בנושא
בכרם
חדשות
 
שולה / דרור קסלר
בביכורים מאז ז´ אדר ה´תשע"ג

הכל היה בסדר, אפילו ממש בסדר, עד שיום אחד קמתי בבוקר ומצאתי כוס קפה מחכה לי במטבח.

שתיתי לאט, חושבת. אני גרה לבד. זה עתה קמתי. הקפה חם, עם סוכר אחד כמו שאני מכינה. ניסיתי להזכר אם גם אני מניחה את הכוס על הצלוחית בדיוק במרכז השולחן, בדיוק במקום בו המפה הרקומה מתלכדת לנקודת צפופה כזאת, צפופה כל כך עד שהיא חייבת מנוחה. 

בעבודה לא סיפרתי על המקרה לאיש וגם לא שתיתי כלום. למחרת בבוקר חיכה לי עוד קפה, שוב, באותו מקום. סיפרתי לאמא בטלפון והיא אמרה לי להתקשר מיד למשטרה. נראה היה לי מוגזם וגם הקפה היה טעים.

החלטתי לבדוק את הנושא בעצמי. כיוונתי שעון לחמש בבוקר. כשצלצל היה עדיין חשוך בחוץ. שמעתי קולות עמומים, משאית זבל עושה רוורס, עיתונים נוחתים על מדרכה, קולות של התעוררות. נרדמתי. חלמתי חלום  על רכבת משא, כזאת מפוייחת וחזקה, שעוברת מנהרה חצובה בהר, בשריקה. התעוררתי מסופקת, פרועה משהו. הקפה חיכה לי במטבח, במרכז השולחן, בדיוק.

כשקורה לי משהו שאני לא מבינה אני יוצאת החוצה, הולכת ברחוב לכיוון המרכז, עד שמוצאת מדרכה עם בלאטות גדולות של ארבעים על ארבעים. עם גיר לבן אני מציירת לוח של קלאס, כזה שיש לו שמים גדולים למעלה.

לאנשים אני מסבירה שיש דבר שאני לא מבינה. הם שואלים מה ואני מסבירה בכמה משפטים קצרים. אחר כך אני שותקת ומקשיבה. 

לרוב האנשים יש תשובה מוכנה כמעט לכל דבר, במיוחד למה שאני שואלת. מהם אני מתעלמת לחלוטין. חלק מהנותרים חושבים קצת, מהנהנים בכבדות, מיישרים קפל בחולצה ואומרים: זאת אכן שאלה טובה שולה אבל התשובה לה פשוטה למדי, אם רק תחשבי קצת בעצמך. היה לי אחד כזה פעם, שהייתי מבקרת אצלו בחדר קבוע. גם הם לא חשובים לי יותר.

הנותרים, המבינים באמת את השאלה, גם הם מתחלקים לשני מחנות. אלה שבראשון מקשיבים בחוסר נחת, עיניהם נקרעות אט אט לרווחה, אצבעתיהם נכרכות אחת בשניה כמו בקשר צופי. כשאני מסיימת הם משחררים צווחה קלה ומייד מתחילים בריצה פרועה חזרה לביתם, כאילו שכחו על האש סיר לחץ עם פחות מדי נוזלים.

הנותרים מחייכים אלי בביישנות ושואלים אם יוכלו לשחק איתי קלאס. אני באמת לא יודעת למה זה יוצא ככה. חשבתי פעם לשאול אבל די מהר הבנתי שאשאר ממש לבד ברחוב, עם לוח קלאס מטופש ובלי תשובה בכלל. אז אני לא שואלת כלום, רק מחכה בסבלנות לתורי ואז קופצת כמו איזה בילבי מפגרת על רגל אחת עד השמים וחזרה.

בסוף אני מתעייפת ובכלל לא זוכרת כבר מה רציתי לדעת, ואז בשקט, מבלי שהם מבחינים, אני חומקת מהמעגל וחוזרת הביתה, משתדלת ללכת רק על הקוים הישרים שבין הבלאטות.  



סיפור קצר קלאס קפה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדרור קסלר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א אדר ה´תשע"ג  
אפשר לראות שיש לך סגנון ייחודי, יש פה קו שממשיך מהסיפור הקודם שלך לכאן. ואתה כותב טוב, אין ספק.
יחד עם זה, הסיפור הזה בעייתי יותר, כי הוא מתפרק באמצע. מאבד כיוון. התחלת בכוס הקפה, וזה יותר מלגיטימי לא לגלות לנו מאיפה היא- יכול להיות שזה היה אפילו פוגם בסיפור- אבל לא סגרת איתה שום מעגל. אחרי שפרטת עליה חצי סיפור, בערך, השתמשת בה רק כאמצעי להגיע לתיאור האנושי של הגיבורה שלך- שהוא, שוב, נפלא- ולא היתה תפירה של כל החלקים האלה לדבר השלם. אולי זה אפילו היה יכול לתפקד בתור פרק ראשון של ספר, אבל כשזה בפני עצמו- זה לא שלם כסיפור.

אבל שוב- שתדע שאתה כותב מצוין. מרתק, שונה ונוגע. וכיף לקרוא ממך.
כ"א אדר ה´תשע"ג  
תודה על נתגובה המפורטת. בקרוב אפרסם עוד סיפור (בסדרה?) ... אשמח לקרוא היכן הוא יפגוש אותך.

אגיב בקצרה למה שכתבת - בקצרה, כי לפעמים פרוש המחבר מצמצם את מרחב הפרוש והחוויה.

הסיפור נכתב כך מתוך רצון להעביר לקורא את דרכי פעולת הנפש של שולה. ניתוק וחוסר שלמות הן מנת חלקה. החוויה שלה חלקית ןמקוטעת.

אם כך, נראה שזה עבד - ולכן במידה מסויימת אני שמח שנותרת "ללא מעגל סגור" ...

תודה שוב ולהת' בסיפור הקצר הבא.
כ"א אדר ה´תשע"ג  
קודם כל זה ענק.
דבר שני: צ"ק צודקת לגמרי, גם אחרי כל ההסברים שלך.

יכול להיות שאתה מנסה לתאר עולם מפורק, אבל סיפור צריך להיות קוהרנטי, גם כשהוא מתאר פירוק. לא שלם-שלם במובן הרגיל של סיפור, אבל אני צריך שתשכנע אותי למה שני הסיפורים שספרת כאן יושבים באותו דף. (שהסיפור יסביר, לא אתה בתגובה, כן?) אם לא- אלו שני קטעים נחמדים (מעולים!), אבל ההחלטה לשים אותם ביחד שגויה.
כ"א אדר ה´תשע"ג  
אגמון (וגם צ"ק)

אני מקבל את הביקורת בברכה. אנא הקשב לתשובתי בלב פתוח

אתה נותן לי הזדמנות נוספת לחוות את העולם דרך עינייה של שולה - עולם לו מגוון חוקים לכל מצב, לקבלת החלטות, פתרון תעלומות - לכתיבת סיפורים.

שולה נעה בין מציאויות, מקשרת ביניהן בדילוגי ענק הנראים רק לה. העולם קורא לה מנותקת. למעשה היא חופשיה - חופשיה לחיות את חייה כרצונה ולכתוב את סיפורייה בדמותה.

החלק בה שרוצה קשר ועורג למגע ורציפות סיפק לנו את התשובה לשאלתך: "כשקורה לי משהו שאני לא מבינה אני יוצאת החוצה ... ". החוצה, אל הרחוב, אל ההמון (הנורמטיבי)

במישור המטה-אומנותי, מקובל (לפחות) כי:
(א): אין נכון או לא נכון
(ב): צורה יכולה לשמש כתוכן

אבל אלו שוב "דברי חוכמת ההגמוניה" / "חוקי הנכון". רקורסיה. לכן אעצור כאן.

תודה שוב על ההערות.
כ"א אדר ה´תשע"ג  
בוא נשאר בהסכמה שאנחנו לא מסכימים
כ"א אדר ה´תשע"ג  
כ"ב אדר ה´תשע"ג  
זה נפלא, אני אוהבת את זה ככה.
זה בדיוק העניין - הנונסנס של שולה, וכמו שדרור אמר - הצורה משרתת את התוכן (וגם משמשת תוכן בפני עצמה).
כ"ב אדר ה´תשע"ג  
תודה שושנת ים
כ"ב אדר ה´תשע"ג  
כ"ב אדר ה´תשע"ג  
אם כך לא נותר אלא לפצוח מיד במשחק טניס שולחן זוגות ... הכל באהבה
כ"ב אדר ה´תשע"ג  
זה מזכיר לי את הספר "סופו של אדי", שמתחיל בזוג שמגיע הביתה ומגלה ארוחה רבת מנות מוכנה, כל אחד מהם חושד שזה השני שפשוט עובד עליו, אחר כך הם עוברים לחשוד בכל קרוביהם, העלילה שזורה דברים שקורים להם או עושים למענם בלי שיהיה להם מושג מי, בסוף הכל נפתר. ספר משעשע, סתם הזכיר לי.

יש לך כתיבה חמודה.
בנוגע לשאר אני עם צ"ק.
כ"ג אדר ה´תשע"ג  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד