בנושא
בכרם
חדשות
 
[שנקברו וברחו חיים] / רילקה
בביכורים מאז ז´ ניסן ה´תשע"ב

גַּם
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת יְלָדוֹת
שֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים עַל יְדֵי הַנָּאצִים וְעוֹזְרֵיהֶיִמַּחשְׁמָם
וְאָז לַחֲפֹר מִנְהָרָה לְאַלְפָּיִם
שְׁנוֹת תִּקְוָה נוֹסָפוֹת

לְקַעֲקַע חָזָק חָזָק
יִשְׂרָאֵל יִשְׂרְאֵלִי
וְלִמְנוֹת אֶחָד אֱלֹקֵינוּ
וְאֶת תְּהוּדַת הַזֶּהוּת
עַד שֶׁרְצָפֵי חֻמְצָה
יְקוֹדְדוּ לִי אוֹר וְצֵל
וְרַק שֶׁלֹּא תְּהֶא חֲצִיצָה
עוֹר בְּעַד עוֹר

וְחֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר
עַד שֶׁדְּלָתוֹת הַקָּרוֹן תִּסָּגַרְנָה
וַאֲנִי אֶקָּבֵר בָּחַיִּים
בָּעָשָׁן הַמַּעֲרָכָה



חיים שואה תקווה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרילקה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ ניסן ה´תשע"ב  
להזדהות עם זה.
ט´ ניסן ה´תשע"ב  
למה להיות אחת מהן?
הרי הן לא בחרו לשכב על הגדר, הן היו, אם נשתמש בביטויים לא מעודנים, הגדר. מי רוצה להיות הגדר?

השיר כתוב טוב מאוד, אגב. משחקי מלים חזקים, ביטויים מוצלחים.
אישית, הייתי מוריד את המילה "נוספות".
(וְאָז לַחֲפֹר מִנְהָרָה לְאַלְפָּיִם
שְׁנוֹת תִּקְוָה.)
ואם להיות קטנוני - נדמה לי שבמילה לחפור יש דגש באות פ'.
י´ ניסן ה´תשע"ב  
לא הייתי רוצה להיות הן.
ממש לא.
עם כל הרחמים אני לא מחליפה את העצב הטיפשי הנזוף והיומיומי שלי בקיום (?) שלהן/ם
י´ ניסן ה´תשע"ב  
טוב מאד אפילו.

קל להיות דמות בטרגדיה ולהיעלם מאחורי המסך במערכה האחרונה. הרבה יותר קשה לקלף את עצמך מהרצפה, לנסות להתעלות מעל חיי היומיום ולבנות משהו למרות אינספור השברים הזעירים.
אני מבינה את הרצון הזה. תמיד כשיוצאים מהמסלול ההוא ביד ושם ורואים את הרי ירושלים הם פתאום כל כך הרי ירושלים. תמיד פתאום הזהות שלי ברורה לי יותר כשאני לומדת על אלו שנהרגו בגללה. ובכל זאת, יש סיבה לזה שנולדנו איפה שנולדנו ומתי.
תפרגני לעצמך. לחיות זה קשה יותר מלמות. על קידושו, ובכללי.

לא הבנתי את הכותרת ואת החומצה. תאירי את עיני?
שוב, השיר הזה כתוב פשוט טוב. איך שלא ריווחת בין עוזריהימחשמם, איך שכתבת בכללי.
י"ט ניסן ה´תשע"ב  
לריח ורדים שדהה - צ"ל "תפרגן לעצמך" וכן "תאיר את עיני" (אפילו כתוב בשיר "רוצה" בלשון זכר)...
ולגופו של עניין. ברור שהדברים נכוחים, וקידוש החיים וכו'. אבל אלו התחושות שעלו שנה שעברה אחרי יום השואה, ונכון שמה שכתבת - "קל להיות דמות בטרגדיה ולהיעלם מאחורי המסך במערכה האחרונה. הרבה יותר קשה לקלף את עצמך מהרצפה, לנסות להתעלות מעל חיי היומיום ולבנות משהו למרות אינספור השברים הזעירים.", הרבה יותר מדוקדק פנימית, אבל אני חושב שלפעמים השירה מקפיאה רגעים, שמעיקר הדין ראוי לאזן בנפרד.
אכן, ראוי לחיות בחיים ולא להיקבר חיים, אבל לפעמים שייכת ההתרפקות הזו על החיים בעשן המערכה...

החומצה והקידוד הם הDNA, כאשר החומצה (בהנחה שזה החומר הכחול שבו השתמשו הגרמנים ימ"ש) כביכול גורמת לשינוי פנימי של התורשה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד