שם.

 

***

 

הוא הבחין בי לפני שראיתי אותו. הוא ישב על גג האורווה, וכשראה שהרמתי את עיני חייך ונופף לי לשלום. המראה כל כך הפתיע אותי – הניחושים שלי מיקמו את מנחם בלב הים, באפריקה, או במקרה הטוב בדרך חזור – עד שקפאתי לרגע, מבולבל, ובמקום להחזיר נפנוף מיהרתי לפתוח את האורווה ולהציץ לתוכה.

היא היתה ריקה.

"אל תטרח, היא לא שם", אמר מנחם בשמץ צער כשראה שיצאתי, והתחיל לרדת בסולם שלא הבחנתי שמושען על קיר האורווה. "הסיפור גמור. האמת שעליתי על הגג כדי להתחיל לפרק אותו," הוסיף, "אתה מוזמן להצטרף."

אבל לא התכוונתי להניח לו כל כך מהר. "מה אתה עושה פה?" שאלתי, וכשהבנתי שהשאלה נשמעת תוקפנית מיהרתי להסביר: "לא שיש לי... זאת אומרת... חשבתי שאתה באפריקה."

"אתה לא שמח לראות אותי", ספק שאל ספק קבע מנחם.

"ברור שאני שמח! אני..." השתתקתי. לא העובדה שלא קיבלתי תשובה ישירה גרמה לי לגמגם – אם הוא היה עונה ישר ולעניין הייתי מופתע – אלא הרגע שבו שקלתי ברצינות את השאלה, נאמן לכלל שקבע מנחם שכנות חשובה מנימוסים, וגיליתי שהתשובה לא מובנת מאליה: לצד השמחה הרגשתי גם עלבון, כעס, אכזבה והפתעה.

"ברור שאני שמח", אמרתי שוב, הפעם מעומק הלב, וניגשתי לחבק אותו. מנחם השיב חיבוק.

בערך ארבעים דקות עבדנו בשתיקה, פרט להערות טכניות, עד שקירות העץ הפכו לערימת קרשים גדולה, ומנחם הניח את הפטיש שלו באנחה והחווה לכיוון הבית.

"התחזיות דיברו על סערה מתקרבת," אמר, כשישבנו בסלון החשוך, ולגם מהקפה שהכין לעצמו. "ולא חשבתי שהיא תהנה במיוחד בשלג. זברות לא רגילות לטמפרטורות נמוכות."

כמה שאלות התחרו ביניהן בתוך הראש שלי, ולבסוף הגיעה אל השפתיים דווקא: "לא ידעתי שיש לך קשר עם צביקה."

מנחם חייך. "בחור טוב, צביקה," אמר בחיבה. "עשה לי כמה טובות. אנחנו לא מדברים הרבה, אבל חשבתי שכדאי לעדכן מישהו בזה שאני נוסע, כדי שאם באמת תהיה כאן סופת שלגים לא יחפשו אותי. רציתי לעדכן גם אותך, אבל מאז שהתחלתי לגדל את חדוה כמעט הפסקת לבוא לכאן. צביקה הוא אחיין שלי, אתה יודע."

המבט ההמום שלי כנראה העיד שלא ידעתי, ומנחם צחק. "כן, אבא שלו אח שלי. בימים האחרונים הייתי בבית שלו, בחיפה. העדפתי לחכות שם, כי גם אני לא ממש משתגע על שלג. האמת שציפיתי למצוא את הבית והגינה הפוכים ולחים, אני מניח שיש לך חלק בזה שהם לא."

המשפט האחרון נאמר בטון חם, אבל אני לא הגבתי. משום מה היה מוזר מאוד לשמוע את מנחם מזכיר עיר נורמלית כמו חיפה, כמעט כמו לשמוע שיש לו משפחה.

"ומה עם חדוה?" הצלחתי לאתר את השאלה המטרידה ביותר.

הפעם היה תורו לשתוק. בדיוק כשפתחתי את הפה כדי להסיט את הנושא, הוא הפסיק לבחוש את הקפה והישיר אלי מבט. "שלחתי אותה לאפריקה. שכרתי מקום על אונית משא של חברה אמינה, ושילמתי להם כדי שישחררו אותה בשטח. עלה לא מעט כסף, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון."

"הדבר הנכון..." חזרתי אחריו. "לא יותר פשוט לתרום אותה לספארי ברמת גן או משהו? שם לא יורד שלג, ובטח היית יכול גם לבקר אותה מדי פ–"

המבט שמנחם נעץ בי היה כמעט נעלב. "אתה לא מבין? השלג זה לא העניין, זה רק מה שגרם לי לעכל את מה שמזמן ידעתי: המקום של חדוה הוא לא אצלי בחצר, או בפינת החי, או בספארי, או אצל מי שאיבד אותה לפני שנתיים, אלא בסוואנה. חיות בר לא אמורות לגדול בבדידות, בתוך חצר קטנה שלא נותנת לנשום, הן זקוקות למרחבים. היה אנוכי מצדי להחזיק אותה כאן, ועוד יותר אנוכי להשאיר אותה אם יש לי אפשרות לשלוח אותה הביתה."

חשבתי שהוא יוסיף עוד, אבל הוא חזר לערבב את השכבה השחורה שבתחתית הקפה, מתנשם ומתנשף כאילו סיים כרגע היאבקות. כמה דקות ישבנו בשתיקה, עד שהוא הציץ בשעונו ונבהל:

"יואב, אתה צריך ללכת הביתה עכשיו," אמר בתקיפות, "אחרת אמא שלך שוב תדאג לך ותכעס עלי."

הצדק היה איתו. "אני אגיע מחר, לעזור לך לפנות את הקרשים", אמרתי, כשידי כבר על הדלת.

מנחם רק חייך.



חברה חופש

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו טבת ה´תשע"ה  
כתוב היטב ומעניין. זה שהסיפור לא דוחף לנו את מוסר ההשכל בכח, אלא מעביר אותו בעדינות - זה מלא חן בעיני.
(ועוד יותר, שאין לי ממש מושג מהו מוסר ההשכל של הסיפור הזה)
כ"ו טבת ה´תשע"ה  
תודה. אהבתי מאוד.
מעט מאיר שלוי (במובן החיובי בלבד.. השגעון, הגבול בין אגדה למציאות, ובין חיי יום יום לדברים הגדולים מהחיים)

כ"ו טבת ה´תשע"ה  
איזה יופי של שילוב, היומיום היישובי הפרקטי, והזברה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד