בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק המלכים 4 / יוחאי אורלן
בביכורים מאז ד´ שבט ה´תשע"ד

ז

 

"א-דין צלאח".

"כן".

"אמנמחאת פרעה".

"כן".

"בונפארטה נפוליאון".

"זה אני".

הם ישבו לפניי, שלושים פרצופים אטומים ובוהים. עם כל שם שקראתי, הרמתי את עיניי מרשימת השמות והסתכלתי. בדרך כלל ראיתי מפלץ.

"ברקה חניבעל".

"כן".

"הארבעה עשר לואי".

"כן".

"האשם מוחמד".

"כן".

...כמה שמות. שמות שועי העולם בקעו מבין שפתיי כאילו כלום, והגיבו ככלבים צייתנים. זו היתה בהחלט הרגשה מעניינת.

התקרבתי לסוף הרשימה, וזרם מציק טיפס במעלה עמוד השדרה שלי. המוקש כאן, בסוף.

"רוזוולט פרנקלין דלנו".

"כן".

"שיקלגרובר אדולף".

"כן".

"אין לך רשות להיות כאן".

מבטינו נפגשו. שנאתי את הרגע. חשתי טמא, אבל לא הייתה לי ברירה. אם לא אעשה את זה עכשיו, איאלץ לדור עימו בכפיפה אחת בכל יום. רק המחשבה העלתה בי קבס.

"סליחה, הר קרעכצנשטיין" אמר היטלר בנימוס "נדמה לי שלא עשיתי כלום."

"אני לא רוצה אותך כאן".

היטלר נעמד באיטיות, אך את ילקוטו לא נטל עדיין.

"אני חושש שנפלה כאן טעות, אדוני. אין שום סיבה שלא אלמד אצלך".

"מה אתה אומר. עוד משפט אחד שאתה מוציא מהפה, ותקבל כאלה מכות שתשכח מי אתה".

ידי אחזה בחזקה בקת השוט, פרקי אצבעותי הלבינו. משום מה, על אף שחילופי הדברים בינינו התנהלו בשקט וברוגע, כדיון תרבותי בין שני בני תרבות, הזעתי ורעדתי בכל גופי. חשתי כאילו אני מטיל את כל כובד משקלי כנגד הצורר, ובו זמנית הוא מטיל את משקלו עליי. מי מאיתנו יגבר? בעצם, לא הייתי בטוח שאני.

היטלר שתק, אך נותר עומד על מקומו מבלי לנוע אף תנועה קלה שבקלות. הבחנתי כיצד התלמידים כולם צופים בנו במבטים מרותקים.

"זה גבר" שמעתי את פרעה לוחש לחברו לשולחן "ככה, לעמוד על שלך. ככה אני אוהב. אתה מכיר אותו, יוזף?"

"בטח מכיר" אמר יוסף סטאלין בשקט, ועיניו נצצו.

"אני לא אשאר איתך באותו החדר אפילו רגע אחד נוסף" קולי עלה. באוזניי נשמע כנוטה לצווחה, ותיכף התחרטתי על כך. מורה אסור לו שיפגין היסטריה בפני תלמידיו, אמרו השרפרפים.

היטלר הוסיף לעמוד דומם על מקומו, פסל מתכת.

לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר, לא יכולתי לראותו עוד לנגד עיניי, משהו התפרץ בתוכי. ניגשתי אל שולחנו בצעדים מהירים. הוא ישב בשולחן הראשון, כאילו התכונן להיות מצטיין הכיתה בשנה הקרובה. שלפתי את שוט האש, אך הוא נותר שמוט לפניי. לא יכולתי להרימו ופשוט להצליף בו. היה לי מוזר, מוזר כל כך, כמעט בלתי אפשרי להכותו: הוא היה פיהרר בלתי מנוצח, פניו קשים וגאים, כמו סלע קדמון, צונן. בכלל, הוא היה המכה, לא המוכה. בטח שלא על ידי, יהודי קטנטן, שפל ורזה. וגם, האם שוט האש הזה ישפיע עליו בכלל, על העריץ הנורא הזה, מה הוא לעומתו. האם אין הכאתו בשוט משולה להכאת אבן צור בשלשול.    

אבל לא הייתה ברירה. ידעתי את אשר ברצוני לעשות, וזכרתי את קלמן. השתדלתי להתעלם מאי הנוחות ומן הפחד, עצמתי את עיניי בחוזקה והכיתי בכל כוחי.

אז פקחתי אותן.

ברגע הראשון הוא נראה בעיקר מופתע. מופתע הרבה יותר מאנטיוכוס. כאילו השתהה הכאב מלבוא, מרוב שהיה תמהונו גדול.

"אמרתי לך לצאת" לאחר המכה שהענקתי לו, הייתי משוחרר הרבה יותר בחמתי. בתוכי השתולל הלב, והיה עליי רק לנתב את השתוללותו למילים.

"סליחה, הר קרעכצנשטיין. עדיין לא הבנתי למה."

"בגלל שישה מיליון שהשמדת, אולי?" 

היטלר נראה כאילו ספג אגרוף בפניו. רק עתה התחלתי לראות כיצד מבעד למעטה הנוקשה של עמידה יציבה, הוא מתפתל בכאבים כאילו הוא עולה באש.

"צא מהכיתה עכשיו" אמרתי בסלידה.

לא ציפיתי שמכל הדברים, זה מה שישפיע. אבל זה השפיע. אפילו מכת השוט לא עשתה מה שעשה הציווי הפשוט הזה. אולם מדוע לא יכולתי לצוות עליו בבהירות כזאת קודם? אמרתי מילים עקיפות, הלכתי במעגלים סחור סחור. 

בעת שהיה היטלר מדדה אל הדלת, גורר את ילקוטו אחריו תוך שהוא מסתיר את ייסוריו, בהו בו כל התלמידים. אני, לעומת זאת, הסתכלתי בהם. תלמיד אחד לחש ליושב לצידו בקולניות "אבל באמת לא הבנתי, מה הוא עשה? כלום לא עשה."

תגובתי הייתה מהירה כנשיכת נחש.

"קום" נבחתי.

בבת אחת הופנו כל העיניים אליי.

"אתה, כן, בדיוק אתה" צעקתי, מישיר את מבטי אל התלמיד שדיבר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

התלמיד נעמד בחיפזון, כשהוא נתקל ברגלי הכסא שלו.

"מה שמך?"

"פ-פר-פרננדו. פרננדו ה-השני מאר-אראגון. אני מצטער, סניור."

"מצטער" אמרתי בבוז "שמעתם את זה? שלא תעזו, אתם שומעים? שלא תעזו לפתוח ת'פה בלי רשות. אף אחד מכם".

פרננדו הנהן, בולע רוק. דלת הכיתה נשמעה כשהיא נעה על ציריה, ואחר נסגרה. חשתי רווחה: היטלר היה בחוץ. כמין שמחה הפציעה בליבי פתאום, כאילו סר ענן כבד שכיסה את עין השמש.

"אתה יכול לשבת, פרננדו" אמרתי "אני ממשיך בקריאת השמות."

הסתכלתי ברשימה. לא היה עוד שם. שיקלגרובר היה האחרון. הוצאתי מכיסי עט אדום, וסימנתי קו חד על שמו.

"פנים אליי, כולכם. השיעור מתחיל. אוי ואבוי למי שיוציא הגה".

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות ליוחאי אורלן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ שבט ה´תשע"ד  
מצוין.

אבל מה זרק אותי החוצה? העובדה שסטאלין מעריץ את היטלר. זה מנותק מההיסטוריה, וכאילו מכריע לטובת פרוזת התיכון על פני הפרוזה האינטיליגנטית והמתוחכמת...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד