בנושא
בכרם
חדשות
 
אחותי / אם אין
בביכורים מאז כ"ב טבת ה´תשע"ה

אחות שלי.

את יודעת, אני לא מופתעת. מאז שהיינו בנות שתיים עשרה, ידעתי שיש סיכוי רציני שזה יקרה לך. במשך השנים, ראיתי אותך הולכת הצידה להקיא את מה שלא אכלת. מרזה ומרזה מדקה לדקה, וממשיכה למדוד את הסנטימטרים שאין לך. אז למה לא עשיתי עם זה כלום? איך נתתי לך להגיע למצב כזה? אני לא יודעת. אולי אף פעם לא יכלתי באמת לעשות, אולי זה לא היה אפשרי. את לא הסתרת ממני אף פעם. הסקתי מזה שגם ההורים שלך יודעים.

אבל אולי רק רציתי לחשוב כך.

טעיתי, אבל אני לא מאשימה את עצמי. את אשמה במה שקרה לך. במה שגרמת לעצמך, ביודעין ובכוונה. את יודעת שאת רזה. את יודעת את זה! אז למה את מתעקשת להאמין שאת שמנה, מכוערת וחסרת חן? איך את לא רואה את היופי שבך?

ולמה, לעזאזל, את מנסה להרוג את עצמך?

אז כן, את האשמה הבלעדית במה שעשית לעצמך. אבל אני לא מסוגלת לומר לך את זה בפרצוף. אני מסתכלת על החתכים שלך, מלטפת במבט, במגע. נושקת לכל אחד מהם, מנסה להחדיר בהם כח. ויום לאחר מכן, אני רואה אותם שוב. בוהקים יותר, חדים יותר. הפעם זה היה בסכין מטבח, את מסבירה לי. זה יותר כואב מסכין גילוח, או מסכין חד-פעמית שבה השתמשת בפעם הראשונה. ואני רק שותקת, או צוחקת או מבטלת או מתעלמת, ושואלת בקול עליז- 'אז כמה יש עכשיו'? כאילו שאם לא אזרוק את הכעס שלי עלייך, ורק אתעלם, הוא יעלם. 'יש שם שבעה'. את עונה. 'בינתיים'. תגידי, לפעמים את חושבת על העתיד שלך? עלינו? את יודעת מה הולך להיות לך? את לא רוצה לאהוב? להיות אמא? כי כרגע, העתיד שלך ברור. 

את הולכת ליפול.

אחותי, אני לא רוצה לאבד אותך. אני אוהבת אותך, את מבינה? למרות כל ההאשמות. תלחמי בזה, בשבילי. תספרי לפסיכולוגית שלך הכל. אל תסתירי כלום. כי אם תסתירי ממנה את הפרט הכי קטן, אני אלך בעצמי ואספר לה. גם אם זה יגרום לך לשנוא אותי, גם אם לא תדברי איתי יותר. אני מוכנה לשלם את המחיר. תגידי, את בכלל נותנת לעצמך להבין? יש רגעים בהם את עוצרת וחושבת מה את עושה?

את בוכה לפעמים?

לפני כמה ימים, באת אלי בוהקת מאושר. על השם שנתנו לך, על התווית. את מאובחנת סוף סוף. לא, אני לא הייתי שמחה מזה. אני הייתי בוכה. אבל אני רק הקשבתי בעינים יבשות, לא היה לי את האומץ לבכות. עדיין אין לי.

אומץ, אחותי. אומץ.

אומץ בלהבין שאת צריכה עזרה, שזה כבר לא בשליטתך. את יודעת, תמיד כששמעתי סיפורים או ראיתי סרטים על מקרים כמו שלך, לא העליתי בדעתי שחברה שלי, אחותי, תכנס לסטטיסטיקה היבשה הזו. זה היה נראה כ"כ רחוק. ועכשיו זה יותר מדי קרוב. כשאני רואה אותך מאושרת, יש ניצוץ קטן שנדלק אצלי, שהלוואי. אבל אז אני רואה אותך נופלת. 

וזה יותר מדי. אני כבר לא מסוגלת להכיל.

אחותי, הילחמי בזה. בשבילי.



אשמה בולימיה חברוּת

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאם אין
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו טבת ה´תשע"ה  
עצוב
כ"ט טבת ה´תשע"ה  
חברים של.. ועצם האבחנה החברית הזו, מועדת לדאגה ברצון ולא. אבל הכוח ללכת עם הנכון, צריך אומץ.
ה´ תמוז ה´תשע"ה  
ושמחה לספר שהיא יצאה מזה כמעט לגמרי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד