בנושא
בכרם
חדשות
 
עד שיבוא אליהו - חלק א´ / רועי בקיא
בביכורים מאז י"ד חשון ה´תשע"ג

"מעשה בר' פינחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום, ובאו לשם שני עניים להתפרנס. והיו בידם סאתים שעורים והפקידו אצלו – ושכחו אותן והלכו להם. והיה ר' פינחס בן יאיר זורע אותן, בכל שנה וקוצרן וכונסן לגורן. אחר שבע שנים באו העניים ותבעו שעוריהם. הכירם ר' פינחס בן יאיר אמר להם: הביאו גמלים וחמורים ובואו וטלו אוצרותיכם."        (ירושלמי דמאי א', ג')

... 

בלב התחנה המרכזית של ירושלים פנה אלי אדם לחוץ במעיל גשם נפוח:

"סליחה אדוני, אני מפריע לך?"

הממ. בוא נחשוב. אני באמצע ללכת במהירות לעבר קומת האוטובוסים, ואתה עוצר אותי באמצע. "לא, מה פתאום", השבתי בנימוס מופתי, "איך אני יכול לעזור לך?"

"ובכן", הוא הנמיך את קולו ללחישה, "מדובר אמנם בסכום נמוך, אבל אני מפחד להסתובב איתו ככה סתם בעיר".

ומה הוא רוצה ממני? "ואתה בטח מפחד שיגנבו לך אותו", הצעתי, "או משהו כזה?"

"אה, אתה מבין", הוא גמגם, "אני עוד עלול לקנות משהו בטעות".

שתקתי.

"אז רק תשמור לי את זה לאיזה חצי שעה", הוא אמר, "אני אמצא אותך פה בבית הכנסת – אתה ממילא צריך להתפלל מנחה, לא?"

לכל הרוחות, הדוסים האלה לא עוזבים אותי. הזזתי את הכיפה אחורה שלא תסתיר לעיניים שלי את הדרך, וחייכתי לאיש. "בכיף, למה לא?!"

"אני אליהו", אמר, "ואתה?"

"רועי בקיא".

הוא תחב את ידו לקפלי המעיל, והוציא משם שקית קטנה שחורה.

לקחתי את השקית ותחבתי אותה עמוק בכיס. הסתובבתי והלכתי.

...

השעה שהגיעה לאחר מכן מצאה אותי מנקר את העץ של הספסלים בבית הכנסת. תוהה לעצמי למה הסכמתי להצעה המוזרה הזו, ולמה אני נרדם כל פעם שאני מנסה ללמוד.

סידרתי את הסוודר שלי בזווית הנכונה, וחזרתי לישון.

...

לקראת ערב פינו אותי מבית הכנסת, וממילא הייתי צריך כבר לחזור הביתה. כתבתי לו מודעות, השבעתי את הגבאי הקשיש (תמיד הם קשישים, הגבאים, גם כשהם צעירים) למסור לו את הפרטים, ועליתי על האוטובוס הביתה.

"הוא לא אמר לא לפתוח", מלמלתי לעצמי, ופתחתי את השקית. בתוכה, מסתבר, היו בסך הכל חמישה שטרות של עשרים שקלים. אה, כן, גם גומיה שהחזיקה אותם.

החזרתי את השקית, נשענתי אחורה, ואת השאר הנסיעה ביליתי בנחירות קצובות.

...

"טוב", אמר לי נתנאל, "אתה לא יכול להשאיר ככה את הכסף".

היינו בחדר שלי. נתנאל, כרגיל, על המיטה שלי, יוסי שוקע בכורסא ואני על כיסא הנדנדה הישן שלנו.

את כל הטענות שלו כבר הכרתי על פה, וכמובן הקשבתי בכל זאת.

"אלף כל", אמר נתנאל, "עברה כבר כמעט חצי שנה מאז שהוא הביא לך את הכסף, והוא בטוח כבר התייאש".

כן, הזכרתי לעצמי בראש, אבל מה אם הוא לא? וחוץ מזה, זה הרי הכסף שלו, אחרי הכל.

"בית כל", אמר נתנאל, והוסיף מהר - "וכן יוסי, אני יודע שזה לא מוצלח כל כך בעברית לומר בית כל - הוא בטח היה רוצה שתעשה עם הכסף הזה משהו".

או שלא, השלמתי לעצמי בלב.

"וגימל כל", אמר, והסתפק הפעם בחיוך תמים לעבר יוסי, "הכי גרוע תחזיר לו את הכסף כשהוא יבקש, זה כולה מאה שקל".

"חוץ מזה", הוסיף פתאום יוסי, עוד לפני שהספקתי לחשוב על התשובה ההולמת, "אין יום מאז שאתה לא מדבר על זה. אתה חייב להשתחרר מהכסף".



אליהו כסף פיקדון תחנה המרכזית

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרועי בקיא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז חשון ה´תשע"ג  
ממתין לראות לאן מתפתח.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד