בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק המלכים 6 / יוחאי אורלן
בביכורים מאז כ"ז שבט ה´תשע"ד

ח

 

בסוף היום, כאשר נטלו כולם את ילקוטיהם והתכוננו לצאת הביתה, כלומר אל מדוריהם בגיהינום, ניגש אליי חמורבי שנית. הייתי עייף ומעוך, אחרי יום בו יצא גרוני במאמץ לדבר בשעה שאין, כמעט, מי שמקשיב לי. הוד מלכותם היו עסוקים בדברים רבים, רק לא בחומר הנלמד. כל מה שרציתי היה לחזור למדורי שלי ולעשות קצת ספונג'ה, אבל חמורבי עמד לידי ושאלות חשובות מאוד, הרות גורל, בפיו.

"המורה," הוא אמר, "הייתי היום מצויין, נכון? נכון המורה?"

חמורבי לא הפריע ולא דיבר בלי רשות. חמורבי התנהג יפה. חמורבי שתק כשצריך היה לשתוק ודיבר בעת שצריך היה לדבר. את כל החוקים הוא שמר, חמורבי. כמעט התפתיתי להחמיא לו, אבל משהו בתוכי מנע ממני לעשות זאת. כל תלמיד בכיתה היה בעיניי בחזקת יושב גיהינום. לא רציתי להסב לו נחת, אפילו קטנה, בטרם אברר מאין הגיע ולאן הוא הולך עכשיו.

לא יכולתי לברר זאת, זה היה נגד חוקי האתיקה של הקמפוס. השרפרפים בקורס אסרו עלינו לברר בשום דרך את פריט המידע הקטן והבסיסי הזה, האם המלך העומד לפניך מגיע מגן העדן או מן הגיהינום. הם אמרו, שאחת המטרות של ערבוב בני גן עדן בבית הספר היא שהיחס לכל תלמיד יהיה מכבד והוגן, שמא צדיק הוא, כך שהטיפול בכל ענייניו יהיה אובייקטיבי ולא ינבע מדעות קדומות. (את היטלר, למשל, אסור היה לי לסלק, בשום אופן, וברור שאחטוף על זה) החוק הזה היה מתסכל. מנוי וגמור הייתי עם עצמי לבלוש ולחקור בעצמי, לדעת על מה ולמה יושב פה כל אחד. בכיתה כמו שלי זה לא נראה קשה במיוחד. במקרים מסויימים יכולתי לשער בקלות להיכן שייך הטיפוס, אבל היו מלכים שלא הייתי בטוח לגביהם. חמורבי, למשל. על פניו, תלמיד מצטיין, שקט ומורם מעם. לא ידוע על נזקים חמורים שגרם לאנושות, אולי אפילו להיפך. אבל לך תדע. צורות רבות לה, לרשעות המלכותית.

לאחר שאצא, אבדוק בחדר המורים את פרטי חייו ואת תוכן החוקים שייסד. כך אוכל להעריך אותו אל נכון. בינתיים החלטתי לפטור אותו בהערכה בלתי מחייבת.

"אתה נודניק, חמורבי" אמרתי "נודניק מדרגה ראשונה. וגם, יש לך פוטנציאל גדול שאתה לא מממש. תעבוד על זה. חוץ מזה, תקנח את האף. זה מגעיל."

פניו של חמורבי נותרו כשהיו. "טוב, המורה." אמר. "אני אשתדל, המורה".

תלמיד נוסף עמד אחרי חמורבי, ממתין בסבלנות. משפנה חמורבי לדרכו, הוא ניגש אליי. פניו היו יפות בעיניי, מן הרגע הראשון שראיתיו חשבתי כך. היה בו משהו אצילי באמת. על אף שלא קיבלתי מידע בעניין, יכולתי כמעט להישבע שהמלך הזה הגיע לכאן מגן העדן. מצד שני, הייתי מוטה לחלוטין, וידעתי את זה.

"כן, פרנץ".

"אם אוכל להעיר הערה."

"מהי?"

"בתחילת היום, למה הוצאת את הגרמני?"

"את היטלר?"

"כן. לא שאני אוהב אותו – אני יודע בדיוק מה הוא עשה עם אוסטריה שלי, ומתעב אותו מכל הלב. אבל אדוני המורה, נראית מבהיל כשאמרת לו לצאת. אף פעם בחיי לא הרגשתי פחד כזה. כל הכיתה רעדה, ולא בגלל השוט. ראו עליך שאתה מוכן ומזומן להרוג אותו."

"אל תיקח את זה קשה, פרנץ." אמרתי ולא יספתי. על אף שליבו של קלמן, שנדד כמה שנים באוסטרו-הונגריה של פרנץ-יוזף, היה מלא תודה וחיבה לקיסר הזה (כמו ליבם של רבבות יהודים אחרים), לא תכננתי לשתף אותו בשיקוליי החינוכיים.

אם היו כאלה. האם לא פעלתי בעיקר מתוך אינסטינקט?

אבל הקיסר פרנץ יוזף הראשון בכלל לא התכוון לשאול אותי על שיקוליי החינוכיים. הוא העביר את אצבעו על שפמו הענק ואמר "אין לי שום בעיה עם הפחד שהטלת עלינו. בדיוק להיפך. אני מתפלא מה קרה במשך היום. הכל התפורר, היה רעש גדול, מהומה, למה לא השתמשת בשוט? למה לא צעקת שוב? לא הצלחתי להתרכז ככה. חבל, אני רוצה לדעת את החומר הזה. זו ההזדמנות הראשונה שיוצא לי להשתעשע במחשבות כאלה מאז מתי – לו הייתי חוזר לכדור הארץ, האם הייתי הופך את הקיסרות שלי לדמוקרטיה? ואיך? האם ממשל דמוקרטי היה משאיר אותי על כסאי? האם זה חשוב בכלל? אבל הבלאגן, והצעקות, המריבות כל הזמן – לא הצלחתי להתרכז בגללן. תהיתי לעצמי, הרי אתה מלאך ובתחילת השיעור הפלת עלינו אימה כזאת – להיכן היא נעלמה? אני מתנצל על הדיבור הגלוי. פשוט, אני רוצה להבין ומקווה שזה לא חצוף מצידי".

בוודאי שזה חצוף. הנה, אפילו המלך הזה, שהערכתי מן הרגע הראשון ועשה בימיו דברים טובים רבים, אפילו הוא מעז למתוח עליי – המורה שלו – ביקורת. מלכים הם טיפוס אישיות קשה.     

אבל את זה לא אמרתי לפרנץ יוזף. "זה בסדר," משכתי בכתפיי. "אתה לא צריך להתנצל. ואל תדאג, הכל מחושב, הכל יטופל. העין רואה, האוזן שומעת, וכל מעשיכם בספר נכתבים".

"אני מקווה מאוד." אמר פרנץ יוזף בקול המשתמע לשתי פנים. "כי אי אפשר להמשיך כך. אם המצב ישאר כמו שהוא עכשיו, אבקש לעבור לכיתה אחרת. הייתי מבקש מיד, אם לא מופע האימים בהתחלה. זה עשה עליי רושם, שתדע המורה."

"לא תצטרך לעבור."

השתדלתי להישמע מבין עניין ובטוח בעצמי, מטעמים חינוכיים. רק משהלך גם פרנץ יוזף ואני נותרתי לבד, התרתי לעצמי להתפרק.

לעזאזל, לא היה לי שום מושג קלוש מה אני עומד לעשות עם הכיתה הזאת. כבשה בין שבעים זאבים. מתי אמרתי זאת? למי אמרתי? זה היה לפני זמן רב כל כך. שנים. ההגדרה הזאת הייתה מדוייקת.

חמישה שיעורים העברתי להם היום: היסטוריה של האימפריות, פסיכולוגיה של השליט, שיטות ממשל שונות, מידות טובות, ומתמטיקה בסיסית. למען הדיוק, את השיעור האחרון לא העברתי אני בעצמי – העביר אותו מלאך חבלה משופם ומאיים בשם אלגוריתמאל. נותרתי בכיתה בשעה שלימד: תפקידי היה להשגיח על הכיתה שלא תרעיש בשיעורו של זה, מתוך הנחה שלמחנך השפעה רבה יותר מאשר למורה המקצועי. למעשה לא היה כל צורך בי: אלגוריתמאל זה השתלט על הכיתה יפה מאוד. אך פצה אחשוורוש את פיו ללחוש לשכנו בהתלהבות את התשובה על השאלה כמה הם 8 ועוד 2, כבר היה אלגוריתמאל ניצב לצידו, נוחר אש ומטיל אימים. אחשוורוש נאלם דום, בו במקום, ושוב לא פצה את פיו כל השיעור כולו. חוור ישב, ברכיו משקשקות, ושתה בצמא את כל פניני חכמתו של אלגוריתמאל. בסוף השיעור שלט היטב אפילו במכמני השאלה כמה הם 18 ועוד 12.

חמישה שיעורים הועברו להם במשך היום, ולדעתי התכנים היחידים שהם ספגו היו אלו המתמטיים. משיעור לשיעור הלכה ההקשבה בכיתה והתדרדרה.

בשיעור פסיכולוגיה היה רעש גדול בכיתה בנושא השיעור – קרי, האומנם נפשו של השליט קרוצה מאותו החומר של נתיניו. מרבית יושבי הכיתה התמרמרו כנגד קביעתי זו. פרעה אף הגדיל לעשות והצהיר קבל עם ועולם שהוא מעודו לא נצרך לשירותים, וברור שהדבר מעיד על מבנה נפשי נדיר, שלא לומר אלוהי. ההמולה היתה רבה והדיון סוער, מלכים רבים נראו פגועים ממש, אך אני הוספתי לעמוד איתן כצור ולהביע את דעתי ברמה. הם כל הזמן התפרצו לתוך דבריי, אפילו אלו שתמכו בי. וינסטון, למשל, וינסטון צ'רצ'יל: האנגלי השמנמן הזה טען בכל תוקף, שעל העם בעצמו לבחור את שליטו, והוא יכול גם להורידו מגדולתו. מכאן משמע, הסיק צ'רצ'יל, שהשליט אינו ולא כלום. כבובת תיאטרון בידי עמו. כמה יפה הוא דיבר – שכה אחיה! אפילו אני הייתי מרותק. שנון, מבריק, הוא היה רב אומן במילים, ללא ספק. אבל הוא התלהב כל כך מעצמו, עד שקם ממקומו וניגש לקדמת הכיתה, המקום השייך לי. לא מלאני ליבי להחזיר אותו למקומו, שהרי הוא היה אחד התומכים היחידים שנמצאו לי בכיתה. והוא העמיד אותי בצל. לידו חשתי כאד העולה מספל של תה.

אבל זה עוד מילא! החיים הטובים ממש. בשיעור שלאחר מכן, שיטות ממשל שונות, החבר'ה פשוט התחילו ללכת מכות. הדמוקרטים שביניהם, צ'רצ'יל ורוזוולט, זכו לחרפות וגידופים מכל רחבי הכיתה, שהלכו וגברו מרגע לרגע. בהרף עין היו השניים משתוללים בתוך אחיזתם של סראגון הראשון, סנחריב ויוליוס קיסר, כשאחשוורוש ופרעה מגבים אותם מאחור בהמהומים ובקריאות עידוד (בהתאמה). הכיתה מלאה זעקות "יאללה מכות, יאללה", "דם, דם, עוד לא ראינו דם", "דמוקרטים ארורים" וכיוצא באלו. אני מצידי צעקתי עליהם בגרון ניחר שיפסיקו, שיתביישו להם, שככה לא מתנהגים מלכים בוגרים – ולשווא. מי בכלל שם לב אליי? סנחריב המתנפח בנאומי שחץ העוסקים באישיותו הנעלה והייחודית היה מעניין הרבה יותר.

מבלי משים הגיע השיעור הרביעי ביום, שיעור חשוב מאוד לטיפוסים הללו: מידות טובות. אבל הם בכלל לא ידעו שהוא התחיל, אפילו לא שהוא נגמר. הוויכוח מן השיעור הקודם, שהפך למריבה שהפכה להתכתשות שהפכה לקרב שהפך למערכה שהפכה למלחמה שכמעט הפכה למלחמת עולם, הסעיר את תלמידי כיתתי הרבה יותר מאשר השיעור שהיה בדעתי למסור. למזלי הגיע אלגוריתמאל אל הכיתה בשלב כלשהו, לדבר על מספרים, כך שהיום הסתיים בטעם סביר.     

ישבתי בחדר המורים ושתיתי מן הנקטר, שלא היה אלא סוג דלוח של תה-מלאכים. בהנהלת הגיהינום לא שכחו כי גם אנחנו, המורים, נמצאים פה בעקבות חטאינו, והעניקו לנו פינת תה עלובה ככל הניתן. יכולתי כבר לחזור למדור שלי, לו רציתי, אבל העדפתי להישאר קצת בחדר המורים. תהיתי איך עבר היום על חתוליאל, מוּזָאֵל, ואחרים. קיוויתי שינחמו אותי בצרת רבים.

לא הספקתי ללגום לגימה שנייה מן התה, ודלת חדר המורים נפרצה בסערה. ראשיהם של כל המלאכים-מורים שהיו במקום הסתובבו. בפתח עמד מלאך מגודל, אימתני.

"זיפת!" הוא צעק והטיח את תיקו באחד הכסאות "זיפת של יום!"

נתתי מבט שואל בעיניו של המלאך שישב למולי. מי זה? שידרתי לו במבטי. לא יודע, אבל הוא לא נראה מורה, שידר לי המלאך.

למזלנו, המלאך המגודל לא חיכה שנתעניין בשלומו. הוא שפך עלינו את מררתו בלי לשאול אותנו בכלל.

"יום ראשון ללימודים!" הוא נבח. "לפחות ביום הראשון, קיוויתי שיהיה סדר! משהו! באגפים אחרים היה סדר מופתי. הייתם צריכים לשמוע את המוזיקה השמיימית מאגף המלחינים! את הלמות הפטישים הקצבית באגף הנפחים! רק אצלנו, תוהו ובוהו. שום אווירת לימוד, שום אווירה יצרנית, רק מהומת אימים. אני אהרוג את המורים שסררו אצלי, אהרוג! אני אומר לכם! מה נראה לו? להשחית ככה את הרכוש של בית הספר? מי הרשה לו לגעת בכרזות של הכיתה? מה אתה מסמיק ככה, ברבנאל? אולי כי זה היית אתה?"              

ליבי שקע שלושה סנטימטרים למטה בתוך חזי.

"לא, סליחה, אדוני" אמר מלאך קטן ורועד מקצה החדר "אני... תמיד אני סמוק. במקור אני ממציתי הכבשנים."

"לא ביקשתי תשובה!" המלאך הגדול רתח. "וזה, על היום הראשון! והחיישנים הודיעו שאחד המורים אחראי לוונדליזם הזה. אבל אל דאגה, המנוול ייתפס! עוד הלילה תיערך ביקורת בכיתות, אחת אחת אעבור בהן עד שאמצא באיזו מהן חסרה הכרזה. איזו שטות! אילו הייתי יודע שבאמת יהיה צורך במערכת הזאת, הייתי מתקין אחת משוכללת יותר – שהייתה מודיעה לי במקום מי בדיוק אחראי לנזק! אבל מי חשב? מי דמיין? מופרעים! איזה מורים מופרעים קבלתי, לעזאזל! אתה חושב שזה מצחיק?"

"סליחה אדוני" הפעם היה זה המלאך שישב מולי. הוא התגלגל מצחוק, אך עיניו היו חסרות חיים. "אני במקור ממדור מפיחי גז הצחוק."

"זה ייבדק, ונראה!" הרעים המלאך. "אבל יימח שמכם! למה עוד לפני שהיום מתחיל אני צריך לקבל תלמיד בוכה למשרד, תלמיד שלא יכול להוציא מילה מהפה כי מורה אחד חסר אחריות הרביץ לו בשוט של אש. תגידו לי, על בריונות שמעתם פעם? תגידו! תפתחו את הפה! לכל השדים והרוחות, אנחנו אמורים לחנך אותם, לא להכות בהם על ימין ועל שמאל! כבר הבנו שאתם יותר גיבורים, כל הכבוד, באמת! ואיך בדיוק תחנכו אותם, אם אתם בעצמכם אפלים כלילה, נשלטים בידי יצרים טמאים? מה? אני דורש תשובה!"

"אתה יודע על מה הוא מדבר?" לחש לי המלאך שישב מולי, "איזה תלמיד? מי המורה? באמת שמעתי איזו המולה בחוץ בבוקר."

הנדתי בראשי באורח לא מחייב. ליבי שקע למטה שלושה סנטימטרים נוספים.

"סליחה, אדוני סגן המנהל," נשמע לפתע קול צלול ממתחם האמברוזיה, "האם אפשר לשאול מה אתה רוצה מאיתנו בדיוק? אנחנו כאן בחדר תשעה מורים. רוב הסיכויים שאתה צועק על המורים שלא אשמים בכלום. לא חבל? תמתין, תעשה עבודה יסודית של בדיקה, ותתלה את המורים הבעייתיים. חבל ליצור אווירה רעה לחינם."

הסתכלנו אחורנית כולנו. הדובר היה מלאך תמיר, נאה ושליו. "זה אדוניאל." אמר המלאך שלמולי ביראת כבוד. "המורה של 117א".

"הוא הולך למות," גנחתי.

אבל טעיתי. לפליאתי, המלאך הגדול, שכנראה אכן שימש בתפקיד סגן המנהל, מצמץ בעיניו ונראה מופתע. כמו כלב מתפרע שיד סמכותית הונחה עליו והשקיטה אותו בבת אחת. בעצם לא היה גדול כל כך, ראיתי פתאום. רק בשלושה או ארבעה סמטימטרים גבוה יותר ממני. כשכעס התנפח מאוד, זה הכל.

"אתה צודק, אדוניאל." הוא אמר ביישוב הדעת. "צודק מאוד. אני פשוט מעוצבן, מתוסכל לחלוטין. הייתי עכשיו בביקור באחת הכיתות של הפילוסופים, אתה מבין. איזו הקשבה! איזו נינוחות! אילו דיונים מתורבתים! אז בסדר, זה היום הראשון. בכל מקום הוא נראה טוב. אבל אצלנו – אפילו זה לא! אם זה היום הראשון, אני מפחד לחשוב מה יבוא אחר כך. אתה לא יודע כמה מורים הזעיקו אותי בלחצן המצוקה כבר בשעה השנייה! מכל צד אני מקבל מסרים של חורבן מוחלט, וזה כשבקושי התחלנו."

"טוב, זה חומר קשה, מלכים." העיר אדוניאל בטוב טעם וחייך. חיוכו היה כה רגוע, כה נינוח, שליבי התמלא קנאה. "חשוב לרגע, שכל התלמידים בעלי האומנות כשהם מתקבצים יחד, עוסקים באופן טבעי במכנה המשותף שלהם - באומנותם. הסנדלרים בכיתתם תופרים נעליים. זה מה שהם יודעים לעשות. הנפחים מכים בפטישים. המלחינים – מלחינים, והפילוסופים הוגים. כל אלו עיסוקים נאים ומועילים, ולפיכך הכיתות הללו הן שלוות ומלאות עמל ועשייה. אבל אנחנו, נפלו בחלקנו מלכים. אלו בריות שאינן מייצרות כלום, אלא שולטות. תועלת רבה כנראה לא תראה מהם, שום יצירה שלהם לא תפאר לך את המשרד, כך שתוכל להצביע עליה ולספר בגאווה 'את הספל הזה תלמידים שלי הכינו'. והגרוע מכל - בניגוד לרוב האומנויות, אומנות השליטה מביאה רק מהומה כששני בני אדם עוסקים בה במקביל באותו החדר, ועל אחת כמה וכמה כיתה שלמה."

"נכון." אמר סגן המנהל, מהורהר. "בסדר. זה קצת מרגיע אותי. ובכל זאת, אני לא מתלונן רק על התלמידים. מהם אני באמת לא מצפה לכלום. מה שמציק לי זה שהמורים שלי הם גם כן כאלה, פראי אדם, עושים מה שבראש שלהם!"

הפעם דיבר סגן המנהל בקול רגוע, ולכן רפתה דריכותי. הוא שב והעלה גרה את פרשיית הכרזה, את התלמיד הבוכה ועוד מספר מהומות אך טון דיבורו היה משלים, מתלונן קלות לכל היותר, מאנפף. אפילו אני, שהכובע בער על ראשי בעור היטב, הפסקתי להקשיב לו.

בגלל זה מצא אותי שמי שנישא בחלל החדר בלתי מוכן.

"מה אתה קופץ?" הפעם הישיר סגן המנהל מבטו אליי "אתה קלמניאל?"

פניי האדימו כאש. אפילו להניד בראשי לאות הן לא יכולתי.

"האם גם אתה עובד בכבשנים?" נקב אותי המבט, לועג.

השפלתי את ראשי.

"בוא הנה, פרחח. אם אתה הוא קלמניאל, אתה הוא זה שסילק את התלמיד היטלר אדולף מכיתתו." אמר סגן המנהל. כמו סיר על האש הוא היה. ראיתי אותו מתחמם והולך, מתחמם והולך. עוד מעט וירתח ויבעבע ויגלוש קצף על כל גדותיו.

ואני ידעתי כי כלתה אליי הרעה.     





© כל הזכויות ליצירה שמורות ליוחאי אורלן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ אדר א´ ה´תשע"ד  
תמשיך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד