בנושא
בכרם
חדשות
 
להקפיא את הזמן / אברהם שחר
בביכורים מאז כ"ח אלול ה´תשע"ד

"את רוצה שאקפיא את הזמן?" שאל אותי יוחאי כשפתרנו יחד תרגילים בשיעור. זה היה משפט מסוג 'משפטי יוחאי', משפט שצץ משום מקום ואף אחד חוץ ממני לא הבין. בעצם לא בטוח שאני תמיד הבנתי. המשפטים הללו היו כנראה חלק מהסיבה לפופולריות הירודה של יוחאי בכיתה, בתקופה ההיא הייתי החברה היחידה שלו.

"להקפיא את הזמן? דווקא עכשיו באמצע מליון תרגילים?" צחקתי, "לא תודה, אולי פעם אחרת".

"לא רוצה לא צריך, אבל אם תרצי פעם תזכירי לי." לא הזכרתי לו, הוא דווקא הזכיר.

כשהגענו לחטיבת הביניים היינו יחידים מהכיתה הקודמת שלנו ביסודי, באופן טבעי בתחילת השנה חיפשנו זה את קרבתו של זה. אני השתלבתי במהירות, יוחאי שהיה חכם ממני לא. מלבד 'משפטי יוחאי' היתה לו גם נטיה לעמוד בעקשנות על שלו. לא פעם ניסיתי להסביר לו שעליו לוותר, אבל יוחאי סרב לוותר על הצדק ועל האמת שלו. הוא היה ילד גבוה, אבל רוחבו לא תאם את גובהו, מן אטריה דקיקה וארוכה. הוא לא היה מהחסונים בכיתה, וגם אם כן לא בטוח שזה היה עוזר לו, כי בכל מקרה הוא היה מתקשה להתמודד עם החבורה הגדולה שטיפלה בו שוב ושוב. היום אני מבינה שגורם נוסף שתרם לדחייתו היה היותנו 'מהשכונה הלא נכונה'. גדלנו בשכונה של אנשי עמל, שאר הכתה באה מבתים אמידים בהרבה. מכוון שהייתי תמימה ונלהבת ובנוסף לזה יפה מאד, השתלבותי הייתה קלה יחסית. ליוחאי שהיה מחושב ושקול, ובסופו של דבר היה בן, לא היו שום הנחות. פעמים רבות כשחזרנו יחד אחרי הלימודים יוחאי היה חבול. לעיתים היינו שותקים כל הדרך כשיוחאי נושך את שפתיו במאמץ לעצור את הבכי, לעיתים היה מנסה לדבר איתי בקול רגיל תוך מאמץ למנוע ממנו להסדק.

לאחר תקופה קצרה הצטרפתי לתנועה אליה הלכו רוב ילדי הכיתה, אהבתי את החברים, את המדריכים, את האידיאלים הגבוהים עליהם דיברו שם. יוחאי לא הצטרף. בימים בהם לא היתה פעילות בתנועה הייתי הולכת לביתו, היינו מדברים שעות, יוחאי היה מספר לי על הספרים שהוא קורא, מראה את הדגמים שהוא בנה או מגלגל רעיונות להמצאות משוכללות, לרוב לא הבנתי את הרעיונות שלו אבל נהניתי לראות את להטו בשעה שסיפר עליהן. השנה הראשונה בחטיבה חלפה מהר, יוחאי לא הקפיא את הזמן.

בשנה אחר כך שקעתי יותר ויותר בתנועה ויוחאי במלחמתו בבית הספר. באותה שנה הוא נלחם גם במורים, הוא אהב לפתור בעיות בדרכו שלו, המורים רצו שהוא יפתור אותן דווקא בדרכם. מכוון שהיינו חברים טובים ניסיתי לעזור לו, לא מול המורים מהם פחדתי אלא מול החברים. לאחר מאמצים שכנעתי אותו להצטרף לתנועה. הוא לא אהב לבוא לשם, הוא לא נהנה להקשיב למדריכים לוהטי המבט שדיברו אלינו במילים גבוהות, ובוודאי לא נהנה מחברה, אבל בכל פעם שקראתי לו הוא בא. בסופו של דבר משהו זז, מעמדו של יוחאי בכיתה השתפר מעט, זה לא שהוא הפך לבחור אהוד, אבל מכוון שהסכים לשתף פעולה במידה מוגבלת עם החבר'ה בתנועה, ההצקות בבית הספר פחתו בצורה משמעותית.

מסלול הטיול הוביל אותנו במורד נחל בכרמל. האביב פרץ סביבנו בפריחה נהדרת ובעלעלים ירוקים בהירים, רוח נעימה ציננה את הזיעה. יוחאי ואני היינו שקועים בשיחה, רוב הקבוצה היתה כמה עשרות מטרים לפנינו. יוחאי שאל פתאום: "הילה, את רוצה שאקפיא את הזמן עכשיו?" צחקתי, "נראה לי שאני מעדיפה שהזמן יעבור ואגיע סוף סוף למקלחת". יוחאי נשך את שפתיו, לאחר ששתק זמן מה שאל: "את יודעת איך מוצאים את הצפון לפי המחוגים בשעון?... " קולו נסדק לשבריר שניה בטרם הצליח ליצבו.

באחד הימים האחרונים של החופש הגדול ישבנו במרפסת הבית שלי ואכלנו אבטיח. יוחאי שוב סיפר על תקוותיו לשנה הבאה, על הפנימיה, על בית ספר היוקרתי שילמד בו, הוא האמין שהוא עומד בפתחה של תקופה חדשה. רוח אחר הצהרים שבאה מהים לאחר שעות החום הכבדות הביאה הקלה נעימה. הרוח שיחקה בסככת הגפן שבחצר, היה אפשר להרגיש בריחו הראשון של הסתיו המסתתר בקצה הקיץ, עוד מעט העלים יזקנו, הירוק שלהם ישתנה לירוק כבד, זקן, אחר כך יצהיבו ויאדימו וברוחות הסתיו ינשרו. היה קסם מיוחד באותם רגעים, יוחאי הביט בי ואמר: "את יודעת הילה, הפעם אני רוצה ולא רוצה להקפיא את הזמן, מצד אחד בעוד כמה ימים אתחיל בפנימיה, מצד שני חבל שאנחנו נפרדים." ניסיתי לשכנע אותו שאנחנו לא נפרדים, שהוא יחזור בחופשות לבית הוריו בשכונה, אבל כרגיל הוא צדק.  

כשהתחילו הלימודים יוחאי נעלם מחיי משגרת היום יום שלי, הוא החל ללמוד בפנימיה הצבאית בתל אביב ובגימנסיה הרצליה. במהלך השבוע לא היה בביתו, ובשבתות לא יצא לי לראות אותו, מעורבותי בתנועה הלכה וגברה, עמדתי להכנס להדרכה והתמסרתי כל כולי לפעילות. כנראה גם המשפטים שנזרקו לעברי בתחילת השנה בבית הספר ובתנועה, לעיתים ברמז ולעיתים במפורש, על 'החטוטרת' שהוסרה ממני, על היותי הרבה יותר פתוחה וחברתית משהייתי כשיוחאי היה לצידי, גרמו לי שלא לחפש את קרבתו. בשבתות הראשונות בתחילת שנת הלימודים, יוחאי חיפש אותי, אחר כך הפסיק. למעשה לא נפגשנו פגישה משמעותית חודשים שלמים. לעיתים ראיתי אותו מרחוק לבוש מדים. גופו ושריריו החלו להתמלאות המראה השברירי נעלם, נראה שדמותו הילדותית נעלמה לחלוטין. אולי המדים גרמו לו להראות מבוגר יותר, אולי באמת התבגר בבת אחת. רציתי לבחון את פניו מקרוב, לראות אם נותר בהן מהיוחאי של שנות הילדות שלנו, אבל אף פעם לא התקרבתי מספיק.

החופש הגדול שאחרי הבגרויות היה ארוך מאד. גרעין נח"ל של התנועה אליו השתייכתי מילא חלק ניכר מהזמן שעמד לרשותי עד הגיוס, אבל נותר עוד די והותר זמן פנוי. באחד הערבים שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי, יוחאי עמד מולי, גבר צעיר גבוה ומרשים. התרגשתי לראות אותו. יצאנו למרפסת ודיברנו. יוחאי סיפר על ארבע השנים שעברו עליו בפנימיה הצבאית, אני סיפרתי על הגרעין. ליוחאי היו תוכניות להגיע לשריון ולהיות קצין מהר ככל האפשר. ספרתי לו על תוכניותי להיות נחלאי"ת גאה וביום מן הימים לקחת חלק בהקמת קיבוץ חדש. השיחה ביננו קלחה כאילו מעולם לא התנתקנו, זה היה מפתיע. שוב ישבנו במרפסת, ברגעים בהם השתררו שתיקות קצרות בשיחתנו היה אפשר לשמוע הד קלוש של הים הרחוק. מאליו התנגן בראשי השיר 'בשנה הבאה' שבאותם ימים היה רק בן שנתים שלוש, פתאום ראיתי חיוך מסתמן בקצה שפתיו של יוחאי "הי הילה, רוצה שאני אקפיא את הזמן? אני עדין יכול...". שנינו פרצנו בצחוק כשהוא סיים את המשפט הכל כך מוכר. "תשמע" אמרתי, לא כרגע, עוד מעט אני מתחילה בנח"ל, אולי אחר כך.

בשבועים שנותרו עד גיוסו של יוחאי בילינו הרבה ביחד. בזמן הזה הצטערתי על שבארבעת השנים האחרונות התרחקנו. חלק מהזמן היינו רק שנינו, בחלקו פגשתי את חבריו מהפנימיה הצבאית. בכל הימים הללו יוחאי הציע מידי פעם בפנים מבודחות להקפיא את הזמן, תמיד הודעתי לו שיחכה לקיבוץ החדש שאקים.

מפעם לפעם נפגשנו במהלך השרות הצבאי. יוחאי עשה חיל, סיים כמצטיין במקצועות ובצמ"פ, תוך זמן קצר זומן לקורס מטקי"ם, גם שם סומן כהבטחה. אני לעומת זאת התאכזבתי. בקיבוץ הרגשתי שמנצלים אותנו, הנחלאי"ם, ככח אדם זמין ולא ממש מכשירים אותנו להקים קיבוץ משלנו בעתיד, מה גם שהחבר'ה התגלו כפחות ממה שציפיתי שיהיו. בהמשך גם פרק השירות בצבא היה מאכזב. תליתי תקוות רבות בהאחזות, קיוויתי ששם סוף סוף ארגיש שאני תורמת משמעותית, בונה יישוב חדש.

ענן אבק בישר על הגעת רכב להאחזות ועל סיכוי לשבור את שגרת היום יום האפורה בבקעה. משאית עברה את השער, מחלון צריף המטבח הבחנתי בין גלי האבק בדמות יושבת בארגז המשאית,
האיש נגס תפוח בשלוה, מתעלם מכל מה שסביבו. המשאית עצרה והאיש בארגז קפץ למטה ונעלם מעיני מאחרי המשאית. חזרתי לעיסוקי. לפתע שמעתי קול רועם מאחרי: "נערה חלוצית לוחמת, יש כאן קצין שמחפש אותך". יוחאי כשדרגת סג"מ מעטרת את כתפו עמד שם. "בואי לטיול" אמר בלי לשאול שאלות ובלי לתת לי שנייה להתאושש מההפתעה. ניסיתי להסביר לו שיש לי תפקיד ואני לא יכולה להעלם סתם כך, ובכלל שהאחזות היא צבא ולא סתם מחנה של תנועת נוער, אבל יוחאי הודיע חגיגית שהכל מסודר. כשהמשכתי להסס הוא יצא לכמה דקות וחזר עם מפקד ההאחזות שאישר לי לצאת עם יוחאי לכמה שעות.

יוחאי הוביל אותי במורד נחל שאפיקו המתפתל בין הגבעות לכיוון הירדן עבר לא רחוק מההאחזות. היה כבר כמעט סתיו אבל החום בבקעה עדיין היה עז. יוחאי שעט לו בשבילים בין קוצי הקיץ, רץ כמו פרא בין הסלעים ומידי פעם הושיט לי פרח קיץ קטנטן שמצא. בסוף קטף לי ענף של קנה שגדל ליד מעין מזרזף, והודיע לי שזה הדבר הירוק המשמעותי היחיד שניתן למצוא בבקעה. אחרי שעה ארוכה עצרנו לנוח בצילו של סלע גדול באפיק הנחל. הנוף המדברי של הבקעה עמד מולנו בשלוה ובדממה. שעה ארוכה ספרתי ליוחאי על תקוותי שהתנפצו, על התקוות והחלומות שהמציאות מוססה. יוחאי סיפר על מחלקת הטנקים עליה הוא מפקד, על עוצמת האש שתחת ידיו, על החיילים שלו שהוא כל כך אוהב, ועל הראש המרובע והקשה בשריון. אחר כך התחלנו לדבר על מליון ואחד נושאים, ופתאום יוחאי שאל: "הילה את רוצה שאקפיא את הזמן?" "לא, ממש לא עכשיו" אמרתי, אחרי שאשתחרר מהצבא אולי, אבל עכשיו אני רוצה רק לגמור את השירות". יוחאי הביט בשעונו והודיע לי שחייבים לחזור, הוא חייב עוד הלילה לחזור לתעלה. חזרנו בהליכה מהירה להאחזות, בדרך שאלתי את יוחאי איך הוא מתכנן לצאת מהחור הזה, הוא ענה בחיוך "אל תדאגי, יהיה בסדר." כשהגענו ראינו ג'יפ חונה ליד חדר האוכל. יוחאי ניגש והחליף כמה משפטים עם הנהג, אחרי כחצי שעה נפרדנו, יוחאי עלה הג'יפ. שעה ארוכה התבוננתי ברכב המתרחק בו נסע יוחאי הרחק הרחק מהבקעה. בימים הבאים כשנזכרתי בביקור של יוחאי, הייתי כמעט צריכה לשכנע את עצמי שהביקור של יוחאי היה אמת ולא רק חלום. 

 

אני יושבת בסלון ביתי, הקרירות הקלה בשעות אחר הצהרים והעננים המשבצים את השמיים מעוררים בי את בלוטות הנוסטלגיה. תמיד התקופה הזו כל שנה גורמת לי לנסות לתפוס פירורי זמן קפואים. באלבומי התמונות הישנים שלי ניתן למצוא מעט זמן קפוא בשחור לבן, והשנה אני גם מאזינה לקטעי ההקלטות מהתקופה ההיא. אני שומעת קולות הצעירים רועדים:

"קודקוד מוק כאן אחד של משגב, קבל שקוקוד משגב ומשנה מושבתים"

"כאן אחד של משגב, כל הכלים של משגב קבלו ירי מכל הכלים...",

יוחאי עזר לי להבין את מילות הקוד ואת הפקודות, אני מזהה את הקול שחיפשתי קפוא בסרטי ההקלטה.

דלת הבית נפתחת בתנופה, "אמא?"

"אני בסלון"

"את שוב מקשיבה להקלטות? אולי לא הייתי צריך להביא לך אותן. את יודעת, אי אפשר להחזיר את הזמן." אחר שיוחאי בני שהשתחרר מהצבא כסמ"פ בשריון הוא למד היסטוריה ואז חזר לשרת במחלקת ההיסטוריה הצהלי"ת, משם הביא לי את עותקי סרטי ההקלטה הישנים.

"להחזיר לא" אני אומרת, "אולי להקפיא".

בהקלטה אני שומעת את המילים האחרונות של יוחאי: "תחנות משגב צאו להתסתערות, רות סוף."



חברות מלחמה מלחמת יום הכיפורים נופלים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאברהם שחר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ תשרי ה´תשע"ה  
עם הרבה חן. והתקופתיות שבזה לא מפוספסת, עניין לא מובן מאליו.

המוטיב מעניין - ועם זאת די קלישאתי, ועם אלה צריך להיזהר. בעיני, הוא מופיע פעמים רבות מידי (לפעמים גם לא באופן הכי קשור), מה שהופך את הסוף לצפוי הרבה יותר מידי. טוב, לסיפורים על ידידות לא ממומשת עם חייל יש דרך אחת להסתיים, לא יודעת אם היתה לך דרך להפוך את הסוף ללא כך כך צפוי. אבל המוטיב יכול היה להופיע פחות פעמים, ואולי לא בכותרת? לא יודעת. אולי ככה הוא היה יותר במקום כשהוא היה מגיע בסוף, מכה בבטן.

מוכר לי הסיפור הזה של חברים מהיסודי שעוברים רק שניהם לחטיבה, היא יפה והוא לא מקובל. אולי שטרייט-וורצל? ואולי זה סיפור אחר מכאן? אולי אתה זוכר?

בכל אופן כתיבה טובה, ותמיד טוב להיתקל בסיפור שלך.
חתימה טובה,
רעות.
ד´ תשרי ה´תשע"ה  
אהבתי מאוד. קראתי הרבה על התקופה והסיפור שלך משתלב בדיוק כאילו נכתב אז... אהבתי גם את רעיון ההקפאה של הזמן...

הסוף (הברור לצערי..) היה מקסים.

בשורות טובות ושנה טובה ומתוקה
ד´ תשרי ה´תשע"ה  
אני עם רעות...

החל מזה שכיף לראות סיפור חדש שלך, דרך החינניות שיש בסיפור הזה ועד למוטיב הקפאת הזמן שמצד אחד לא ממוצה בפני עצמו (למה הוא התכוון? ומה אם היתה אומרת כן? ואיפה עוד השאלה הזו משתקפת ביחסים ביניהם?) ומצד שני רומז על מה שעומד לקרות.
ד´ תשרי ה´תשע"ה  
מעורר מחשבה לגבי הקפאת הזמן..
האם אנחנו מרוצים מההווה או שתמיד מחכים
לדבר הבא שיגיע...

נחמד לקרוא משלך שוב.
ד´ תשרי ה´תשע"ה  
ראיתי שפורסם, ורשמתי לעצמי לבוא לקרוא כשאוכל.
קח את זה כמחמאה..
ברכות וכל טוב.
ה´ תשרי ה´תשע"ה  
אני אצטרף לקודמים לגבי הסוף הצפוי, אבל אין ספק, יופי של בניית דמויות
רק אני שמתי לב לאיש מן הבקעה?
ה´ תשרי ה´תשע"ה  
ראשית תודה לכל המגיבים, שימחתם מאד.
מחוסר זמן נוכחותי דלה גם בפרסום יצירות וגם כמגיב, אולי השנה אצליח יותר. הסיפור הזה הצליח להכתב לשמחתי הרבה, כי כמה אחרים תקועים בעיקר בגלל בעיית הזמן.

ולגבי כמה הערות ושאלות שעלו, אתחיל בתגובה האחרונה דווקא של וספרתם. שמחתי לראות שהבחנת באיש מהבקעה, תהיתי אם יגלו אותו, והוא בהחלט לא סתם נמצא שם.
ומכאן לכמה שאלות והערות שהופיעו בתגובות, ובכן אין בכוונתי להסביר את הסיפור, אבל אומר כך, כשם שהשיר הוכנס לשם בכוונה, כך גם המוטיב של הקפאת הזמן בעל משמעות מעבר לביטוי הילדותי מעט (וזה קשור לשאלות של שיר בסוגריים), הוא בהחלט מתכוון למשהו באמירה הזו. השתדלתי די "לדייק" אם אפשר לומר כך בסיפור, לכן חזרתי על כמה ביטויים בצורה כזו או אחרת.
שוב תודה לכולם, שמחתי שנהנתם מהסיפור.
י´ תשרי ה´תשע"ז  
אבל התקופה הזו החזירה אותי אליו.

"האגדות יפות הן,
עד שפתאום עפות הן
רק אלוהים ידע לאן.
אני מגדל הקמתי,
בו לבדי חלמתי,
נסיך שלי על סוס לבן." (ח. חפר האיש מהבקעה)

בסוף יוחאי ועוד רבים כמותו עברו כעוברי אורח ונותרה רק אגדה.
יוחאי השתוקק לכך שהילה תרצה "להקפיא" את הרגעים הכי טובים שלו איתה, אבל היא ראתה תמיד דברים אחרים, עתיד אחר, ולא את הרגע עם יוחאי, ובסוף הרגעים חלפו וגם יוחאי.

(ואולי הסברתי יותר מדי את מה שלא הסברתיבזמנו כהסיפור התפרסם)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד