בנושא
בכרם
חדשות
 
גהינם שורף מאהבה / אהרלאה
בביכורים מאז כ"ג טבת ה´תשע"ב

אחרי חיים שלמים של חיבוטים והסתפקויות של עליות ומורדות, באתי לכאן. כל כך הרבה חלמתי על מה שיקרה פה לטב ולביש והנה החלום היה למציאות, הגוף נאבד לו באחת מן הצורות הטבעיות, ועצמותי כאן מצפה לעתידה, יש לה איזה גוף חדש אך ברי לי שהוא לבוש זמני והוא יכול להתחלף כל רגע, עצם הנפש אינו שקרן הוא יודע מה מצפה לו, עומד אני על קרקע אדומה כדם, השמיים יוקדים בצבע שמש חזק והחום מה רב, מרחוק שומע אני קול צהלות סוסים, או מה שמחים הם, זרחה בליבי מחשבה מבעיתה מה, עד שהספקתי להסתפק במידת ריחוקם ממני והנה הם למולי, מחנה עצום של פרשים, מהם בעלי הבעה אכזרית כשל חיית טרף שוקקת מאכל, מהם קדחה אש באפם מזעמם עלי, מהם סתם חמדו  אותי לצרכיהם, איש איש והמידות הרעות שהטבעתי בו בחטאי. למה הם עוצרים? שואלת נפשי, מדוע הם אינם ניגשים לבצע בי את הדין? כמו ששמעו את שאלתי הסבו לפתע את פניהם אחורנית כמצפים למפקדם, והוא הגיע על חמור לבן איטי, חששתי להביט בפניו אך הרהבתי עוז והצצתי וכולי נתמלאתי אדרנלין, זה הוא! תחושה מוזרה הייתה לי שהבטתי בפרצופו, היה לי ודאי שאין זה פרצופו היחיד, שהפרצוף הזה הוא רק בבואה של מה שהוא מרגיש כלפי והפרצוף היה כה אוהב מרחם ומתגעגע, "איפה היית כל הזמן התגעגעתי כל כך"? שאלתי אותו במחשבה, "נסעתי... לקנות לך מתנות". הוא אמר וחיוכו צופן סוד מתוק, הו החיוך הזה כמה הוא מתוק. "אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי אותו בחשש כשדמעה נפלטת מעיני, "כמה שאני אוהב אותך אין לך בכלל כלים להבין". ליבי המופתע התמלא באחת מסלידה עצמית היה קשה לי לבטא את תחושתי אך בסוף הצלחתי איכשהו לברור את מילותי "ו... ו... אני בכלל מועיל לך? כאילו אני לא... אני לא מיותר פה?" שאלתי ביבבה חלושה, דמעות זלגו מעיניו הרחומות. "בן יקר שלי אתה בכלל לא צריך להועיל לי, אתה חלק ממני אתה עצמי ממש," הוא נשך את שפתיו "שלחתי אותך... שלחתי אותך למקום כה רחוק וכואב, תתאזר בסבלנות, יהיה קשה לך להבין בנתיים כמה זה חיבר ביננו, אבל אתה תבין!" פרצופו בהק באחת בהבעה שובבנית. העינים, העינים שלו, לא רציתי לעזוב את מבטם לנצח. "אני יכול לבקש ממך משהו?" - "שאל בני" - "אבל אני מפחד שתאמר לי לא" - "שאל ואני אומר מה שבטובתך". העיניים שידרו רוך עליון ונפלא עד שכל החשש מהבאות נגוז "אתה מוכן להבטיח לי שלא תפסיק להביט בי לעולם?" - "כן ילד מתוק שלי, אבל לא ככה כמו שאתה נראה". בחדות הסבתי מבטי על עצמי, הלם הצמית את לבבי, הייתי מלא פצעים וחבורות, סימני נשיכות, חרבות, הדם שתת ממני כמעיין, מולי עמד הפרש האחרון והוא חשש לנעוץ בי את חרבו, "עשה זאת!" אמרתי לו "אב... אבל אני מפחד", - "ממה?" - "כל החברים שלי נגמרו עם המכה שהביאו לך". "אבא" הרמתי את עיני "מה עושים איתו?" - "הוא ישרת אותך וירפא אותך" הוא הגיש לי צרור עם שלוש מאות ועשר מפתחות, ופנה ללכת. "אבאאאאא" קראתי אחריו - "אני לא אפסיק להביט בך, כשתרצה שא עיניך מעלה" הוא נשמע ממהר. "אבאאאאא" - "כן בן, מה תרצה?" - "אני רוצה לשאול שאלה אישית ואני מפחד שזה חוצפה". "שאל בן יקר כל זמני שלך שאל", - "נכון מרוב שהתענגתי מהאהבה הבוקעת מהעינים שלך לא הרגשתי את הצער שבמכות שנתנו לי, נכון?" הוא הנהן בראשו "גם אתה אבא לא הרגשת בצער של החטאים שלי בגלל שכל כך... כל כך אהבתי אותך?          


אהבת ה´ אמונה גיהנום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאהרלאה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח טבת ה´תשע"ב  
אשרי מי שמרגיש את הדברים במוחשיות כזו... [ואולי קצת הגזמת?...]

עֹז
כ"ח טבת ה´תשע"ב  
יש רגעים של געגוע. שממש תואמים את הקטע. הלוואי שזה החוייה שתעטוך את כל השטויות שאנו עושים.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד