בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק המלכים 5 / יוחאי אורלן
בביכורים מאז י"ג שבט ה´תשע"ד

בימים הראשונים עוד דמיינתי שאצליח להעביר את התכנים שהוצעו בקורס.

בחוברת שקיבלנו בקורס, הומלץ לנו על מערך שיעורים מדוקדק מאוד. המערך כלל:

 

  1. שיעורי היסטוריה בינלאומית כללית, מיום היות העולם ועד אחריתו.
  2. שיטות ממשל שונות במהלך הדורות, יתרונותיהן וחסרונותיהן.
  3. תפקידו של השליט על פי השקפות שונות.
  4. פסיכולוגיה של השליט על פי השקפות שונות.
  5. תורת המלחמה – סיבות, נסיבות, דרכים ואפיונים.
  6. תכלית בריאת האדם והעולם.
  7. מוסר ומידות טובות.
  8. קריאה וכתיבה.
  9. מתמטיקה בסיסית (חיבור, חיסור, כפל וחילוק).

 

כל נושא כזה, התפצל לכמה עשרות שיעורים, שפורטו כולם בחוברת. לא היית צריך להיות יצירתי במיוחד על מנת לשמש כמורה בבית הספר של הגיהינום. מי שהיה מעוניין, יכול היה אפילו להיטען בשיעורים בחדר המורים, בכל נושא שבחר. היו בחדר המורים עמדות ובהן מין מכשירים, שנקראו מטענים חינוכיים. רוב הזמן הם היו תפוסים. המטען החינוכי היה כעין משקפיים אטומות, שכבל מיוחד יצא מהן וניתן היה לחברו לתוך הגוף המלאכי שלנו. מי שהתחבר למכשיר והרכיב את המשקפיים, זכה להיטען בְּשיעור, על פי בחירתו. במשך חמש דקות ישבת ונטענת על ידי המכשיר, ומייד יכולת לצאת ולהעביר שיעור שלם בנוי לתלפיות על-פה לכיתתך.

כבר ביום הראשון של הלימודים נוצר עומס כבד על המכשירים, וההנהלה הבטיחה להביא עוד מסוגם. על פי פתק שנתלה על לוח המודעות באולימפוס "למטענים החינוכיים ביקוש נרחב בכל רחבי הקמפוס, וכרגע מסופקים מטענים נוספים בעיקר עבור אוכלוסיות שחומר הלימודים שלהן מסובך במיוחד, כגון: פסיכולוגים, עורכי דין, ומתמטיקאים. תוספת מטענים חינוכיים תגיע לאגף מלכים וקיסרים בשלבים מאוחרים יותר".

מימיי לא הייתי טוב בדחיפות מרפקים, כך שמעולם לא הצלחתי לתפוס את אחד מהמכשירים. בהתחלה עוד ניסיתי, אבל ככל שהבנתי יותר טוב עם מי יש לי עסק ואיך עובד הראש של התלמידים המטורפים שלי, התנזרתי לחלוטין מן התור למטען. אתם מבינים, הם היו צריכים לקבל תכנים אחרים לגמרי, לפי דעתי.  

השיעור הראשון שלי איתם היה מלא רחשושים. סילוקו הדרמטי של היטלר מן הכיתה היה שיאו של השיעור, ממנו ניתן היה רק לרדת. העוצמות שחשתי בעת שנאבקתי בו שייצא התפוגגו בתוך דקות ספורות, ברגע בו התחלתי להעביר את החומר שתכננתי.

תכננתי ללמד אותם אודות האימפריות המרכזיות ששלטו בעולם מאז היותו, שיבינו בקווים כלליים את העולם בו חיו.

"שתי אימפריות מרכזיות חילקו ביניהן את הארץ הנושבת בתחילה," הרציתי, "האכדים מן המזרח, והמצרים מן המערב. אימפריות שונות, תרבויות שונות, ולא נעים לומר – אלילים שונים. אך בעוד האימפריה האכדית מעתיקה לתוכה את התרבות השומרית, אותה כבשה, ובעוד היא מתפשטת בנחרצות, הייתה האימפריה המצרית שקטה יותר על שמריה, וניזונית מבחינה תרבותית בעיקר מעצמה..."

קול עב, במשקל טון, קטע אותי. "אני שומע כאן נימה של זלזול באימפריה האכדית המפוארת שבניתי לי בעשר אצבעותיי".

"שקט, סראגון." אמרתי. "דיבורים – רק בהצבעה".

"לא," נהם סראגון. "אתה לא הקמת אימפריה אף פעם, מורה שמנמן. אתה רק יושב כל החיים ומרצה לך על אימפריות. מה אתה מבין בכלל מהחיים האמיתיים?"

"סראגון!" נחרד חמורבי, שכנו לשולחן, וטפח על כתפו בעצבנות "המורים פה הם אלים. ראיתי על הדלת שלהם."  

"אלים!" זעף סראגון והיכה בידו הכבדה את שולחנו "חי אנליל ואישתר – אם אלה אלים, אני עכבר."

"אין להזכיר שמות של אלילים בכיתות," העיר חמורבי. "הם נחשבים למילים גסות. קראתי בתקנון בית הספר."

"מגוחך!" זעק סראגון. "מגוחך כל כך! המקום הזה הוא מגוחך!"

הרמתי את ידי לאות שאני מבקש שקט. את ידי השנייה הנחתי באופן בלתי מחייב על קת השוט. אט אט נרגע סראגון, אם כי הוסיף ונהם לעצמו נהמות שונות.

חמורבי הצביע.

"עוד מעט, חמורבי." אמרתי. בשיעור הזה רציתי להבהיר הן את קוויה של האימפריה המצרית והן את קוויה של זו האכדית, ולא היה לי פנאי לשאלות שנראו שאינן ממין השיעור.

דיברתי ודיברתי. ציירתי על הלוח מפה הממחישה את מיקומן של האימפריות בכדור הארץ, ואחרי כן שרטטתי טבלה של ההבדלים ביניהן. האם הכיתה התעניינה? בגדול לא. כלומר, סראגון, סנחריב, פרעה וחבריהם – הגווארדיה הותיקה, מה שנקרא – הביעו התעניינות כלשהי. פרעה, למשל, חייך לעצמו כל אימת שהוזכרו שבחיה של מצרים, כאילו הוא שייסד אותה (על אף שהשתייך לשושלת מאוחרת כלשהי). עם כל שורה שהוספתי לטבלה היה פרעה נותן מבט של ניצחון בסראגון ומרקד בכסאו ריקוד מצרי קטן. אתם מבינים, הוא היה בטוח שהטבלה לא באה אלא להמחיש את עליונותה של מצרים על אכד ושומר.

תלמידים שמלכו מאלכסנדר מוקדון ואילך, לעומת זאת, בהו בי במבט מזוגג, כאילו הממלכות בהן דנתי לא היו ולא נבראו.

"לא להירדם, פרננדו" עקצתי "האכדים והמצרים - עליהם אתה נשען, בעצם. הם כמו הסבא והסבתא של הממלכה שלך בספרד."

פרננדו הסמיק. פרעה העניק לו מבט-סבא רחימאי.

חמורבי, מצידה השני של הכיתה, הוסיף להצביע.

בסך הכל, חשבתי לי, השיעור עובר בשלום. נותרו עוד עשר דקות עד ההפסקה, והעניינים רגועים. חששתי שיהיה יותר גרוע.

מתחתי את הקו האחרון בטבלה, והסתכלתי בכיתה.

"זהו. אלו הן שתי התרבויות וזהו אופיין. מעניין לציין שלמרות שהממלכה האכדית והממלכה המצרית היו הגדולות בתקופתן, לא התרחש ביניהן כמעט שום מפגש. זאת, ככל הנראה, מחמת המרחק הגיאוגרפי הגדול ביניהן, שבימים עברו היווה, כידוע, מכשול רציני על התקשורת בין תרבויות. אם כי צריך לציין-"

קול חבטה עז נשמע מכיוונו של סראגון. הגבר ענק הגוף והמזוקן הזה נראה מוטרד, וידו נחה על השולחן בתנוחה מסוכנת.

"אני חושב" הוא קרא "שאנליל[1] לא היה מרוצה מהשיעור הזה."

"אנליל? לא שמעתי טוב. אתה מוכן לדבר ברור, סראגון, כלומר להפסיק למלמל מלמולים של תינוקות?"

"אנליל שלי! אֶאָה! אֶל הגדול! איך אפשר להעביר עליי שיעור, ולא להזכיר את אלו שהביאו אותי עד הלום?"

"שקט, סראגון." אמרתי. "להזכירך, אתה תלמיד, ותלמידים לא מדברים בלי הצבעה. ולעצם העניין: אל"ף, השיעור הוא לא עליך, בי"ת - הדברים האלה שהזכרת, ובכן, אנסה לעדכן אותך במילים עדינות: הם לא קיימים."

"כופר!" הזדעק סראגון.

חמורבי הוסיף להצביע.

"לא כופר! לא כופר בכלל!" קרא פרעה מצידה השני של הכיתה "האנליל הזה שלך – מה הוא שווה? האלילים שלנו, לעומת זאת – אח! לאלו יקרא אלילים! שמעת פעם על אמון-רע? על אתון? חתחור הנאצלת? על התיש אפיס?[2] אהה! לכם, אכדים פרימיטיבים, אין שום אל תיש!"

"וטוב שכך!" הרעים סראגון.

הדיון הלך והתלהט. עוד ועוד תלמידים הצטרפו אליו: נבוכדנאצר, שישן עד כה, התעורר כארי מרבצו וקילל את כל מי שאינו מאמין באליל בל, העשוי כולו זהב. אחשוורוש הפרסי צעק "רק אהורה מאזדה, רק אנגרה מאינו" אם כי רגע אחד אחר כך עבר לשוחח עם שכנו לשולחן, לואי הארבעה עשר, בנושאים אחרים לגמרי כגון יין ומשתאות פאר. יוליוס קיסר העניק לכולנו חוויה בלתי נשכחת כשציין כבדרך אגב: "יופיטר, אני חושב, מתבונן בכם ומגחך, במידה והוא קיים."

דקות אחדות ניסיתי להשחיל מילה בדיון, להתערב ולהזכיר להם שכאן, בגיהינום, אין עוד מקום לוויכוחים האלה: האמת כבר ידועה להם - בגללה הם כאן. אבל קולי היה כקול הקורא במדבר. את מי מעניין מורה זוטר כשנושא קריטי כמו אלים עומד על הפרק? מהומה גדולה שררה בכיתה. לקקופוניה הצטרפו כמה מלכים נוצרים צדקניים, ריצ'רד לב הארי, איוון האיום, מנואל הראשון, פרננדו השני ודומיהם. הללו עמדו כחזית אחת וצווחו: "ישו הוא המושיע! ישו הוא המושיע!" הנוצרים הללו החרישו את האוזניים כעדת קורמורנים, אך מנגד להם קמו השליטים המוסלמים והחרישו אותם: "לָא אַלְלָה אִלָה אַלְלָה, ומוחמד רֻסוּל אַלְלָה! לא אללה אלה אללה, ומחמד רסול אללה![3]" זעק מוחמד, וסולימן המפואר, צלאח א-דין ועומר בן אלחטאב יבבו אחריו ככינורות לילה. בין אלו לאלו, הוסיפו המלכים הקדמונים להתגושש של מי מערכת האלים המוצלחת ביותר.

במרכז הכיתה, זוהר, אצילי ומורם מעם, ישב חמורבי והוסיף להרים את אצבעו. 

מה אומר ומה אדבר? הרגשתי כאילו אני שרוי בטבורו של גן חיות. איבדתי כל שליטה על מהלך העניינים. השיעור שלי, השיעור הראשון בחיי, הסתיים בכישלון מוחלט שלי להשליט סדר. הצלצול לא נשמע בכיתה מרוב רעש, ורק העובדה שקמתי ממקומי סימנה לתלמידים המנומסים יותר שהשיעור הסתיים.

שני לקחים סימנתי לעצמי: ראשית, אין מה לעשות – נושא האלים הוא נושא חם. נצטרך לעסוק בו ביתר יסודיות, ועדיף מוקדם ככל האפשר. שנית, אולי מוטב שלא לדבר על אימפריות העבר. הרי בכל פעם שאעסוק באימפריה מסויימת אעלה את שליטה – היושב בכיתתי, במקרים רבים מידיי – על נס, ואת אויביו אגרה בו. זה רק ייצור מהומות, וחבל.

הוא אשר אמרתי: התכנים צריכים להיות תכנים אחרים, אחרים בתכלית. למלכים הללו חסר היה הבסיס, האל"ף בי"ת. איך אדבר איתם על שלטון הוגן, בעוד הם חיים בסרט שגורלם מסור בידי תיישים?

"סליחה, המורה."  

"כן, חמורבי, עכשיו אני שומע. מה רצית לומר?"

התלמיד חמורבי נשא אליי מבט עגול ותם.

"מה שסראגון אמר – זה לא ככה, נכון המורה?"

"מה לא ככה?" הוא באמת חושב שאני זוכר מה כל אחד מהפתאים האלה אמר בכל רגע נתון?  

"סראגון אמר שהמקום הזה מגוחך, אבל זה לא נכון. אנחנו כאן בשביל ללמוד ולהחכים, כי יש לנו הרבה מה לדעת עוד".

"כן, כן" אמרתי בקוצר רוח "בדיוק ככה, חמורבי. המשך כך, תגיע רחוק".



[1] אנליל, אאה ואל הם רק חלק מפנתיאון האלים המגוון והמרשים של אכד ושומר.

[2] אלה הם, כמובן, השמנה וסלתה של אלי מצרים העתיקה.

[3] אין אלוקים מבלעדי אללה, ומוחמד נביאו. זוהי השהאדה (העדות), משפט התווך של האיסלאם, המסכם את עיקרו. אמירתו היא הדרך להפוך למוסלמי, וכמו כן נחשבת לאחת מחמש המצוות בדת האיסלאם.





© כל הזכויות ליצירה שמורות ליוחאי אורלן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח שבט ה´תשע"ד  
אני רק חושבת שהפתיחה של סיפור צריכה להיות אטרקטיבית מאוד, אקספוזיציה שמושכת את הקורא לקרוא הלאה. הרשימה הזאת מעניינת, אבל היא לא סיפורית. היא לא מעידה על ההמשך באופן מסקרן מספיק. כדאי לחשוב אולי איך אפשר לערוך אותה.

בכל אופן, נהניתי מאוד לקרוא!
י"ח שבט ה´תשע"ד  
מתאים לחלק חמישי של סיפור...
י"ח שבט ה´תשע"ד  
לא אוהבת את העיסוק הזה באלוקות, גם לא בעולמות גן-עדן-גיהנום ובמלאכים וכאלה. אבל ככל שמתקדם השיעור קל לי יותר להתייחס לזה כמו אל ספר פנטזיה "רגיל" ומנותק מהמציאות.
י"ח שבט ה´תשע"ד  
והנה כתבתי "שיעור" במקום "סיפור" אז אני לגמרי שלך.

[אה! ובא לי לחבק את חמורבי, מי היה מאמין ]
כ´ שבט ה´תשע"ד  
שגם אם לא הגבתי בכולם, אני עוקב אחרי הסידרה, סתם שתדע.

הערה מסויימת - משהו שאני לא יודע להגיד אם מפריע לי או להיפך דווקא יוצר אצלי סקרנות זה הסגנון "הלא החלטי". הסבר - לעיתים נראה שהסיפורים הולכים לכיוון של הומור\פנטזיה קצת מעוותת או משהו דומה, ולעיתים נראה שהכוונה היא דווקא לעסוק בתכנים רציניים וכואבים. ובכן כאמור לא יודע אם המעבר הקוטבי הזה לעיתים, טוב בעיני או רע, בכל אופן הוא מענין.
כ"ג שבט ה´תשע"ד  
מסכימה עם אברהם שחר לגבי השינויים בסגנון. בכל אופן, כיף לקרוא.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד