בנושא
בכרם
חדשות
 
סעודה מפסקת / 1362650
בביכורים מאז ח´ אב ה´תשע"ג

ח' אב ג'תתכח,

הר כביר

אני תר לי אחר מנוחה בין שרידי היערות בהר החרוך. מאז חצות, אפילו לעמוד מלכת וללמוד את הקביעות שלי בחומש לא הספקתי. כל היום נסנו מהגייסות הרומיים, ורק עכשיו, לקראת שקיעת החמה, נותר לי פנאי להניח את השק ולהשיב את נפשי במעט אוכל.

סיכלתי את רגלי להתיישב, כשהגלימה שלי נדבקת אל הגוף ומזכירה לי שלא טבלתי במים אולי כבר מאז ראש חודש... למי יש פנאי להתרחץ כשהעיר כולה נחרבת בידי זרים?! רק במנוסה עסקנו. השווקים שבעיר התרוקנו כי אין לאיש זמן לסחור שלא באוכל. ובחשאי.

לפתע הצטיירה בי העובדה – מאז ראש חודש בערך, בכל עיר הלב של ארץ ישראל, לא הרים איש נעל לקנות מותרות! זה סימן שמריח מוות...

הנה הגיעו גמליאל ובן בוטא מהפלוגה השלישית של המרי העברי; גם הם הצליחו לחמוק מהארורים הללו. 'שלום.' 'שלום למר.' 'בשורות טובות', אמרתי. הם התיישבו בדומיה. גם על פניהם היה ניכר שלא ראו מים מזה הרבה זמן...

גמליאל מרים את עיניו, מבטו הרציני מכוון למקדש בהר הבית. 'אני כבר לא כל כך בטוח שנזכה להביט הרבה זמן בהדר הזה', הוא אומר, ואני הספקתי להבחין בדמעה שהתגלגלה על הפנים שבעות הקרבות. 'חס וחלילה' היסה אותו בן בוטא, ומיד השתתק. לכולנו היה ברור שקשה לראות אחרת...

ואני? אני שתקתי, והוצאתי מהשק ביצה שלוקה וחצי ככר מעוך. הרגשתי שלא יהיה לי תיאבון כשכל זה ייגמר. 'כמה מתאים שיש לך דווקא ביצה שלוקה,' אומר בן בוטא 'זה מה שאוכלים בבית אבל, לא?' הוא מתיישב לידי בחצי קפיצה ומושך מהשק שלו תבשיל עדשים בשקית כותנה, מקדים ברגע את גמליאל שהתיישב גם הוא.

קורטוב העליצות בקולו מיד הקפיץ אותי. 'שמעו' אני אומר להם – 'זה לא נראה לי זמן טוב לסעודת רעים... באמת שקשה יהיה לי אפילו לזמן בשמחה אח"כ'. 'מוטב שנשב בנפרד' סיכם גמליאל, תוך כדי ששקית הכותנה שלו מתגלגלת לערימה חרוכה שעל הקרקע.

בן בוטא מזכיר (שוב, בחצי עליצות) ש'יש לו סיעתא דשמיא שזה לא ביצה שלוקה למשל כי היא היתה מתלכלכת מהאפר'. אני בדיוק מסרב לקבל ממנו קצת גיוון של עדשים- 'לא מרגיש מספיק נורמאלי בשביל לפתוח ארוחה' אני אומר, אבל קודם שאני מסיים את דברי תרועת חצוצרה רומאית מחסירה פעימה משלושתנו. 'זה היה מכיוון הר הבית!' סימן מבשר רעות.

רגע לפני שאני צולל לדמיונות מדכאים, הבחנתי שמוזר היה באוזני הצליל הזה... אני חושב שכבר מאז שהם הגיעו, מאז שהבקיעו את החומה – לא בא קול זמר באוזני! שלושה שבועות! הנה עוד סימן של אבלות...

מן הצער התהומי שקונן בי התחילו לבצבץ דמעות, וכך כאבל, אולי כמשוגע, ממש כעצתו של בן בוטא אני טובל את הביצה באפר שלרגלי, ואוכל. עוד מעט כנראה, כבר לא אהיה מסוגל לאכול...

 

ח' אב ה'תשע"ג                         

למול הר הבית, במקום המכונה על ידי הישמעלים 'ג'אבל אל מוכאבר' אני יושב בסעודה מפסקת ומנסה לדמיין. מנסה לשחזר.            

אולי לא מספיק.



ט´ אב צום

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל1362650
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט אב ה´תשע"ג  
ממש אהבתי את הרעיון.
הכתיבה טובה ברובה, עם כמה נפילות קטנות (נגיד המשלב - הוא צריך להיות אחיד. יש מקומות שהוא חז"לי ויש מקומות שהוא מאוד לא.)
אפשר אולי גם להרחיב קצת את הסיפור כדי שהוא יהיה מציאותי יותר. בכל מקרה, זה טוב גם כך.
המשך לכתוב כאן..
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד