בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק המלכים 3 / יוחאי אורלן
בביכורים מאז כ"ז טבת ה´תשע"ד

בית הספר של הגיהינום היה קמפוס חדש בתכלית, שנחנך לפני ימים אחדים בלבד. הצבע עוד היה טרי על הקירות, כמו שאומרים, ולא היו שום קשקושים בשום מקום. מהר מאוד יהיו, הרגעתי את עצמי. גיהינום פה או לא? בית ספר או לא?

המקום היה ענק. הגיעו בנפשכם: באגף המלכים לבדו היו כ-132 כיתות. מלבד אגף זה היו מאות אגפים, רובם קטנים יותר אך לא כולם. חשבו ותגיעו למספר אסטרונומי של כיתות ומורים, ולמספר מפלצתי ביותר של תלמידים. את מספר התלמידים הכפילו ברשעותם, ותקבלו משוואה בעייתית.

הקמפוס היה יפה, חלומי כמעט. בקלות ניתן היה לחשוב שהוא אחד מן השלוחת הישיבתיות של גן עדן, לולא הכיתוב החד משמעי בכניסה:

 

קמפוס החינוך, הדעת, והמידות הטובות שעל-יד מוסדות הגיהינום

 

בשלט ירוק ומזמין נכתב באותיות קטנות יותר:

 

בו יבוא ברינה

כל אשר שגג ופשע ומרד

למען לעפעפיו לא יתן שינה

ובלבבו ילמד

למען שנית לא יעשה

את אשר כבר עשה

ולמען תת חופש

ממעמסה

 

חתוליאל נכנס יחד עימי בשערי הקמפוס, ושנינו קראנו את השלט בעיון רב.

"בו יבוא ברינה?" תהיתי "זה עם א, לא?"

"כן" אמר חתוליאל "אבל כאן הכוונה לשער. בכלל, אני לא חושב שרוב החניכים כאן מבדילים, ובעצם אולי גם מי שכתב את זה לא מבדיל".

"למען שנית לא יעשה את אשר כבר עשה" קראתי בקול "לא מפורט מה הוא עשה".

"לא נעים" הסכים חתוליאל "אבל אתה יודע מה? אמר לי אחד העובדים כאן, מאלה שהקימו את המקום, שהשורה הזאת בשלט משתנה לפי האדם שנכנס. אם מדובר בצוות ההוראה, כמונו, באמת כתוב כמו שאנחנו רואים, ולא מפורט. אבל אם עובר בשער, נניח, פפין הגוץ – לצורך העניין – כתוב לו משהו כמו אי לך, כולא גריפו אחיך במנזר/כאן תחונך לא לעשות זאת עוד, אכזר!"

"זה מה שהוא עשה? כלא את אח שלו במנזר?" אמרתי.

"כן. אתמול בררתי עליו. אני יודע עליו עכשיו יותר ממה שהוא יודע על עצמו, כי אני קראתי גם ניתוחים שהיסטוריונים ניתחו אותו. הם השתמשו במילים שהוא, כמובן, לא הכיר אפילו."

"פפין הגוץ" מלמלתי "יפה. אני לא עשיתי שום עבודת בירור על החלאות שלי, ובכל אופן נראה לי שלכלוא אח במנזר זה לא הדבר העיקרי שהם מקבלים עליו את העונש".

"טוב" אמר חתוליאל בהערכה "לך יש שליטי כיפה. כולם מכירים אותם. דרך אגב – לא כולם אצלך, נכון?"

"נכון" אמרתי "למזלי. יש הרבה כאלה, כל כך הרבה שאני כמעט לא מבין איך כדור הארץ הספיק להכיל את כולם בחמשת אלפים שנה בלבד. אני קיבלתי שישית מהם בערך, באופן די אקראי. אתה יודע מה? אולי לא לגמרי אקראי. עושה רושם שכל מי שהוא קצת... איך לומר, יהדותי, נכנס אליי."

"יהדותי?"

"כלומר, שיש לו קשר – קשר של אויב, אני מתכוון – ליהדות. למשל, מכל עשרות הפרעונים של מצרים, את מי אני מקבל? נחש, חתוליאל".

"יעחמס הראשון" ניחש חתוליאל סתם.

"לא"

"תות ענח אמון"

"לא. אל תהיה טיפש, חתוליאל. מדובר בפרעה אמנמחאת הרביעי, זה שסירב לשלח את בני ישראל מארצו, חטף עשר מכות ואחרי כן טבעו רכבו ופרשיו בים סוף".

"נחמד!" קרא חתוליאל בעידוד "מרגש, אפילו, לא? מהתנ"ך נשמע שהוא היה טיפוס מעניין".

"ממש לא. האמנמחאת הזה לא היה שליט גדול יותר מפרעונים אחרים. הוא היה שליט גדול, אבל הרבה מהפרעונים היו המלכים החזקים באיזור. ובכל זאת דווקא הוא נצמד אליי. אתה יודע מה אני חושב, חתוליאל? שבאופן מסתורי, הם נמשכים אליי. כי אני יהודי, אתה יודע".

"אין דבר כזה, מלאך יהודי" גיחך חתוליאל.

"אתה תגיד לי" התרגזתי. מבטי נעכר.

קמפוס החינוך הדעת והמידות הטובות היה מקום מרנין לב. הכיתות היו מבנים קטנים, חד קומתיים, שפוזרו בתוך מדשאות טובלות בירק וצל. שלטי הדרכה עשויים עץ כוונו את כל הבאים.

"אני לא מבין" התלוננתי "הם שכחו שזה גיהינום פה, אני חושב. בית חינוך, מידות טובות, בלה בלה בלה. את נבוכדנאצר מלך בבל אני הולך ללמד פה".

"אה, אל תתרגז" אמר חתוליאל "הסבירו לי את זה. אתה זוכר שאמרו לנו בקורס שיש לנו בכיתות גם מלכים טובים? או מלכים סתם? בשביל האיזון, והכל, אני מתכוון".

קימטתי את מצחי. "אמרו משהו כזה, כן".

"זהו. אז בשבילם. אי אפשר להביא את מלכת שבא למקום שמריח כמו ביוב, ונראה כמו שירותים ציבוריים. אתה מבין?"

"מלכת שבא? היא אצלך?"

"כן" אמר חתוליאל בגאווה "ככה, פתאום גיליתי אותה ברשימה שלי. בחורה לעניין. וגם את חירם מלך צור."

"יופי לך" אמרתי, קדורנית.

חתוליאל עמד על מקומו. "ממה אתה מוטרד, קלמניאל?"   

"כלום, כלום" עניתי "רק שאני מרגיש כמו כבשה בין שבעים זאבים. אמרתי לך קודם. זה לא ייאמן, לפחות חצי מהכיתה שלי אני מכיר אישית, בתור אויבים. אתה מבין, מהצפורניים שלהם הצלתי יהודים. כשהייתי מלאך מושיע."

"טוב, אז תן להם בראש" צהל חתוליאל "תן להם, אני אומר! שלא יזכרו איך קוראים להם!"

"עם שלוש המלקות שיש לי" לגלגתי.

השוט שלי היה חגור על מותניי, נתון בנדנו. מוזר היה עבורי לחגור אותו; לא שייך. מה לי ולחפץ זה, המסוגל להכאיב?

שלט מהודר כיוון אותנו:

 

אגף מלכים וקיסרים

אגף מגלי ארצות

אגף פילוסופים

אגף שרי צבא

אגף מלחינים

   

 

  

"אמור להיות קשר בין כל אלה?" שאלתי את חתוליאל לאחר שקראתי בדקדקנות את הכתוב.

"אני חושב שלא" אמר חתוליאל "להפך, נראה לי שמישהו כאן רוצה דווקא לגוון".

"נו באמת" זעפתי "הייתי רוצה לפגוש את האדריכל של המקום הזה. יש לי כמה דברים לומר לו. המגרש הזה, למשל. שמת לב אליו?"

"קשה לפספס" אמר חתוליאל.

הבטנו שנינו נכוחה. האופן בו היה הקמפוס מתוכנן היה באמת מעורר תמיהה. מעבר לשבילים ולאגפי הלימודים השתרע מגרש ענק, עשבוני וריק. החלק הפעיל של בית הספר היה קליפה מסביב לשטח של כלום. מבנה הקמפוס היה מלבן רחב שצלעותיו בנויות, מטופחות, מיועדות לשימוש, ואילו תוכו חול, גבעות רכות וחשופות. 

"הי, תראה חתוליאל, יש כאן תלמידים".

הם היו קטנים מן הרגיל ועמדו בצילו של חרוב גדול. הם התווכחו בקולניות. בהיתי בהם, מרותק. אחד מהם נראה לי מוכר, לא זכרתי מאיפה, אבל הוא היה קטן באופן מטריד. משני צדדיו עמדו תלמיד ותלמידה נוספים. שלושתם היו בעלי תווי פנים יווניים.

מאחוריהם עמד תלמיד גבוה מאוד שלא זיהיתי, אבל מראהו הציק לי. הוא לא השתתף בשיחה וגם לא נראה יווני כלל ועיקר. אינני חושב שראיתי מימיי מישהו שתווי פניו דומים לשלו. לכאורה, שליט אלמוני, אך אם כך מדוע נגדש ליבי לפתע חוסר מנוחה שכזה?

הוא הביט בי. רק בי. ממוקד היה בי, כאילו אני מוצג ייחודי במוזיאון. פניו היו מוזרות וארכניות, עיניו חודרות באופן מבחיל. איכשהו, חשתי חשוף לפניו כחפרפרת באור השמש.

התלמיד הגבוה הזה גיחך לעצמו, וליבי הטלטל בחרדת פתאום. הוא רכן על אוזנו של התלמיד הנמוך והמוכר, היווני, ולחש לו דבר מה. בעת שדיבר איתו לא התיק ממני את מבטו. הנמוך הקשיב, ופער את פיו בתדהמה. לפתע נראה מכוער מאוד.

חתוליאל משך בזרועי "נו, מה אתה נעצר. יש כאן הרבה כאלה, תלמידים אני מתכוון. אם תעצור בכל פעם שתראה תלמיד, לא תגיע רחוק – זה בית ספר, אתה יודע".

לא הספקתי להשיב לו, כשצרחת קרב הדהדה באוויר, צרחה שהיה בה כדי לגרום לליבי להחסיר פעימה. מבלי לחשוב פעמיים שלפתי את השוט.

לכיווננו שעט היווני הנמוך. פיו היה פתוח והוא דהר אלינו כבולדוג זועם, משמיע נביחות רבתי.

"מורים! באו מורים!"

"נו, באמת, אז מה?" רטנה התלמידה מאחור, שהייתה לבושה באלגנטיות ומאופרת היטב "אפשר לחשוב. מלאכים, זה הכל".

"אני אנשוך אתכם!" זעק התלמיד "אני אנשוך אתכם! אני אסחוט מכם את הדם! אני אקטע לכם את הרגליים! לךָ! אני אשמיד אותך!"

הוא פנה אליי. דווקא אליי.

לרגע אחד נפגשו מבטינו וסייפו זה את זה. מה זה היה לי שאימה כזו הציפה אותי? עיניו היו חזקות ורעות, ואני ראיתי אותן פעם. ליבי פעם במהירות. באינסטינקט, מבלי לחשוב הנפתי את השוט.

התלמיד בהה בי, מופתע. לפני שהספקתי להנחית את המכה, הפך את פניו ופתח במנוסה תוך שהוא צורח במלוא גרונו.

"איזה מטורף, בחיי" אמרה התלמידה בזלזול לחברה היווני.

"אין ספק" התלמיד הנהן, והתבונן בנו בעניין מה.

התנשמתי כאילו עברתי זה עתה בקן של אלף שדים. חתוליאל הביט בי בפליאה, וליטף את כתפי.

"טוב, זאת הייתה תגובה מהירה" אמר "מזלך שלא הספקת להוריד עליו את השוט, ככה היית מפסיד מלקה. מפסיד אותה בחינם, אם תשאל אותי – הרי אתה אפילו לא בכיתה, אין למלקה את אפקט ההרתעה, וחוץ מזה הגועל-נפש הזה הוא לא תלמיד שלך".

"אני לא בטוח" סיננתי, עדיין מתנשם "הוא מוכר לי בפנים".

"טוב, נניח שכן" אמר חתוליאל "תגיד, למה נבהלת כל כך? אתה זוכר שאתה מלאך, כן? נתנו לנו את השוטים כדי שנוכל להשתלט על כיתה, אבל לא לצורך הגנה עצמית. הם בסך הכל נידונים, ונידונים לא יכולים להזיק לנו – אתה יודע את זה".

"אני יודע."

"אבל לא התנהגת ככה. היית ממש מבוהל" ציין חתוליאל.

בוודאי שהייתי מבוהל. הפנים האלה, עוצמת הרוע המטורף שנשקפה מהם... ומדוע בחר התלמיד הזה דווקא בי להתנפל עליי?

שמענו את התלמידים משוחחים בעירנות.

"אבל קליאופטרה צודקת. אתה יודע, לפעמים גם אני לא מבין מה הסיפור שלך".

"שתוק תלמי, נבלה מסריחה, שאני אראה לך בידיים מה זה? שאני אראה?"

"תרגע ומהר. אתה לא רוצה שהרומאים יראו אותך ככה, נכון?"

"הרומאים! השחצנים היהירים הרברבנים המקורננים האלה! נראה לך שאכפת לי מהם?"

"למען האמת, כן. אליהם אתה מתחנף תמיד, אם אני לא טועה, קטנים כגדולים".

"אתה מתעסק איתי, תלמי!".

"אבל באמת, לפני שראית את השוט שלו מה חשבת לעצמך? אי אפשר לעשות למלאכים שום דבר. ככה זה כאן. חצי שעה בדשא ובאוויר הצח ושכחת הכל?"

"אתה לא ראית איך הוא נבהל ממני! היהודון!"

התלמיד הגבוה שעמד מאחור לא השתתף בשיחה, אך לשמע המילה "יהודון" גיחך ובהה בי בלי בושה.

חץ בליבי. היהודון.

אבל מי זה? ואיך הוא ידע? איך הוא זיהה?

התשובה הייתה ברורה לַקלמן, שנשאתי על לוח ליבי כל הימים. הקלמן הניד בראשו בעצב, בהבנה, כאומר: זה לא ייגמר לעולם. בחיים, במוות, בגיהינום – תמיד הם ירדפו אותנו. הם יריחו יהודי כשם שכרישים מריחים דם, מקילומטרים. גם אותך, מלאך ספונג'ה שרק ניסה לעזור ליהודי פעם, ואפילו לא הצליח, הם יזהו ויתעבו.

בלעתי את רוקי ולא אמרתי דבר.

הלכנו לאיטנו. השבילים התמלאו אט אט במלאכים ובנידונים. הנידונים הובלו אל השער על ידי מלאכים סוהרים, ושם שוחררו ונצטוו להגיע כל אחד לכיתתו, לפי מה שנמסר לו. שאון פטפוטים עליז מילא את האוויר. זר לו נקלע לכאן, היה חושב כי מדובר בקייטנת קיץ של ילדי חמד בהרי הקטסקיל. אז אומנם קיץ זה היה – שלהי הקיץ, בעצם, תחילת אלול – אבל הגברברים המצווחים להם בנועם היו שמנה וסלתה של גברדיית הגיהינום. סלט שלם של בני אדם שפניהם מצולקות באכזריות.

מלאך שעבר לידינו טפח לחתוליאל על שכמו והציג את עצמו:

"מה נשמע! אני מוּזָאֵל, זוכר? נפגשנו בקורס."

"מוּזָאֵל?"

"כן, עד שלשום מטפל בכיר בגן המפלצות המיתולוגיות במקצועי. כעת, מורה לכיתת מלכים וקיסרים 117פט."

"נעים להכיר" חתוליאל הושיט את ידו.

"אנחנו מכירים כבר, נו" אמר המלאך מוּזָאֵל בקוצר רוח "לי יש את ולאד צפש הזה, דראקולה או איך שקוראים לו. דיברנו, שם בקורס".

"אה, כן" אמרתי "אני זוכר אותך. נו, הסתדרת איתו? דיברת עם מישהו שיוציאו אותו מהכיתה שלך?"

"לא. למען האמת, אפילו לא ניסיתי. מה אכפת לי? אף אחד לא ביקש ממני לאהוב אותו. יש לי משימה מאוד מסויימת לגביו, ואותה אני צריך לבצע. זה הכל. אני אלמד אותו מה שמוטל עליי, ואתפלל שבזמן שהוא אינו אצלי הוא יסבול בכפל כפליים. אבל רגע, אתה – אתה לא הזה עם היטלר?"

"כן" השבתי בחוסר רצון.

"נו, ומה אתה עומד לעשות לגביו?"

"אני עדיין לא יודע, אבל - אליי לכיתה הוא לא ייכנס".

מוּזָאֵל מדד אותי במבטו, מכף רגל ועד ראש, כאומד כמה זמן ייקח לגופי זה עד שייכנע. "קצת טפשי מצידך, לדעתי. מה אכפת לך? אתה רק עושה מה שמוטל עליך".

"זה מה שמוטל עליי" אמרתי בזעף. מוּזָאֵל נראה כממתין להסבר נוסף, אך אני שתקתי. לא התחשק לי לשתף גם אותו בהיותי מלאך יהודי. אפילו חתוליאל לא הבין, ולמה שיבין? אני בעצמי לא הבנתי. הוא צדק: זה הלוא בלתי אפשרי. יהודים אינם מלאכים ומלאכים אינם יהודים. חיבה ואהבה, גדולות ככל שתהיינה, אינן יכולות להשפיע על התכונה המהותית ביותר של המלאך – הציות.

 שני מלאכים עליזים התחככו בנו, משוחחים בקול.

"אני מכיר כאן פרצופים, אני מכיר כאן אנשים - אבל הם בגודל של ילדים! שמת לב לזה,  אביזראל?"

"כן, לגמרי. זה השער שבכניסה, הוא מקטין אותם. זה אחד האמצעים שננקטו כדי להכשיר אותם להיות תלמידים."

"הגובה?"

"כן. מחקרים מוכיחים, שכאשר אתה נמוך מן הרגיל אתה לומד טוב יותר. בתור נמוך קומה אתה חש שפל יותר, גובהך הנמוך מחדיר בך ענווה ויראה כלפי הוריך ומוריך. לכן לילדים קל יותר ללמוד."

"מעניין".

הגענו, חתוליאל, מוּזָאֵל ואנוכי, לחצר ענק, מוקפת בנייני אבן בני מספר קומות. החצר הייתה מוצלת ברובה. עצים עבותים ושיחים ריחניים הקיפו אותה מכל צדדיה, וכר דשא גדול מילא אותה מבפנים. המקום היה פינת חמד של ממש. תלמידים התרוצצו לכל עבר, ומילאו את המסדרונות ואת החצר.

שלט יפה, מעוצב ופרחוני קידם את פנינו:

 

ברוכים הבאים

לאגף מלכים וקיסרים

כיתות א-קלב

 

אז כאן אני הולך לבלות את השנה הקרובה. מקום נחמד. נחמד מידיי, אם תשאלו אותי. הרהרתי: מעניין מי מנקה אותו.

נכנסנו פנימה. במבנה היו ארבע קומות. המסדרונות נדפו מצבע וסיוד, והיו מקושטים בכרזות ותמונות שונות. עצרנו ליד כמה מהן. היה בהן כדי להביא לאפינו מעט מן הניחוחות שנכונו לנו השנה.

"זו הטריטוריה שלך, שמור על נקיונה" הכריז שלט וורוד מעוטר.

"אין לנהל מלחמות, מערכות, קרבות וקרבות מאסף במסדרונות".

"אסור בשום פנים ואופן להתבצר בכיתות", "הוי זהיר בשלומה של מלכות – נאמר שלום גם למלך נחות", "האוהב את ההמלכה/ ושונא את המלאכה/ מוטב שלא יישב/ על כס הממלכה". כל אלו ועוד היו תלויים על הקירות, מאויירים בטוב טעם. אני אהבתי במיוחד את הכרזה הבאה:

 

"אשריך, מלך אתה!

עפרונך רמטכ"לך

מחברתך ארצך,

שורותיך עריך,

והאותיות נתיניך.

שלוט בהם בכל מעייניך!"

 

בין כרזה לכרזה, מלא היה הקיר בתמונות של מלכים שונים היושבים על כסאותיהם, כשכתריהם ענודים לראשיהם ושרביטיהם בידם. זה היה קצת מטופש, לטעמי. בשביל מה להזכיר להם כל הזמן שהם מלכים? הרי הם לא. הם היו מלכים. כעת הם נידוני גיהינום מן המניין.

לפני דלת כבירה, רחבה וכבדה למראה, נעצר לפתע חתוליאל.

"מה יש?" התחלתי, עד שראיתי גם אני.

על הדלת היה שלט ענק לאמר:

 

אולימפוס - חדר האלים

אסור באיסור חמור להפריע את מנוחת האלים

העבריין ייענש בחומרה רבה

 

מוּזָאֵל התמוגג. "מה אתם המומים, חבר'ה? זה מהמיתולוגיה היוונית. גאוני."

"גאוני?" פלט חתוליאל, מבולבל "אולי תסביר לי מה הכוונה? של מי החדר הזה?"

"כנראה שלא לחינם נפלה דווקא בחלקי חצי כיתה של שליטים יווניים" אמר מוּזָאֵל בלא ענווה רבה "לדעתי, מי שכתב את השלט הזה מבין היטב בפסיכולוגיה של מלכים."

"אתה מוכן להסביר?" חתוליאל רטן.

"כן." המלאך מוּזָאֵל כחכח וצחצח את גרונו "חשוב רגע: מהי הבעיה העיקרית של מלכים? זוכר מה אמרו השרפרפים בקורס?"

"אמ... לא."

"ובכן, הם אמרו שלמלכים יש בעיה חמורה של חוסר קבלת מרות. אתה מבין – הם היו רגילים להיות מעל כולם, בקדקד הפירמידה – לך תשכנע אותם עכשיו להקשיב לך. למה מי אתה בכלל? הם חכמולוגים גדולים, המלכים האלה והם יעשו מה שבראש שלהם. בעיה, נכון?"

"בהחלט" הסכים חתוליאל "אבל בשביל זה יש את השוט, שאם נתנהג איתו בתבונה –"

"עזוב אותך מהשוט" הניף מוּזָאֵל את ידו בביטול "מה איתך, שלוש מלקות? אי אפשר לבנות משמעת על שלוש מלקות."

"נו, אז מה אתה מציע?" שאל חתוליאל.

"אני מציע? הדלת מציעה, השלט מציע! לדבר אליהם בשפה שלהם! ישנו דבר אחד שרוב המלכים פוחדים ממנו ומכירים בעליונותו: האלים. אתם צריכים לקרוא פעם את המיתולוגיה היוונית כדי להבין את זה טוב, קובץ מרתק..."

אינסטינקטיבית, ירקתי על רצפת השיש הנאה. כך היה קלמן עושה בעלינו לשבח ב"שהם משתחווים". מוּזָאֵל לא הבחין במחווה. הוא שקע בהרצאה ארוכה אודות המיתולוגיה היוונית ומיתולוגיות אחרות.

"... לסיכום, רוב המלכים בהיסטוריה האמינו בכוחות העליונים, כלומר באלים, ואף השתחוו לפניהם אפיים ארצה. אם כן, מה יותר מתבקש מאשר להציג את עצמנו כאלים בפניהם, בפני התלמידים המלכים שלנו? זוהי התחלה טובה מאין כמוה, השווה חמש עשרה מכות שוט".

"לדעתי גרועה" הביע חתוליאל את עמדתו "אתה באמת חושב שבהם יאמינו לך? צר לי לבשר לך, אבל אתה ממש לא מזכיר אל."

"טוב, נכון, אני לא. אבל הם לא יודעים את זה! כאילו שהם ראו פעם אל! תאמין לי, הם לא יבדילו בין אל למלאך."

"הם חיים עם מלאכים כל הזמן מאז שהם מתו, להזכירך" העיר חתוליאל בחכמה.

"טוב" אמר מוּזָאֵל "תעשה מה שאתה רוצה. בכל אופן, האולימפוס הוא משכן האלים היווניים, זאוס והחבר'ה. במילים פשוטות, זהו חדר המורים. בואו נפתח אותו, ונראה אם אני צודק."

הוא צדק. מאחורי דלת האדירים, שכן בסך הכל חדר המורים. על פינת השתייה נתלה שלט: "נקטר", ואילו על פינת האוכל "אמברוסיה". מוּזָאֵל הסביר שאלו הם שמות המשקאות והמאכלים בהם סעדו האלים את ליבם על פי המיתולוגיה היוונית. לשאלתי, ממתי אלים אוכלים הגיב מוּזָאֵל במבט זעוף, כאילו קושיות על המיתולוגיה היוונית הן קושיות עליו עצמו. הו, מוּזָאֵל! בתחילה היה נראה לי מלאך מן השורה. ככל שהכרתי אותו יותר, הבנתי שעבודה יומיומית של טיפול במפלצות אינה מטיבה עם הנפש ולא עם השכל הישר. לימים גיליתי, שבנוגע לעיסוקו הוא גילה טפח וכיסה שש אמות.

בחדר המורים ישבו כבר כמה מלאכים ושוחחו. שעון גדול שהיה תלוי על הקיר הורה כי השעה רבע לשמונה. הלימודים יתחילו בכל בוקר בשמונה בדיוק, כך נאמר לנו בהדרכה. נותרה לי רבע שעה. החלטתי לקפוץ לרגע לכיתה שלי, 117ב: שיערתי שהיא סמוכה למדיי לחדר המורים, שהרי היא השנייה מתוך מאה שלושים ושתיים.

נתבדיתי. משום מה, היה הסדר הפוך. כיתתו של חתוליאל שכנה בחדר הסמוך לחדר המורים, ואני הסקתי מכך שכיתתי למעלה, בקומה הרביעית. עופפתי לי במדרגות עד שהגעתי אליה ותוך כדי כך רפרפתי בחטף והצצתי בשאר הקומות. משהו לא הסתדר לי: בקומה הראשונה היו ארבעים ושתיים כיתות. בקומה השנייה היו עוד ארבעים ושתיים, וגם בקומה השלישית. הכיתה האחרונה בקומה השלישית הייתה 117ז. לא נשארו ארבעים ושתיים כיתות גם לקומה הרביעית.

ואכן, לא היו בה אלא שש כיתות. ובכניסה אל הקומה נתלה שלט ענק ומרגיז, מעוטר באלפי כוכבים מנצנצים:

 

המושלים בכיפה – תמיד מעל כולם

       

אוף! מעניין מי ארגן את זה. מה הוא חשב לעצמו, שמושלי הכיפה האלה צריכים עוד טפיחה על הגב, עוד עידוד לאגו שלהם? אין ביקום כולו אנשים עם אגו מפותח כמותם. הוא עושה צחוק? הלוואי שיכולתי לפגוש אותו: כבר הצטברו אצלי כמה דברים לומר לו. הקמפוס היפה מידיי, חדר המורים עם הבדיחות התפלות, ועכשיו זה.

אני הייתי שם אותם במרתף, אם היו שואלים אותו. במרתף בכוך טחוב חנוק עם ריח מעופש עכברושים וריקבון תקועים צפופים בחושך עם פנס רוח דלוח רועדים מקור. משהו כזה, כן.   

לרוגזי, ככל שסיירתי בקומה שלי גיליתי עד כמה ההתייחסות הזאת שיטתית. לא די בכך שבקומה הרביעית תפסו שש כיתות מקום של ארבעים ושתיים (מה שאומר שגודל כל כיתה היה פי כמה וכמה מן הכיתות למטה והמסדרון בגודל של מגרש כדורגל על יציעיו), אלא שכולה הייתה עשויה חלונות זכוכית שהשקיפו על קמפוס החינוך של הגיהינום, על כולו. הנוף מן הקומה היה משובב נפש: כל הביתנים, המדשאות, העצים והשבילים נפרשו לפניך כעל כף ידך. את כל האגפים ניתן היה לראות מתצפיות הקומה, ומתחת לתצפיות נקבעו לוחות שציינו את תפקידו של כל מבנה שרואים. מכאן יכולתי לראות שוב, ביתר בירור, את מבנהו המוזר של הקמפוס: החלק הפעיל, הירוק, הבנוי, היה רק פס ארוך, שיצר מלבן. בתוך המלבן, מאחורי גדרות, התפרש שטח ענק וריק, שברובו אפילו עצים לא היו.

מעל לחלונות התצפית נתלו אותיות מתכת, שיצרו את המילים: "הטריטוריה הקטנה שלנו". למען הסר ספק, מתחת למילים הללו הוצבו חיצים שהצביעו על הנוף הנשקף.

כאן לא היו רק תמונות על הקירות, אלא גם פסלים. והפעם לא של מלכים אנונימיים. היו פסלים (מזהב!) של יוליוס קיסר, של אלכסנדר מוקדון, ושל סנחריב מלך אשור. ואחרי זה מצפים ממני לחנך אותם.

נכנסתי לכיתה 117ב, בה הייתי אמור ללמד. גודלה היה מפלצתי. תהיתי אם קולי יספיק לי בכלל, כך שהיושב אחרונה במלכות ישמע אותי. על אחד הקירות מצאתי כרזה ועליה מימרא, שהתיימרה להסביר את פשר השטח המטורף הזה:

 

"אורך כיתה זו ארבעים ושניים מטרים, ורוחבה ארבעים מטרים. גודל זה הוא  

מרחב מחיה לגזע העליון".

 

בטרם תפסתי מה עושות ידיי, כבר הייתה הכרזה השנונה קרועה בידי וחרוכה מחומה. השלכתי אותה על הארץ בחמת זעם ורמסתי ודרכתי ורמסתי. איך אין להם את הבושה המינימלית, איך. גיהינום והכל, אני יודע – עדיין! ציטוטים מהיטלר? בכיתה? בפעם הבאה שארד לחדר המורים, אדרוש לדעת מי עולל את כל זה. מילא שבחינוך הוא לא מבין כלום, אבל בהבדלה בסיסית כל כך בין מותר לנואל?!

יצאתי מן הכיתה הריקה וטרקתי את הדלת. יהיה עליי להיכנס לרוגע לפני שהשיעור מתחיל. אבל לעזאזל!

חשבתי לרגע שאני קולט אור אדום הנדלק וכבה חליפות במקום בו הייתה הכרזה תלויה, אבל לא היה לי כל רצון לחזור לכיתה ולבדוק אותו.

מול עיניי ביוצאי ניבטה תמונה גדולה, עצובה משהו. למראה תמונה זו לא כעסתי, להיפך. כיצד לא הבחנתי בה קודם?

הייתה זו תמונתו של הנסיך הקטן. מתחתיה מצאתי כיתוב יוצא דופן:

 

"אם כך, תשפוט את עצמך! זהו השיפוט הקשה מכל. הרבה יותר קשה לדון את עצמך מאשר לדון אחרים. אם תצליח בכך, אזי באמת ובתמים איש חכם אתה."

 

נו, לפחות זה. לא שאני חושב שבחור כמו המלך אחשוורוש ימצא לנכון לקרוא את האותיות הקטנות האלה, וגם אם יקרא ספק אם יבין, וגם אם יבין בוודאי לא יחשוב שהמדובר עליו. אבל בסדר. זהו תפקידן המקורי של כרזות.

שום נפש חיה לא שהתה בקומה ברגעים אלה מלבדי. האם אף אחד מתלמידיי אינו מקדים מעט? בעיניי הייתה זו אפשרות סבירה לחלוטין, שכמה תלמידים יגיעו לפני הזמן, להתארגן, לתפוס מקום, להכין את כלי הכתיבה שלהם.

טוב נו, זהו בית הספר של הגיהינום. מזל שנזכרתי. אף אחד כאן לא באמת חושב על לימודים או רוצה לבוא לכאן. הם לא יודעים שכל כך השקיעו בלענג אותם כאן. אוף, המחשבות האלה רק הרגיזו אותי שוב, העוול הזועק לשמים בכך שאנשים אמורים להיענש וזה לא קורה. בשמחה הייתי מקדיש את השיעורים שלי לעינויים איטיים של תלמידיי. הרבה יותר חשוב מלחנך, אם תשאלו אותי.

עיניי נדדו אל החלונות. ראיתי כיצד תלמידים רבים, אלפים אלפים צובעים את השבילים בתלבושתם האחידה: אדום, כתום, צהוב. אדום, כתום, צהוב. התלבושת האחידה של המרכז החינוכי גיהינום. לולא הכרתי את ההקשר, הייתי אומר כי היה זה מחזה מרהיב ואף משובב נפש.

לפתע ראיתי אותם. התלמידים שפגשנו קודם, בדרך. הם כבר היו בפתחו של האגף שלנו, אך לא התקדמו הלאה. שמעתי את צעקותיו של המטורף שהתנפל עליי קודם, ורגע לאחר מיכן – עיני לא הספיקה לקלוט את התנועה – היה חברו שכוב על הארץ, והוא נועץ שיניים בצווארו. מספר מלאכים עמדו מסביבם, אך איש לא טרח לעשות משהו. כנראה, לא היה המופרע תלמיד שלהם.

מבלי לחשוב פעמיים קפצתי מבעד לחלון, ידיי מושטות לפנים.

"רשע!" קראתי "למה תכה רעך?"

תפסתי את התלמיד המכה בכתפיו ונענעתי אותו. הוא הסתובב אליי, מופתע, וכשזיהה אותי פרצה קריאה מגרונו.

"הי, זה שוב הוא, המורה הפחדן! תגיד, מה הקטע שלך? מה אתה דוחף את האף? תן לי לחסל את תלמי בשקט, או שאחסל אותך".  

"בוא איתי" ציוויתי בתקיפות ומשכתי אותו "בוא איתי לחדר המורים, שם נטפל בך כמו שצריך."

"חדר מורים?" העיר איזה מורה מלאך מאחוריי "אה, הוא מתכוון לאולימפוס. תקשיב, חבר, עשה טובה - אל תכניס אותו לאולימפוס. תכננו לנוח שם ולהתארגן בחמש הדקות שנותרו לנו. אין לנו כוח לחרב את הדקות האלו בצעקות וויכוחים של תלמידים מופרעים.".

"לא לאולימפוס" ייבב התלמיד האחוז בזרועותיי "רק לא לאולימפוס".

כמובן, בכיות אלה הגדילו בקרבי את החשק להביא אותו בדיוק לשם. אבל כשהוא הבין שזה מה שאני מתכונן לעשות, הוא נעצר פתאום, נעץ בי מבט חצוף מאין כמוהו והכריז: "יהודי מזוהם!"   

קפאתי על מקומי. מבלי לדעת מדוע, רפסו ידיי. נעשיתי חוור. התלמיד, שזיהה שפגע בנקודה רגישה, עלץ: "יהודי עלוב! יהודי מעצבן! יהודי ארור! לך מכאן, לך!"

מכאן ואילך התרחשו הדברים מבלי שהספקתי לעקוב אחריהם. ידי שלפה את שוט האש מנדנו, ידי הניפה אותו אל על, וידי היא שהנחיתה את המכה על גבו של התלמיד הזה, בעל הפנים הגסות.

בבת אחת הפכו המצהלות ליבבות, ממש כשם שקודם אירע בדיוק ההיפך. התלמיד התפתל על הארץ בכאביו, וכמעט שיצא מעורו מרוב סבל. זעקותיו הרעידו את המבנים מסביב.

אני הייתי מבוהל מעט מהשפעתו ההרסנית והמיידית של השוט. מאידך, נמלאתי תחושת החמצה: על חתיכת הכלום הזאת בזבזתי שליש ממנת המלקות שברשותי. והוא אפילו לא תלמיד שלי, ואיננו נמצאים בכיתה שלי. את כל אפקט ההרתעה הפסדתי.

"מי אתה, בעצם?" שאלתי בקול תקיף "ענה לי, מיד".

התלמיד הוסיף לצווח, ועשה את עצמו כאילו אינו שומע אותי כלל.

"ענה לי" הרמתי את קולי "או ש..."

"אנטיוכוס" באה תשובתו המבוהלת פתאום "אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס. מיתרדטס."

מממ...

לא יכולתי שלא לחוש כעין חמימות של נחת רוח המתפשטת והולכת בחזי, מחלחלת בתוך קרביי כשמן טוב.

"תיזהר לך, אנטיוכוס" הפטרתי "עם כל המורים תתעסק, אתה שומע? לא איתי. זכור את השם: קלמניאל קרעכצנשטייניאל. מלאך יהודי גאה".

אפילו מבט לא השלכתי לעברו, כשפסעתי מעדנות לכיוון הבניין. גם למלאכים ולתלמידים האחרים, פעורי הפה, לא הקדשתי כל תשומת לב. ולא ללחשושים שליוו אותי כגלי הים.

      





© כל הזכויות ליצירה שמורות ליוחאי אורלן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ שבט ה´תשע"ד  
יצירתי מאוד, גם הכתיבה איכותית, אני כבר מחכה לחלק הבא
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד