המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק בקוביה (חלק ב´) / מתן25
בביכורים מאז ה´ טבת ה´תשס"ה

בדרכו למקום, רגליו נדרשות למאמץ רב על מנת לצלוח את העליה הסיזיפית. אוףף... תמיד תוקעים את המשוגעים בסוף העולם שמאלה ואז כולם צריכים לסבול מזה, רטן לעצמו במרירות נוקשה, תוך שהוא תוהה מדוע בכלל הוא טורח. אולי זה באמת הקשר לצחי. בשם החברות. אולי סקרנות אינטלקטואלית טהורה, במטרה לנסות וליישב דיסוננס מהותי: הכיצד זה שישנם אנשים מן הישוב שביום בהיר (או שחור) אחד ,נטרפת עליהם דעתם (?).

לעולם לא הבין כיצד זה קרה, כך פתאום. עובדי המשרד, וביניהם גם הוא וצחי, יצאו, כהרגלם בקודש, לחופשת פסח מרוכזת. לאחר שחזרו, משהו השתנה בו, בצחי. נועם לא ידע להגדיר בדיוק מה, אבל זה לא היה אותו הצחי, בעל שמחת החיים הנדירה, שהוא הכיר. שעות רבות ישב צחי במשרדו וסיפר לו על יחסיו המדורדרים עם אשתו. נראה היה שגירושים הוא צעד בלתי נמנע. לפרקים, נראה, מנותק. לא מרוכז בעבודה. פניו הנפולות שיקפו מצב רוח ירוד ביותר. לעיתים אף היה רואה אותו מדבר לעצמו. עם כל זה לא תיאר לעצמו שערב סגריר אחד יקבל שיחת טלפון ממנכ"ל המשרד, ובשורת איוב בפיו: צחי נשלח לאישפוז בכפייה בבית חולים לחולי נפש, עקב "התדרדרות משמעותית במצבו הנפשי".

אולי איזה רצון שכזה, להראות לכל הסובבים אותו שהנועם ה"שקול" שהם כה מיטיבים להכיר, יודע גם להיות רגיש, במקום ובזמן הנכונים. חיוך מרדני עלה על שפתיו. ואולי רצה להוכיח בכך משהו לעצמו, אך לא ידע מה...

סוף סוף, מחה את אגלי הזעה ממצחו הרותח בעודו מתקרב לשער הכניסה. שלט מאיר עיניים קידם את פניו: "ברוכים הבאים למרכז לבריאות הנפש- נס ציונה". ברוכים הנמצאים, סינן בלעג לחלל האויר. בכניסתו פנימה, מבעד לשער הברזל השחור, עיניו נצבעו בירוק מלא. מרחבי דשא צעיר פרושים תחת כל עץ רענן, ופרחים בשלל צבעים מפיצים ריחות משכרים. מה לזה ולבית משוגעים? הקשה ולא ידע להשיב.

"כן, מי אתה?" פנתה אליו לבושת לבן בכניסתו לפרוזדור מבנה "מחלקה א' ". זו ודאי האחות, חשב בליבו. "אני אהה... חבר של..צחי, קוראים לי... "צחי, בא מישהו לבקר אותך.. איך אמרת שקוראים לך? לא משנה. בוא, תיכנס", פתחה את דלת החדר והמשיכה בדרכה. מחזה מצמרר נגלה למול עיניו. בין ארבע קירות ערומים, שכב צחי פרקדן על מיטה נמוכת רגליים, לבוש פיג'מת פסים דהויה, ששם בית החולים מתנוסס עליה באותיות של קידוש לבנה. עיניו מכוונות כלפי מעלה ופיו חתום, מסוגר. "צחי, מה שלומך? זה נועם", אמר תוך שהוא צועד בהיסוס לכיוון מיטתו, בנסיון ללכוד את מבטו ולו אף לשבריר של שניה." רע לי בנשמה", נשמע קול חרישי מתוך גרונו. נדמה היה כאילו העיצורים יוצאים מפיו, בניגוד מוחלט לרצונו. "הרופאים פה נותנים לי סמים, רעל. הם גמרו לי את החיים", אמר בקול אבוד, תוך שהוא נותר מרותק למיטתו, ללא זיע, ועיניו השחורות כמו כלואות בתקרה האפורה.

נועם התקשה לנשום באווירת היאוש הכבדה ששררה בחלל אוויר החדר הצר. תחושת מחנק נוראית השתלטה עליו ושיעול כבד פרץ מגרונו, ללא התראה מוקדמת. "זה לא בשבילך, מה יש לך לחפש שם?!" נזכר בדברי מיכל. לא בכדי אמרו חז"ל "בינה יתרה נתן באישה", שינן לעצמו ברוגז, תוך שהוא מנסה להסדיר את נשימותיו. "צחי, יהיה בסדר", ניסה לייצב את המצב. "אתה עוד תצא מהמשבר הזה, בע"ה. הבאתי לך את הדיסק שאתה אוהב, סלין דיון, רוצה לשמוע?"     דיסק?      סלין דיון?   כן, תשים אותו,   אבל את השיר ..  שאני הכי אוהב, מלמל רפות מבין שפתיים חשוקות.  נועם זכר היטב לאיזה שיר הוא מתכוון. מדי פעם, היה שומע את צחי שר אותו לעצמו, בהתלהבות כה רבה עד שנאלץ היה לצאת ממשרדו ולצוות עליו בתוקף:" תנמיך את הקול שלך, ובמיוחד כשאתה מזייף!". הוא שלף בזריזות דיסקמן ששם בתיקו מראש, לכל צרה שלא תבוא, והחל להשמיע את השיר ...

“I was waiting for so long, for a miracle to come…”

נשמע קולה הדק של הזמרת מבין צלילי חליל נוגים. רעד עז עבר בכל אברי גופו כאשר צפה בתגובתו של צחי לנעימה העתיקה. אבריו המדולדלים החלו להתנועע קלות,למשמע הצלילים. בתחילה, חזר אך בקושי על שברי מילים, ועם קצב התקדמות המנגינה החל הוא להדביק אותה, תוך שהוא חוזר בדיוק רב על הפזמון:

“A  new day has come…”

"נועם", היישיר הוא , לפתע, מבט ערני לעברו, ולחות מבצבצת בזוויות עיניו. "אתה הצלת את חיי. אני לא אשכח לך את זה לעולם", אמר והושיט יד רפה, לאות תודה.

"צחי, אני חייב לזוז", אמר נועם תוך שהוא מכניס בחופזה את הדיסקמן חזרה לתיקו. "יש לי מניין קבוע של תפילת מנחה שמתחיל עוד רבע שעה בדיוק. אני לא רוצה, חלילה, לפספס", אמר והשתעל בכבדות. "אני יהיה בקשר, בנ"ד. להתראות". עזב את החדר במהירות.

 

"ה" שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", הצמיד רגליו רגל ישרה ומילמל כדרך מצוות אנשים מלומדה. "ברוך אתה ה"... כרע, השתחווה והזדקף כלולב. עיניו גלשו במהירות במורד דף הסידור ... "מלך ממית ומחיה", קפא אל מול המילים שמעולם לא הבין את משמעותן. כאב חד תקף, לפתע, את גרונו. "ומצמיח ישועה", המשיך אך בקושי. הוא חש שמין קובית מועקה גדולה, שהצטברה בתוכו, מטפסת במעלה גרונו ונעצרת בדיוק באמצעו . לא לבלוע ולא להקיא. אאאפפצי.. התעטש בקול גדול, ברוב עם ומניין. הוא מיהר להסיט את מבטו לאחור תוך שהוא מנסה לעצור את הדמעות הסוררות עוד לפני שיזלגו מזוויות עיניו, ללא הצלחה. במאמץ רב הצליח לסיים את התפילה ויצא לכיוון ביתו.

גשם זלעפות ליווה את צעדיו. דמעותיו התמזגו עימו לזרם אחד . גופו הרועד התנודד כשיכור ברוח הסערה. לפתע, ברק אדיר, קרע את השמיים לשניים, מלווה ברעם מחריש אזניים. אפילו מזג האויר החליט להחשיך לי פנים, חשב בעצב. איזו רוח רעה נכנסה בי.

בליל של תחושות שטף אותו. הוא לא ידע את נפשו. הוא חש שבקרקע, שבמשך חייו כה הקפיד לשמור על יציבותה, נוצרו בקיעים של ממש ולבת אש זרה שהודחקה עד כה מתחתיה, בעמל רב, מאיימת עתה לפרוץ החוצה ברעש גדול ולהחריב את כל הנקרה בדרכה.

"אוי, איך שכולך רועד. נרטבת כהוגן". הביטה בו מיכל בחשש בעת שנכנס לביתם, רטוב עד לשד עצמותיו. "מה נשמע? איך היה הביקור אצל צחי?" מיקדה את שאלתה, בשעה שהושיטה לו מגבת גדולה, בכדי שיוכל לייבש את שערו הרטוב. "אהה... לא משהו מיוחד. דיברנו קצת, השמעתי לו קצת מוסיקה שהוא אוהב והלכתי". מסיבה שלא היתה ברורה לו, העדיף שלא לשתפה במתרחש בתוכו. "אני מת מעייפות. אספר לך מחר ביתר פירוט". בשוכבו על מיטתו, הרעד בגופו רק החריף, והקשה עליו,למרות עייפותו הרבה, להירדם. מזעזע, חשב לעצמו תוך שהוא מחליף צד. לא מגיע לאדם שנכנס למשבר לקבל יחס מזוויע שכזה, ועוד מאנשים שאמורים לעזור לו! כיצד רוצים שאנשים כאלו יחלימו, אם זה היחס והתנאים שהם מקבלים. או שאולי לא באמת רוצים, תהה. תחושת הכעס התגברה בתוכו שבעתיים, כאשר נזכר בממצאי סעיף ההוצאות של בית החולים. מה הם עושים עם כל הכסף הזה, אם לא לפחות לנסות ולעזור לנדכאים הללו?!

 

הימים חלפו עברו. עוד קיץ לוהט סיים את דרכו והגיעה שעתם של העננים גדולי הגזרה לכסות באפור את תמונת השמיים ולא להותיר שום זכר לצבעה התכול. רוחות החורף הקרב ובא דפקו על חלון משרדו של נועם. נדמה כאילו רצו לקבל את התייחסותו להופעתן המחודשת, אך נועם טרוד מאוד בעבודתו. "נועם, טלפון בשבילך!" צעקה הפקידה ממקום מושבה המרוחק. "תעבירי!" השיב. ודאי קליינט שמעוניין לקבל עדכון לגבי מצב התיק שלו, הניח. "נועם? זה צחי, מה נשמע?   נועם?   הלו?"     "מי זה היה?" שאלה הפקידה, בעודו מניח בבהילות את השפופרת במקומה. "סתם, עוד איזה אידיוט שחושב שאני אסקימוסי. רוצה למכור לי קרח. מה אני יגיד לך, ציפי, בית משוגעים העולם הזה. בית משוגעים". אאאפצי.. "בריאות טובה!", נשמע קול ברכתה מבעד לקיר. "תודה", בלע בחטף את נשימתו. רק זה חסר לי עכשיו, לחטוף איזה וירוס. אמר לעצמו תוך שהוא מזנק לעבר מיחם המים, בכדי להכין לעצמו כוס תה מהביל.

השמש הפציעה לרגע מבין העבים, וקרניה האירו את החדר באור יקרות. למביט מן הצד, נדמה היה כאילו יום חדש הגיע...

 

 

 

 

 

 



התמודדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות למתן25
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
נהניתי מאוד מהכתיבה היפהפיה והמדהימה שלך.
נתייחס עתה לצד התכני:
אתה מתאר בעוצמה רבה וברגש רב את אשפוזו של צחי.
בעוד שלא ניכר שהיה לכם קשר כה עמוק לפני אשפוזו. כלומר נראה כבייכול חוסר איזון בין הכאבו של המספר לבין הקשר שלו עם המאושפז.
כמו כן, אתה התעסקת הרבה באשפוז, ולא התקדמת, כלומר: לא הבאת את המשך הסיפור. חסר לי משהו. קריאתי לא באה על סיפוקה. כאילו חתכת את הסיפור לפתע.
 
המשך / רחל נ
כתבתי המשך ענק והכל נמחק....
אנסה לשחזר:
אני הייתי מצפה לתפנית בסיפור. למשל, שתסיים את הסיפור במשחק בקוביה (הכותרת) וממנה תגיע לאיזו תובנה שתשפוך אור על הסיפור כולו.
היה חסר לי משהו בסוף. כאילו חתכת את הסיפור באמצע.
אמשיך להתייחס אולי בהמשך...
 
ללא נושא / מחול הנשמות
נהנתי! הכתיבה "חיה" ואמיתית. דבר אחד, כמו לרחל, גם לי חסר המשך, איזו תפנית בסיפור, משהו שיהיה קשור בצורה ישירה יותר לכותרת, אולי לשבץ בסיפור קטע שיספר על ניסיון פיצוח הקוביה וכשבאה ההשלמה של הדמות בסיפור, היא גם מצליחה לפצח את הקוביה...
 
לא קל / עצמי עצמי
להתמודד עם מצב כזה, בייחוד שנופל עליך בהפתעה גמורה..
תאוריך זורמים´נושמים´ מציאותי בלי הצטעצעויות. מסקרנים ואמינים.

יפה!

שבת שלום
 
נפלא! / גילי.
ממש אהבתי!
הסיפור ממש יפה ומגרה להמשךש.
מה שכן - יועיל עם בכל חלק תשים קישורים לחלקים הקודמים.
כ"ח חשון ה´תשס"ו  
כתיבה מצויינת.
העלילה מצויינת ומקורית (לענ"ד).
את ה"טיפוס" של נועם קלטתי כמו שצריך מהתאורים שלך. היטבת לתאר אותו.

גם לי היה חסר משהו בסוף שיתייחס לקוביה (שעל שמה נקרא הסיפור).

יישר כוח!!!
כ"ח חשון ה´תשס"ו  
אני עכשיו בדרך לשמוע את השיר של סלין דיון. עשה לי חשק... :)
כ"ה טבת ה´תשס"ו  
כתיבה מעולה / אורח/ת בביכורים
אבל חסר לי כאן משהו להשלמת הסיפור.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד