בנושא
בכרם
חדשות
 
מבצע חתונה / אבי דן
בביכורים מאז כ´ אדר ה´תשע"ב

 
זו הייתה הפעם הראשונה שהוציאו אותנו למבצע. היינו בקושי חודשיים וחצי בצבא, חיילים צעירים, תמימים, מחלקה של בינישי"ם ששמעו אין ספור סיפורי צבא וחושבים בגאוותם שהם יודעים הכל, אבל המציאות החלה לקלף את מסכותיה בפנינו.

הסמל עמד מולנו, מבט של מיאוס על פניו, "אז מה מחלקה שלוש, מישהו שם למעלה חושב שאפשר להוציא אותכם לפעילות, אם היו שואלים אותי הייתי מסביר בדיוק איזה חבורת נפלים יש כאן..." הסמל עזב את מקומו והתחיל להסתובב במרחק של ארבעים סנטימטר לפני האפים שלנו, ממשיך להשפיל אותנו בשטף מילולי עשיר, לפתע נעצר מול 'שורצנגר', הענק של המחלקה, ורחרח. "שורצנגר, שמת בושם?!" צרח הסמל. שורצנגר התגמד, הוא נראה קטנטן מול הסמל, שלמען האמת אפילו לא התקרב לגובה כתפיו.

"לא הסמל"

"אז מה זה הריח הזה?"

"אפטר שייב הסמל"

"אפטר שייב, לפני פעילות אתה שם אפטר שייב?! אתה רוצה להשפיל את צה"ל?! שישים שניות אתה בפינת סילור, מעביר את הסירחון הזה וחוזר, זוז!"

כולנו התכווצנו, מנסים להעלם ממבטו הבוחן של הסמל. "גדי" הוא נבח שוב, "מה זה המדים המבריקים האלו?"

"החלפתי למדים נקיים הסמל"

"מדים נקיים" הוא הפטיר בקול לגלגני, "יש מבצע וגדי החליט להיות יפה תעשה לנו כמה גלגולים יפים בחול".

"רוני!" נבח הסמל, למזלו של רוני המ"מ הגיע, מה שהציל אותו מגורלם של  שורצנגר וגדי. "שלושים שניות אתם בחדר תדריכים" נהם הסמל.

המ"מ דקלם, דרכי הגעה, תזמון, שעת ש', ישנתי מולו עם עיניים פתוחות, מיומנות שפיתחתי ושכללתי במהלך הטירונות, המוח עובד ב-10% קליטה, המינימום ההכרחי כדי לא להסתבך. סך הכל כבר ידענו הכל ישר והפוך, יומים אנחנו מדקלמים פרטים ועושים תרגולות, התדריך הזה כבר לא יחדש כלום.

המ"מ סיים. "שאלות?" זרק לחלל, ענינו בשתיקה מוחלטת, אומנם היינו 'צעירים' אבל לא עד כדי כך. המ"מ המתין מעט ואז אמר: "אני מקריא שיבוצים" המתח גאה, מפלס הערנות טיפס באלף רמות, כולם נדרכו. המ"מ התחיל: "בועז, אתה בויטראז'" בועז חייך, כמה מבטים מקנאים נתלו בו. המ"מ המשיך "גדי, רנסאנס. כהן הגדול, הדר דימול. כהן הקטן, כתר הרימון..." הוא המשיך להקריא את הרשימה, חיכיתי בדריכות ובמתח לתורי, הייתי אחרון ברשימה, כרגיל, "מאיר, צהלי ורוני." לפני שהספקתי לחשוב נמלטה מפי הקריאה, "אבל המ"מ, זה אולם של חרדים..." דממת מוות השתררה, טירון מתריס כלפי המ"מ, ראיתי את פניו של הסמל נמתחות במבט אכזרי. המ"מ הביט בי, "אז מה מאיר, חרדים זה לא יהודים? ככה לומדים בישיבות שלכם?" הוא שתק לרגע והמשיך": "צה"ל זה צבא של כולם, אנחנו לא מדירים אף אחד, לא נשים ולא חרדים, בצבא אף אחד לא בוחר את המשימות שלו, זו המשימה שלך ואתה תבצע אותה על הצד הטוב ביותר, ברור?" המ"מ לא צעק כמו הסמל, הדיבור שלו היה שקט ואיטי, בטון של מורה המסביר דברים פשוטים לילד קשה הבנה, שלא בכוונה זה היה מדכא יותר מכל הצרחות של הסמל, כאילו המ"מ התאכזב ממני קשות.

הסמל ערך לנו מסדר יציאה, מוודא בפעם האחרונה שכולנו מלוכלכים, שהנעלים מאובקות, שאנחנו מדיפים תערובת ריחות של סולר, גריז, אבק שריפה וזיעה, ושאף אחד לא ניסה לשפר משהו במראה שלו. עלינו לטיולית, עוד מעט יתחיל להחשיך, השמים החלו להצבע במערב באדום, אורות ישובים החלו להבהב במרחק.

הטיולית הטלטלה, שקט שרר, ניגוד מוחלט להמולה הרגילה שעוררנו בכל פעם שרק התאפשר, כל אחד היה מסוגר במחשבות שלו, מתוח לקראת המשימה, מהרהר הרהורים על בית, בודדים בינינו אולי חשבו על החברה. זו ההרגשה לפני משימה אמיתית חשבתי לעצמי.

הטיולית בלעה את הדרך, ככל שהתקדמנו קרבה השעה שנשלח אחד אחד למשימתו, ניסיתי לכלוא בתוכי עוד כמה דקות של חופש, בלי פקודות ובלי לחץ, לפני שהטיולית תעצור, והפססס של הדלת יבשר שצריך לרדת ולצאת לפעולה. מחשבות חלפו בראשי, תמיד חלמתי על רגע כזה, תמיד הבטנו בהערצה בחיילים, חשבנו שהכל מקרי ולא הבנו שמערכת צבאית משומנת עומדת מאחרי הכל. שיננתי לעצמי שוב ושוב את תפקידי, כשברקע מתנגנות לי המילים של המ"מ "אתם מיצגים את צה"ל, אין לכם מושג כמה דברים תלויים בכם, אתם תהיו שם כל אחד לנפשו, בלי חיפוי ובלי רתק, כל אחד צריך להפיק מעצמו את המקסימום. אתם אומנם חיילים צעירים, אבל החליט מי שהחליט שסומכים עליכם, ומבחינתי חסר למי שיפשל..." עוד שעה קלה נגיע לאזור היעדים, הרגשתי הרגשת לחץ הולכת ומטפסת לי במעלה הבטן, תהיתי האם אני היחיד שמרגיש כך.

הטיולית עצרה בכל פעם בנקודה אחרת, הבלמים חורקים בקול מאנפף, ואז הדלת שורקת "פססססס..." ארוך, ונחבטת ברעש גדול. הסמל קרא בכל פעם שם אחד, ואחד החברה ירד בצעדים לכאורה בוטחים, אבל כולנו ידענו, שהלב שלו רועד בדיוק כמו אצלנו. היו שחייכו וניפנו נפנוף אחרון לנשארים.

הסמל קרא: "מאיר!",

"כן הסמל!"

 "רד, צהלי ורוני."

הרגשתי שהברכיים שלי הופכות לנוזל ממתח והתרגשות, צעדתי בזריזות, עוטה על פני מסכה של שאננות וביטחון, עברתי ליד הסמל בדרכי למטה. שמעתי אותו לוחש לי: "בהצלחה גבר, אתה מסוגל", זה היה מפתיע, לא הספקתי לעצור ולענות לו וכבר הייתי למטה , כשהדלת נסגרה והטיולית מפליגה לדרכה.

התקדמתי לפתח האולם, בדרך השתעשתי במחשבה שאולי בכל זאת איזה ביני"ש משלנו בחר להתחתן בצהלי ורוני, שאפגוש מישהו שיטפח בחום על כתפי וישאל איך בצבא, אבל נוף לובשי השחור לבן ומגבעת הראה לי שהיתה זו תקוות שווא. עברתי בכניסה והרגשתי כיצד עשרות מבטים דוקרים אותי. בכל חתונה מן הסתם זו ההרגשה, אבל כאן היו אלו מבטים מסוג אחר. לא היה לי זמן לחשוב, פעלתי בדיוק לפי התרגולות. בעשר ורבע אני צריך לפרוץ למעגל. ידעתי שבדיוק באותו הרגע ובאותו תזמון יפעלו חברי בעשרות חתונות נוספות. עמדו לרשותי כעשר דקות עד שאצטרך להתחיל לפעול, אם זו היתה חתונה רגילה, הייתי מפעיל את נוהל 'דתי שלוב', כמו שהמ"מ הורה, כאן לא היה סיכוי, אז ניסתי לגרד משהו במזנון.

הגיע הרגע, חדרתי למעגלים החיצונים מכוון שעה אחת של החתן. פילסתי דרך למעגל הפנימי, כשהייתי בשעה ארבע שלו, כבר הייתי במעגל הפנימי ביותר. התקדמתי עם הרוקדים, ראיתי את המבט המופתע מתחיל למלא את פניו, הייתי כבר בשעה שש שלו, התקדמתי עוד צעדיים, ואז עזבתי את המעגל פרצתי פנימה וחיבקתי את החתן חיבוק ענק. סביבנו המשיכו לפזם ולרקד בחורי הישיבה הליטאית 'יאיר התלמוד', ואני והחתן עמדנו חבוקים בחיבוק עז (הוא ניסה להשתחרר, אבל ההוראות היו ברורות, עד שמרגישים את הבזקי הצלם, אסור לשחרר אותו). שמעתי את הלחשושים, אצלנו היו אומרים בטח 'הוא מגולני, צנחנים, סיירת'  כאן שמעתי אומרים: 'מה זה צריך להיות', 'מי החייל הזה?'. התעלמתי, לא נטשתי את המשימה שלי. שחררתי את החתן ההמום והתחלתי לספר לו במרץ, תוך תנועות ידים נמרצות וצחוק גדול בפי, שרק לפני שעה וחצי, ברגע האחרון המ"מ שיחרר אותי, שנסעתי בטרמפים והיה לי חתיכת מזל, פעלתי בדיוק כמו באימונים. עוד חיבוק לחתן, הפטרתי לעברו שאני חייב לחזור לבסיס, ושיפרתי החוצה כדי להגיע בזמן לנקודת הכינוס.

החברה מהמחלקה אומרים, שאם בתחקירים יתברר שהיינו טובים, עוד חודש אולי יקחו אותנו לשבת בשלשות ורביעיות בשווארמיות, לדבר בקולי קולות ולהריץ צחוקים, אבל עם המזל שלי בטח יצא לי לקבל שווארמיה ברחוב רבי עקיבא בבני ברק או בגאולה בירושלים.



בינישי"ם חתונה צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאבי דן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אדר ה´תשע"ב  
ציפיתי לפאנץ´ אחר, למען האמת.
כ"ג אדר ה´תשע"ב  
כתוב טוב, קריא ושוטף, אבל הגעתי לסוף, ותכלס לא הבנתי את הפואנטה. הם שם כדי לטפח הערצה לחיילי צה"ל? למה ההימצאות שלהם שם גורמת לתוצאה הרצויה?
חוץ מזה, כדי שהפאנץ' יהיה מפתיע, הייתי מצפה שאופי הפעולה ישמר ממש לסוף. ברגע שמוקראים השיבוצים ומבינים שמדובר באולם חתונות ולא בפעולה רגילה (נכון שיש רמז מטרים רציני עם האפטרשייב והמדים הנקיים, אבל עדיין לא ברור לאן הסיפור חותר) - חצי מהפאנץ' כבר בידינו, ובעצם ממש קשה להפתיע אותנו.
כ"ד אדר ה´תשע"ב  
למגיבים.
א´ ניסן ה´תשע"ב  
אתה כותב טוב.
בהחלט משעשע משהו...
אבל לא באמת הבנתי מה הלך פה.
תמשיך לכתוב ולרענן את נושאי הכתיבה פה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד