בנושא
בכרם
חדשות
 
קפה של געגוע / שישי בשבת
בביכורים מאז כ´ תשרי ה´תשע"ד

"הרכבת לנהריה תצא מרציף מספר אחד...", הסחה קלה מהתשבץ בישראל היום, חינמון שמעביר את הזמן המתבזבז חינם. דקה עוברת, והנה אני מוצא עצמי בוהה בשדות הבטון של תל אביב, מולי מושב ריק. מבט מהיר מגלה שזאת לא נחלתי האישית בקרון, אחת עשרה בבוקר, לא רבים הם האנשים שיכולים להרשות לעצמם יום חופש, ואני? אולי חופשי אני בגופי, אבל מחשבותיי עובדות הם שעות נוספות.

קניתי כרטיס לנהריה, אבל היעד אליו אני נוסע לא מוגדר. רק דבר אחד אני יודע – רחוק, כמה שיותר רחוק. האם אני בורח? אם כן אז ממי? מהמחשבות? גם כך הינן עוקבות אחרי.

הים התכול נשקף מבעד לחלון, דומה עלי הים כדבר היחיד שיכול להבין אותי, להכיל. מספיק עמוק להטביע רגשות, מספיק רחב הוא לכסות על אותן דמעות שקופות.

"נוסעים נכבדים שלום, התחנה הקרובה – נהריה, תחנה זו הינה תחנה אחרונה לרכבת זו...", הרכבת נעצרת לה באיטיות ובכבדות בתחנה. כאן כבר אחד לא מכיר אותי, איש לא יחשוב בסערה המשתוללת לה בנבכי הנפש. אני מביט מערבה, הים רגוע ושליו, נראה כמזמין אותי, כיודע סוד של הבנה רבת שנים.

למה דווקא לפה? האם זה המרחק מהכל? מהמבט המיוסר של המשפחה? מהרחמים מצד החברים הנשואים? אולי זה בכלל ממנה? שאלות מתרוצצות בראשי, אבל לא תשובה אני מחפש, כיוון? מטרה? דרך? כבר רגליי שותתות דם מרוב דרכי החיפושים...

מגע החם של גרגירי החול, עוטפים את כפות רגליי, כמין חיבוק של הזדהות, מזמינים להצטרף, לזמן אין משמעות אצלם, גלים על גבי גלים הם ספגו, אולי יספגו גם את אותם דמעות שקופות, נעלמות, מתפוגגות.

רוח קלילה מנשבת לה, ומהתיק נשלף לו הפק"ל קפה, שליווה אותי רבות בחיים, ממעיינות בצפון, להפסקות באימונים בצאלים, וכן, גם בדייטים.

גפרור נדלק לו, מתקרב בחשש אל הגז המשתחרר.

שיחת טלפון ראשונה, מבוכה של פעם ראשונה, אם הייתי יכול לראות מבעד לשפופרת, הייתי רואה את לחייך המסמיקות, ולא שאני לא הייתי כך.

האש בוערת לה באו כחול חזק, רוצה לתפוס כמה שיותר, ופינג'אן קטן וכבד מלא במים, כופה הר כגיגית על האש.

אני זוכר את התקופה ראשונה שלו ביחד, היה לי קשה להיפתח, התנהלנו בנחת, לא מיהרנו יותר מידי, בתי קפה, פארק ושוב בתי קפה.

בועות ראשונות מתחילות לעלות, המים סוף סוף מתחילים להתחמם.

שיחות הטלפון את תוך הלילה כבר נהיו עניין שבשגרה, אני זוכר שכל אותה תקופה, הייתי בן אדם הרבה יותר שמח הרבה יותר טוב, והאנשים שמסביב? גם הם שמו לב, אפילו הרב שלי אמר לי שאני זורח, חיוך מבויש עלה על שפתיי. באחת משיחות הטלפון עם חבר טוב, אמרתי לו שכנראה את האחת.

המים כבר מבעבעים, שתי כפיות גדושות קפה שחור ומר נוספו להם למים, עוד שניה והכל גולש.

עם העלייה הגדולה באה לה הנפילה, אולי מוכה בסנוורים הייתי, לא נרדם בלילה, אני מרגיש שאולי זה בכלל לא זה, וכבר לא כל כך טוב בפגישות, אולי פשוט ניקח הפסקה, לסדר קצת את הראש.

אני מסיר את הקפה מהאש שלא יגלוש, נותן כמה רגעים לפני שאשיב את הקפה שוב לאש, כמנהג המקום, שש פעמים.

אחרי שיחת יחסנו לאן, הדברים שהפריעו התגלו כצל הרים, שוב התחלתי להרגיש טוב בקשר, אך לא לאורך זמן, הקשר שלנו נהיה סינוסואידלי, רכבת הרים של רגשות, התחלתי להרגיש כבר לא יציב.

אני מוזג את הקפה לכוס זכוכית שקופה וריקה, גרגירים רוקדים להם בכוס כמחול שדים.

כעס גדול, זה מה שאני זוכר מאותו ריב שלנו, הרצון שלא לדבר איתך יותר, אני מרגיש שגב הגמל כבר נשבר, אני כבר לא יכול יותר להרגיש יותר ככה, החוסר יציבות הזה רק מכניס אותי למין דיכאון מעגלי.

לאט לאט הגרגירים שוקעים להם, אני מקרב את הכוס לכיוון השמש, לראות את צלילות הקפה, הגרגירים כבר שקעו להם.

ואני לוגם לגימה אחת קצרה, לגימה של געגוע...

 



געגוע דייטים קפה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשישי בשבת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד תשרי ה´תשע"ד  
שאהבתי ממש את המשפטים באמצע, של השלבים בקפה... יפה!
כ"ה תשרי ה´תשע"ד  
:)
כ"ז תשרי ה´תשע"ה  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד