בנושא
בכרם
חדשות
 
(ללא) / ואל
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ב

מבוסס על שולחן אמיתי 


על שולחן בית-הספר האפור כתובות בעיפרון שלוש מילים.

שלוש מילים. לידן יש גם ציורים של קוביות (כנראה היה כאן שיעור גיאומטריה), משוואות עם שברים ותרגילי חזקות ופירוק לגורמים (שיעור אלגברה), וגם סתם קשקושים. מישהי כתבה את האלף-בית עד האות ס´, ונעצרה. אולי אותה מישהי היא זאת שניסתה לכתוב "ש" בכתב בלון. על חצי מהשולחן יש שריטות של משולש גדול.

שלוש מילים. בעיפרון. על השולחן. המילה האחרונה כתובה בגדול, מודגשת בכמה קווים מתחתיה. היא מצוירת בתוך אחת הקוביות משיעור גיאומטריה.

שלוש מילים. נושמות ייאוש. דועכות. יש לידן קצת מהחומר האדום הזה שמחבר את הדפים של הדפדפת ונדבק לדפים האחרונים אחרי שמוציאים את כל השאר.
על שולחן בית-הספר האפור כתובות בעיפרון שלוש מילים:

אני
רוצה
למות

 

*


כשראתה את שלוש המילים שעל השולחן רצתה להוסיף מתחתיהן "גם אני". כבר לקחה את העיפרון בידה, ואז שמטה אותו בבהלה. לא. אסור שידעו.

כל יום שעובר פוער בה עוד חלל, עוד חור שחור שדומם בה, וקול הדממה מחריש אוזניים.

בשיעור מחשבת המורה אמרה שכל המטרה שלנו בעולם הזה היא להגיע לעולם הבא. הודיה שאלה למה הגענו לעולם הזה בכלל, ואז היה צלצול והמורה אמרה שנמשיך בשיעור הבא.

נדמה לה שהחללים בה גדלו כל כך עד שהפכה שקופה. היא רוצה לצעוק, למלא את הדממה ולסתום את החורים, אבל הפחד ממלא אותה כמו גז אפל, הפחד שתתפוצץ כמו בלון. הקרעים שלה ינוחו מסביב ובערב המנקה יטאטא אותה לתוך הפח.

אתמול בדרך הביתה ירד גשם חזק. היא עמדה בחוץ ופרשה את ידיה, מקווה שהגשם ישטוף ממנה הכל, אבל אחרי שנכנסה הביתה גילתה שכמעט לא נרטבה. גם הגשם לא הבחין בה.

כל החורים השחורים הפכו לחלל אחד גדול, ואחרי ארוחת הצהריים השאריות שלה נפלו בעדו. היועצת קראה לה ולתמר, חייכה אליה חיוך מהודק ושאלה אם הכל בסדר. היא הרגישה הקלה עד שתמר ענתה והיא הבינה שהיועצת פשוט הסתכלה דרכה.

היא מתחילה לשאוב נחמה מההליכה. נדמה שהקרקע היא היחידה שעוד לא מתעלמת ממנה כשהיא דורכת עליה רכות. יש רגעים מפחידים שבהם היא חושבת שאולי גם האדמה תתחיל פתאום להחזיר את צעדיה והיא תרחף מעליה בלי להצליח לדרוך.


בבוקר למחרת היא מטפסת למעלה. למרגלותיה נפרשת התהום. היא מסתכלת סביב. מכאן היא יכולה לראות בניינים ואנשים ומעבר להם הרים ושמיים.
הכל שלם כל-כך ורק היא לא נושמת פתאום כי היא לא מרגישה כלום, כלום, כי היא עצמה רק כלום אחד גדול, חור ענק שהכל נופל מתוכו, ואפילו כבר הפחד לא, שום דבר כבר לא, היא מין שום דבר שקוף וריק ונשאר בה רק הרצון הזה, הנואש, אולי אם תושיט יד אל האופק הצח שמולה, אולי תיגע בה קצת שלמות, אולי הנפש שלה החסרה תתמלא קצת, וקצת תיעטף, אולי האופק ידביק אותה בחתיכות קטנות של סלוטייפ, שלא תעוף, שלא תיפול, שלא
תיפול- - -





נטיות אובדניות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לואל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד שבט ה´תשע"ב  
ממש אהבתי את הקטע בכלל ואת הדרך בה הצגת את הדברים, את ההתעלמות של החברה, ההסתרה העמוקה של הרצון וכיו'.

אני חושב שהיה אפר לעשות את זה עוד יותר חזק ובוטה (אם זה רצונך בכלל), אבל זה יפה מאד גם ככה.
י"ד שבט ה´תשע"ב  
את התיאור המדויק של השולחן עם החתיכות האדומות מהדפדפת וכל הקשקושים שעליו.

אין מה לומר, סיפור עצוב.
י"ד שבט ה´תשע"ב  
אהבתי מאוד, סיפור עצוב וכואב.
ט"ו שבט ה´תשע"ב  
כ"א שבט ה´תשע"ב  
קראתי גם כאן.
טוב לראות שהעלית.
כ"ה אב ה´תשע"ב  
וכל מילה נוספת מיותרת
כ"א אדר ה´תשע"ג  

וגם אני אהבתי את התיאור של השולחן
כ"א אדר ה´תשע"ג  
כמה אומץ..כמה תודות אני חב לך...

הייתי רוצה לברך תיהי חזקה.. אבל אני לא מסוגל.. זה יהיה סתם שקר...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד