המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ורצוי לרוב אחיו / אברהם שחר
בביכורים מאז כ"ו תשרי ה´תשע"ד

(סיפור מתוך קובץ סיפורים - מעוזות)

הקור חודר לעצמות, הבוקר עדיין אפלולי, השעה חמש וארבעים. חכם מרדכי אינו אוהב את בקרי החורף הקרים, בצעירותו היה מתענג על נשימת הקור החריף, על האוויר הצלול, אבל היום הקור אינו מטיב עימו. ליד שער בית הכנסת הוא עוצר את הקלנועית ויורד ממנה בכבדות, אצבעותיו הנוקשות מגששות אחר צרור המפתחות, מחפשות את המפתח הנכון. באיטיות פותח את השער ועולה למושב הקלנועית. עוד נסיעה קצרה והוא עוצר ליד דלת בית הכנסת. שוב יורד בכבדות ומחפש את מפתח הדלת. ידו נאבקת במנעול, "צריך לשמן" הוא חושב. המנעול נפתח, בפתח בית הכנסת מנשק את המזוזה וכורע מעט כששפתיו ממלמלות פסוקים. הוא נכנס לבית הכנסת ומדליק את האורות, תולה את מעילו, פוסע לארון הקודש ומנשק את הפרוכת. לרגע קל הוא משתהה מול ארון הקודש, מחשב איזה יום הוא זה מימי השבוע, ואז נזכר שהיום שלישי שנכפל בכי טוב, ואין צורך לפתוח את מנעול ארון הקודש. בטרם שב למקומו, הוא מדליק מספר נרות במדף הקטן הסמוך לארון הקודש, וממתין עד שעולה השלהבת יפה יפה, ואז ניגש למקומו, מתעטף בטלית ומניח תפילין.

השעה חמש וחמישים וחמש דקות. הוא מתחיל לומר במיתון פתח אליהו, ותתפלל חנה, פרשת העקידה ושאר תפילות, בקשות ותחינות שדרכו לומר קודם התפילה. בדיוק בשעה שש ועשר דקות הוא מתחיל לומר את פסוקי הקורבנות בניגון ובהטעמה. כל מילה יקרה בעיניו, יש לנגן אותה בנעימות, להפרד ממנה באיטיות, כאב הנפרד מביתו היחידה. בית הכנסת עדין ריק מאדם, אך בעיני רוחו של חכם מרדכי המון אדם מתענג על ניגון מילות תפילתו, חש בכוונה שהכניס בכל מילה ומתעלה עימה לפני כסא הכבוד.

בשש ועשרים מגיע המתפלל הראשון, אין דרכו של חכם מרדכי לדבר שיחת חולין בבית הכנסת, בוודאי בשעה שהוא עטור בתפילין, על כן הוא מראה לאיש פנים כועסות ומורה באצבעו על הלוח המצהיב המכריז: "שחרית בשעה 6:10", אחר כך מורה על השעון שבקיר. האיש מהנהן בראשו בשלווה, ניגש למקומו, מתעטף בטלית ומניח תפילין. בדקות הבאות מגיעים בזה אחר זה מתפללים נוספים, ושוב ושוב חוזר המחזה, חכם מרדכי מורה על הלוח המצהיב ועל השעון, יש המהנהנים בראשם ויש שמתעלמים וממשיכים למקומם.

חכם מרדכי נאנח בליבו, כשהיה ילד היו הבריות מדייקים להגיע לבית הכנסת, אף שלרבים לא היה שעון, ואילו היום... בבית הכנסת של רבי דוד אצלו למד תורה ידעו הכל מהו כבוד בית הכנסת, מהו כבוד תורה. איך היו ניגשים לרבי דוד ביראה, כורעים מעט למולו ונושקים את קצות אצבעותיו בכבוד.

שש שנים למד אצל רבי דוד, כבר אז נשבו רוחות לא טובות, רבים שלחו ילדיהם לבית הספר של אליאנס, שם למדו מעט תורה והרבה מחוכמות אחרות. אך אביו עליו השלום הקפיד עליו שילמד רק אצל רבי דוד, כשם שלפנים הוא עצמו למד אצלו. קפדן גדול היה רבי דוד, הרבה תורה למד אצל והרבה שימש אותו. רבי דוד היה מלמד את תלמידיו עיון חריף, אך גם לא הניח אותם מלהשתלם גם בחוכמות מעשיות. אצלו למד מילה, שחיטה, בדיקה וניקור, וכמובן פיוט. מכוון שחריף היה בילדותו, היה רבי דוד מחבבו הרבה, ומפעם לפעם היה רומז לו שימליץ עליו בכתב סמיכה נאה בבוא עת. פעם הבטיח לו שכשיגיע לגיל עשרים, אחר שיישא אישה כמובן, לכשתבוא לפני רבי דוד בקשה מקהילה קטנה לרב, ישלח אותו אליה. שם אם יצליח במעשיו, יוכל לעלות לאחת מהערים הגדולות ולשמש כרב ומורה לרבים. אך השתבשו העיתים, הכל עלו בבהילות לארץ. חלומותיו על הארץ הקדושה הפכו לחיים האפורים במעברה, ואחר כך בעיירה הנגבית הקטנה. מכוון שהייתה מלאכת השחיטה בידו נהיה לשוחט, לעיתים מהל תינוקות, ומפעם לפעם היה מפלפל עם רב העיר הסמוכה בשאלה קשה שהגיע לידו.

מלחמות רבות נלחם להציב משמרת הדת על תילה. קיבץ פרוטה לפרוטה מפרוטותיהם הדלות של האנשים עד שהקימו בית הכנסת. מלחמה גדולה לחם שילמדו הילדים בבית ספר ממלכתי דתי אצל מורים דתיים. כמה היה צריך לעודד את האנשים שלא יוותרו, אף שאיימו עליהם שיאבדו את מקום עבודתם. אפילו על בית העלמין היו צריכים להיאבק, שהרי רצו שיקברו את זקניהם בבית העלמין של הקיבוצים, בין מחללי השבת ואוכלי הטרפות. יום שלם עמדו ליד ארונו של חכם חזן ע"ה ולא הביאהו לקבורה, עד שבלילה קיבלו חלקת קרקע בגבעת הכורכר. לא פעם רצה לעזוב את הקהילה, לעבור למקום בו יכבדו אנשים כערכו, אבל ידע שאיננו יכול לעזוב את משמרתו ואת עדתו.

בשש שלושים וארבע יש מנין בבית הכנסת, חכם מרדכי מורה לאחד המתפללים להתחיל לומר פסוקי דזמרה. כמה פעמים רצו האנשים לומר פסוקי דזמרה קודם שיהיה מנין, אך הוא לא הניח להם, מאז הם מעקמים את פרצופם, אך ממתינים עד שהוא נותן אות להתחיל. האיש מתפלל במרוצה, לטעמו של חכם מרדכי גם ניגונו איננו מדויק, אך יודע חכם מרדכי שאין לו להקפיד עם הצעירים יותר מידי, גדול השלום ומוטב יבואו ויהיו כשוגגים, ובלבד שיבואו.

שליח הציבור אומר קדיש וברכו. ניגונו בלוע, קטוע. בשבתות חכם מרדכי מקפיד לומר את התפילה בעצמו, איננו מניח לאחרים מלאכה זו, קול נעים לו ואף כתב כמה פיוטים, אלא שמתבייש לנגן אותם בציבור, אבל בימי החול, שהכול ממהרים, הוא מניח לצעירים להתפלל לפני הציבור. לפני שנים, התארח אצל קרובים בתל אביב, בית הכנסת גדול ומפואר היה להם והמון אדם בו. ביקשו ממנו להתפלל לפניהם, ולאחר שסירב קמעה ניגש לפניהם. כמה נהנו מתפילתו. הזקנים ניגשו אליו אחר התפילה ודמעות בעיניהם, סיפרו לו כיצד החזירם לזמן מה 'לשם', ואף הצעירים ההדורים בלבושם הודו לו במילים חמות. גם כאן היה שמח לו היה יכול להנעים בקולו לפני אלוקים ואדם, אך בימי החול בית הכנסת כמעט ריק והכל נחפזים, ואילו בשבתות, אף שבית הכנסת מלא, אין הבריות מבחינות בין שיר וניגון אמיתי לבין הדומה, והדומה לדומה.

התפילה נחפזת, בשבע ועשרה האנשים מתעכבים עוד מעט עד שיקרא שתי הלכות ויאמר קדיש על ישראל, בעוד הטליתות מתקפלות והתפילין מגולגלות. ויבליעו עלינו לשבח במרוצה.

חכם מרדכי פותח את חומש, "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", קולו מתגלגל בנעימות בבית הכנסת, "וקשה, נאמר: תולדות יצחק בן אברהם, ומיד נאמר: אברהם הוליד את יצחק, ויש לבאר...", כמעין נובע הוא מחדש חידוש אחר חידוש, מקשה ומתרץ. פעם הדפיס ספר בו ליקט את חידושיו וחילק אותו לכל אוהב ספר. לאחר שחידש שעה ארוכה חידושים בפרשה, הוא פותח בבן איש חי ומפלפל בהלכותיו, מחלק ומיישב הלכה בהלכה. על הבמה נשען רבי מרדכי, נושא את קולו לפני אלפי פנים ודמויות השומעים בשקיקה אמריו, בבית הכנסת הריק. 



בית כנסת מעוזות עיירת פיתוח

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאברהם שחר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח תשרי ה´תשע"ד  
אהבתי את הקטע שבו הוא מתעכב כדי להיזכר איה יום - זה משדר לי אמינות, זה גורם לי להרגיש שהכותב היה בעצמו בסיטואציה הזו. כלומר - כניסה טובה לנעלי הדמות.
כ"ח תשרי ה´תשע"ד  
כתוב טוב, ובעדינות - אני מעט מרחמת על מרדכי, אבל מתקשה עד הסוף- הכותרת הזו אמביוולנטית בעיני...

כ"ח תשרי ה´תשע"ד  
יפה. תיאור איכותי ומדוקדק. אם כי, יותר אקספוזיציה מאשר סיפור.

*

ויש לי ביקורת בונה. זה יהיה ארוך וישיר אז קח בחשבון שזה מגיע מתוך הערכה ומתוך הנחה שאתה חפץ בה. לא קראתי את שאר הסדרה אז היא מתייחסת ספציפית לסיפור הזה.
טכנית -

א. הפיסוק שלך לקוי וזה מפריע לשטף הקריאה, לריתמוס הטבעי של הטקסט. לא טעויות דרסטיות, אבל הרבה שימוש לא נכון בפסיקים ובנקודות. למשל:
ידו נאבקת במנעול, "צריך לשמן" הוא חושב.

הפיסוק צריך להיות: ידו נאבקת
במנעול. "צריך לשמן", הוא חושב.

גם כאן: "בשש ועשרים מגיע המתפלל הראשון, אין דרכו של חכם מרדכי לדבר שיחת חולין.." - אין שום הצדקה לפסיק שם באמצע. תקרא בקול ותראה שהקריאה הסבירה מחייבת עצירה, כלומר נקודה.

וכאלה עוד רבים. צריך לעבוד על זה.

ב. משלב. בגדול אתה מצליח לא רע לשמור על המשלב החצי-מדרשי (שאגב, דליל בהרבה משל עגנון והרב סבתו), אבל פה ושם מחליקות לך מילים שלא שייכות אליו, כמו הביטוי 'חיים אפורים' שצץ מאוחר בהרבה.

תוכנית -

טוב, זה נושא רחב, אבל בגדול: אתה לא מחדש. בעיני, סיפור טוב צריך לחדש בתוכן או בצורה; לומר משהו חדש או להביע תוכן מוכר באופן מקורי (זה קצת פשטני אבל בבסיס אני חושב שזה נכון).

וכאן שניהם נעדרים, לטעמי: כבר שמענו את זה. כבר התרפקנו בנוסטלגיה על התיאורים של היהדות של פעם. הרב סבתו כבר מיצה את זה (ובכישרון רב יותר). לא את העיסוק ביהדות הזו, שם בהחלט יש מה לומר ולחדש, אבל את התיאורים הפשוטים והבנאליים בהחלט כן. אני מתכוון, דמות החכם שעולה לארץ ועכשיו כבודו יורד והחילוניות מכאיבה לו. הרי שמענו את זה ב'שברי לוחות'.

אתה לא רוצה גם לומר משהו, מלבד לתאר?
כ"ט תשרי ה´תשע"ד  
תודות.
תודה לסדנת הפרוזה שאיפשרה לסיפור להתקדם ולהשתפר.
תודה לזליג על ההמלצה ולשושן לבן וסנופקין על התגובות.

שנית, שלמה, תודה על התגובה הארוכה והישירה, היא ראויה להתיחסות רצינית ואשתדל להתייחס לראשון ראשון.

א. לגבי הפיסוק - תודה רבה על ההערה והדוגמאות, בהחלט יש מה לשפר ולתקן. אשתדל לדקדק יותר בפעמים הבאות בע"ה.

ב. משלב - ההחלטה על משלב חצי מדרשי דליל משל עגנון והרב סבתו היתה מודעת. האמת אני משער שלא הייתי מצליח לכתוב כמותם גם אם הייתי מתאמץ מאד מאד, אבל בכוונה השתדלתי לא להיות יותר מידי מדרשי. כאמור הסיפור הזה הוא חלק מקובץ (שסיפור נוסף ממנו מונח בסדנת הפרוזה כשנתיים, כאן: http://www.kipa.co.il/community/show/7865916 )
הסיפורים האחרים עוסקים בדמויות אחרות, ובהם הלשון מודרנית. לא רציתי שהפער בין הסיפורים יהיה חד בצורה קיצונית, עם זאת בגלל אופיה של הדמות, בחרתי בלשון ביניים מסויימת.

ולגבי התוכן, חלק מהדברים קשורים לתגובה על המשלב. כאמור הסיפור הוא חלק מקובץ, אומנם בקוי הסיפור זה כשלעצמו אכן ניתן לראות את הדמיון לסיפוריו של הרב סבתו, אבל הסיפורים האחרים הולכים למקומות אחרים (תוכל לראות את הסיפור שבקישור לעיל). הסיפורים אכן במידה רבה תיאוריים, אין בהם בד"כ התרחשות דרמטית, אבל הנסיון הוא ליצור אמירה מבניית רצף דמויות, שלכל היותר יש קשר דליל ביניהן. הסיפור הוא בעיקר סיפור של מקום דרך דמויות ולא סיפורן של הדמויות.

ועוד שורה לסיום, בקובץ יש כרגע רק חמישה או שישה סיפורים, ולמעשה נטשתי אותו מזמן. מתחיל להפציע בי רצון לחזור לשם, אולי מי יודע.
כ"ט תשרי ה´תשע"ד  
ושמחה לראות את השינויים הקטנים שהוא עבר.
הצלחת להפוך אותו לשלם יותר - כלומר, פחות תקציר של חיים ויותר רגע בחיים, מקווה שאני מובנת.

סנופקין (לקרוא לך ככה? זה מוזר...)
לא הרגשתי שהמשלב הוא חצי מדרשי, ולכן מה שאתה קורא צרימות - לא הפריע לי.
כ"ט תשרי ה´תשע"ד  
לכך שזה חלק מסדרת סיפורים. בעז"ה אקרא מתישהו. ובכל זאת חלק מהדברים עומדים במקומם.

לגבי הבחירה המודעת שלך במשלב חצי-מדרשי, במיוחד כשאתה אומר שיכולת יותר. אני מבין את הנימוק "לא רציתי שהפער בין הסיפורים יהיה חד בצורה קיצונית, עם זאת בגלל אופיה של הדמות, בחרתי בלשון ביניים מסויימת." - ובכל זאת, לטעמי, הבחירה הזו לא כל כך מוצלחת. כי לשון הביניים הזו יוצאת קצת פושרת, לא זה ולא זה. כך שהתרחקת מהשפה של שאר הסיפורים ולא הבעת את הדמות עד תום (אפשר לראות זאת אחרת ולהגיד שהצלחת גם וגם. עניין של טעם).

שיר אחרי הגשם (את יכולה לקרוא לי איך שנח לך; גם לי החדש עדיין חדש ) : צורת כתיבה כמו במשפט "מלחמות רבות נלחם [להציב משמרת הדת על תילה]", או ביטוי כמו "עד שעולה השלהבת יפה יפה" - שניהם שייכים למשלב חצי-מדרשי, לדעתי (ולזה שהם נדירים התכוונתי כשכתבתי שהיא דלילה). גם אם תבחרי לקרוא לזה אחרת, נראה לי שהביטוי המודרני חיים אפורים לא יכול לשכון שם בשלווה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד